מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

 הרצח של מוסטפא תמימי בנבי סאלח

ביום שישי, 9.12.2011, נרצח בדם קר מוסטפא עבד אלרזאכּ תמימי (مصطفى عبد الرازق التميمي) (9.12.2011-30.9.1983) במהלך דיכוי הפגנה בלתי-אלימה של תושבי הכפר הפלסטיני נבי סאלח בגדה המערבית. כך מתברר ציין צה"ל את יום זכויות האדם הבינלאומי... הצלם חיים שוורצנברג מ-Activestills הנציח את האירוע הנורא – ראו את הצילומים שהתפרסמו ברחבי העולם במאות עיתונים ואתרי אינטרנט. הצילומים מראים בברור שתמימי נורה ממרחק מטרים ספורים:

 

יומיים לאחר מכן, ביום א', 11.12.2011, נערכה הלווייתו של תמימי בכפרו. בהלוויה השתתפו מאות אנשים, תושבי הכפר, תושבים מיישובים פלסטינים סמוכים ופעילים מישראל ומחו"ל הנוטלים חלק בהפגנות המתקיימות בכפר מדי יום שישי מזה כשנתיים. גם ביום ההלוויה הפגין צבא הכיבוש את נוכחותו הפרובוקטיבית על-ידי הצבת מחסום בכניסה לכפר, המטרת רימוני גז וסילוני נוזל "בואש" מצחין לעבר צעירי הכפר שיידו אבנים לעבר המחסום. צה"ל ביצע באותו יום גם מעצרים.         

הכפר נבי סאלח   (النبي صالح) הוא   כפר פלסטיני  קטן השוכן בגובה 570 מטרים מעל פני הים, צפונית מערבית לעיר רמאללה. במהלך מלחמת יוני 1967 רבים מתושבי הכפר נאלצו להימלט על נפשם לגדה המזרחית. היום   חיים בכפר כ-650 תושבים. בתחומי הכפר מבנה קבר המיוחס לנביא סאלח, ובסמוך לו מעין הקרוי עין אלקוס. בנובמבר 1977 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות חלמיש. בגיבוים ובסיועם הפעיל של שלטונות הכיבוש, מתנכלים המתנחלים של חלמיש בתושבי הכפר הפלסטיני. ב-2006 הם השתלטו על המעין עין אלקוס ושינו את שמו ל"מעיין מאיר".

מדצמבר 2009, מקיימים תושבי הכפר הפגנות שבועיות בהן משתתפים גם פעילים מישראל ומחו"ל במחאה  על הכיבוש, השתלטות התנחלות חלמיש על אדמותיהם, וההגבלות שמטיל צה"ל על תושבי הכפר בבקשם להגיע לאדמותיהם החקלאיות ולמעיין אלקוס ששימש אותם עד להשתלטותם של המתנחלים מחלמיש עליו.

 מצורפות שתי כתבות שהתפרסמו במהלך החודשים האחרונים ואשר מתארות את מאבקם של תושבי נבי סאלח

אפס סובלנות למחאה בלתי-אלימה (קטע)

מאת עידן לנדו (13 באפריל 2011)*

העימותים בשנה האחרונה בנבי סאלח נחשבים לאלימים ביותר בגדה. למרות שהצד הפלסטיני דבק במחאה העממית הבלתי אלימה, שנוטלים בה חלק נשים וילדים, צה"ל שבר כמה שיאים של ברוטאליות בנבי סאלח. בפיזור ההפגנות בנבי סאלח הצבא מוריד את הכפפות. למעשה, קשה להבין כיצד לא הידרדר הכפר זה מכבר לשימוש בנשק חם נגד צה"ל.

במרץ 2010 נורה נער בן 14, איהאב ברגותי, בכדור גומי במהלך ההפגנה. הכדור פגע בראשו והוא נכנס לתרדמת. מתוך 500 תושבים בכפר, 155 נפצעו מתחילת ההפגנות; זה 30% מן התושבים. כ-60 מן הפצועים הם ילדים. 35 בתים ניזוקו מירי של נשק לפיזור הפגנות, ב-7 מתוכם פרצו שריפות. על פי עדויות המפגינים, צה"ל גם עושה שימוש באש חיה נגדם, בניגוד לחוק.

למען הסר ספק: השלכת אבנים על צבא כובש, שמונע ממך להפגין על אדמתך, איננה "מחאה אלימה". זאת תגובה מתבקשת למי שלא רק גוזל את אדמתך אלא גם מונע ממך את הזכות הבסיסית למחות על כך. אם הצבא יפסיק להתנכל לתושבי נבי סאלח ופשוט יתחפף להם מהאדמות, אף אחד לא ישליך עליו אבנים.

תושבי נבי סאלח אינם מבקשים להגיע להתנחלות הסמוכה, חלמיש, וגם לא מסכנים את המתנחלים. הם מתעקשים, מדי יום שישי, להפגין ליד המעין שהופקע מהם. ממילא הצבא אפילו לא מחכה שהמפגינים ייצאו מן הכפר. צה"ל פשוט נכנס לתוך הכפר ומתחיל לירות שם על כל מה שזז – כדורי מתכת מצופי גומי, רימוני גז, ועוד. לפעמים הוא מרסס רחובות שלמים במי בואש מצחינים – על הבתים, החלונות, על מי השתייה שנאגרים בגגות. לא זו בלבד שמדובר בענישה קולקטיבית, המדיניות הזאת חושפת מי כאן הפרובוקטור האמיתי: תושבי הכפר, שמפגינים מבלי לאיים על אף ישראלי, או צה"ל, שפולש לרחובותיהם (מתוך עדותה של חדווה ישכר: "בטרם הספקנו לצאת מגבולות הכפר, נורה לעברנו רימון הגז הראשון."(

כמו בבילעין ובסילוואן, צה"ל מנסה לגדוע את ראשה של המחאה העממית באמצעות מעצרים (בבילעין וסילוואן זה עזר? לא. צה"ל מפיק לקחים? גם לא). מנהיג המחאה, באסם תמימינעצר לפני חודש (בשנות ה-90עבר תמימי עינויים בשב"כ שהפכו אותו למשותק לחודש). כמו עבדאללה אבו-רחמה מבילעין, תמימי נמצא 10 מדרגות מוסריות מעל הצבא שעצר אותו. אלה דבריו:

"אנחנו רוצים להציע לעמנו דוגמה ומופת של מאבק עממי. מתחילת המהפכה (הקמת פת"ח) והמאבק המזוין ביצענו טעויות מצטברות שהישראלים ניצלו נגדנו, על אף שהיו רק תגובת נגד לדיכוי הישראלי. אין לנו תשובה צבאית לישראל. ההיסטוריה מלמדת, שאם אי פעם היתה לנו הצלחה, ולו חלקית – זה בהתקוממויות עממיות: 1936 ו-1987. במאבק העממי אנחנו יכולים להוכיח לכל את העליונות המוסרית שלנו".

אנשים כאלה, עם רעיונות מסוכנים כאלה, חובה לשים מאחורי סורג ובריח.

גל המעצרים בנבי סאלח מתאפיין במחיקת ההבדל בין בוגרים לקטינים. מתחילת המחאה לפני יותר משנה, נעצרו ונכלאו יותר מ-60 מתושבי הכפר (כ-13%). 29 מהכלואים – קטינים. על מנת לחסוך כנראה במאמץ הגופני שכרוך בריצה אחרי מפגינים, צה"ל פיתח שיטה מקורית: כוחות צה"ל פולשים לבתי הכפר בלילה, מעירים נערים משנתםומצלמים אותם. כך בונים בסיס נתונים לצורך מעצרים עתידיים, ולעזאזל זכויות הפרט וחזקת החפות. עדויות שנגבות בניגוד לחוק מקטינים – ללא נוכחות הורים או עורך דין, תוך מניעת שנה – משמשות ל"הפללת" פעילים בכפר.

שוו בנפשכם נער ישראלי, בן 14, שנלקח מביתו ללא ליווי הורים, ונחקר במשך 7 שעות על זריקת אבנים. שוו בנפשכם שהוא מושם במעצר במשך חודשיים וחצי. שוו בנפשכם חוק אחד לכם וחוק אחר לו.

 

עין אל-קוס, לאחר ההשתלטות של חלמיש

מזה שנים המתנחלים חומדים את המעיינות העתיקים שברחבי הגדה. רוב המעיינות, חשוב לציין, אינם טבעיים אלא נחצבו כחלק ממערכת השקיה, בריכות ותעלות מים, המשרתות את האוכלוסייה הפלסטינית. המתנחלים כבר ניכסו כ-25 מעיינות כאלה, תוך עצימת עין של המנהל האזרחי (כך עובדת השיטה, למעוניינים.)

ב-2008 ירדו מתנחלים מחלמיש למעיין אל-קוס – וראו כי טוב. חיש מהר הציבו במקום סככות וספסלים, ציירו מגיני דוד כחולים, וגם גיירו את המקום: מעתה ייקרא לו "מעין מאיר", ע"ש מאיר סגל, ממייסדי נווה צוף, שמה הקודם של חלמיש (תמיד טוב להפוך מאחז או מעיין לאתר הנצחה; כך יהיה קשה יותר להחזיר אותם). לביצור השליטה היהודית גויס גם המנהל האזרחי שהציב שלט במקום שאוסר על הכניסה ל"אתר העתיקות"; בדיעבד הסתבר שהשלט הוצב לא בסמכות, מבלי שהמקום הוכרז רשמית כאתר ארכיאולוגי ומבלי שנמצאו בו ממצאים כלשהם. בקיצור, טריק למנוע כניסת ערבים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן יד מתנחלית ביארה את הכתוב והוסיפה על השלט: "אין כניסה לערבים".

עין אל-קוס היה מאז ומעולם חלק מנחלתם של תושבי נבי-סאלח ודיר ניזאם הסמוך, ושימש להשקיית עדרים. בינואר 2010 הגישו התושבים מסמכי בעלות למנהל האזרחי, ומאז – הדרך לא אצה לו, למנהל – המסמכים ב"בדיקה משפטית". בינתיים, כבר יותר משנה, המתנחלים והצבא נוהגים כאילו עניין הבעלות כבר הוכרע לטובתם. הם צודקים, כמובן; העיכוסים המשפטיים נועדו לעיניים זרות, לא לצרכים מעשיים. הפלסטינים הם שוב, כתמיד, "פולשים" על אדמתם. וגם אם נניח שהקרקע "לא מוסדרת", איך הפך המעין לאזור אסור לפלסטינים ומותר ליהודים?

זה המקום לתזכורת הקבועה שתמיד נשמטת מן הדיווחים על ה"מהומות" בשטחים. חלמיש עצמה היא מופת של אי חוקיות. ראשית, היא הוקמה על שטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי. שנית, היא הוקמה מכוח צו תפיסה צבאי, והפכה בדרכי עורמה ליישוב אזרחי. שלישית, חלקים נרחבים ממנה נבנו ללא תכניות ואישורי בניה, בידיעה שהם יוכשרו בדיעבד בערכאות משפטיות. בעימות בין תושבי חלמיש לתושבי נבי סאלח מגן צה"ל על פורעי החוק.

ממשלות ישראל לדורותיהן התמחו בלעבוד על עצמן ועל הציבור בעיניים. דרך יעילה במיוחד היתה להסתיר תאוות התפשטות קולוניאלית גרידא בנימוקים צבאיים. הנה כך נוסחה החלטת הממשלה, מן ה-2 לאוקטובר 1977, על הקמת נווה צוף/חלמיש: "הממשלה רושמת לפניה החלטות וועדת השרים להתנחלות מיום י"ז בתשרי תשל"ח (29.7.1977). המתנחלים יישבו במחנות צה"ל בשומרון ויועסקו בהתאם לצרכים ע"י צה"ל כעובדים בשליחות הצבא. הממשלה מאשרת עליית הגרעין הראשון להתנחלות במחנה שומרון, היום".

"עובדים בשליחות הצבא".  מה נשתנה כיום? שהצבא עובד בשליחותם. מה ההבדל? אין הבדל.

כאן גם נעוצה הסיבה ליד הקשה במיוחד שמפעיל הצבא נגד המפגינים בנבי סאלח, בהשוואה למקומות אחרים בגדה. ההפגנות בנבי סאלח מאיימות לא על גדר ההפרדה אלא על טריטוריה שהמתנחלים כבשו לעצמם. הצבא פועל כמיליציה מגויסת לשימור האדמות בידי היהודים; הוא תופס את המחאה כאילו היא מופנית ישירות נגדו, שכן אין הבדל אמיתי בין האינטרס של המתנחל לאינטרס של החייל ששומר עליו. לכך מסייעת, בלי ספק, נוכחותו של קצין בכיר בהתנחלות חלמיש – סא"ל (מיל.) איציק שדמי, יו"ר ועד מתיישבי בנימין, אדם שדעותיו מתכרבלות בנוח בין הרב דב וולפא לברוך מרזל.

צה"ל יפסיד. המתנחלים יפסידו. ישראל תפסיד. בדרך הם עוד יפצעו וינשלו פלסטינים רבים מספור, אבל בסוף הם יפסידו. והם יפסידו כי הם לא מבינים מול מה הם מתמודדים, למרות שהוא לכאורה ניצב מול עיניהם (כמו בסרטון המדהים שלמטה). צריך מאמץ עצום, על-אנושי, כדי לראות שעומד מולך יצור אנושי. ואז צריך מאמץ נוסף, עצום לא פחות, כדי לראות שהוויתור שנדרש ממנו, בניגוד לוויתור שנדרש ממך, הוא ויתור על ההכרה בערכו כיצור אנושי. והוא לא יוותר.

-------------

* המקור: לא למות טיפשidanlandau.com

תקשורת שמאלנית או תקשורת עצלנית?

מאת חן משגב (18.5.2011)**

הכפר נבי סאלח, קילומטרים ספורים מערבית לרמאללה הוא כפר קטן  המונה כ-600 תושבים ולו היסטוריה עשירה של התנגדות עממית. לפני כשנה וחצי עת הופקע המעיין השייך לכפר על ידי צעירים מההתנחלות הסמוכה חלמיש (המכונה גם נווה צוף, שם מעט אירוני להתנחלות אשר משתלטת על אדמות לא לה ותושביה עוינים את שכניהם הפלסטינים). מאז הפך צבא הכיבוש (המוסרי בעולם…) את שטחו של המעיין, אשר שנים רבות שימש את תושבי הכפר להשקיה ולפנאי, לשטח צבאי סגור המותר רק למתנחלים ואסור לתושבי הכפר נבי סאלח. זה היה הטריגר להתפרצות מחאה עממית חריפה בעוצמתה בכפר, אשר עד מועד זה היה מן המתונים והשקטים בפלסטין, מאבק הממשיך עד היום מדי יום שישי.  המאבק בכפר נבי סאלח אמנם פרץ בגלל הפקעת המעיין מרשותם של בעליו הפלסטינים אך כפי שמסבירים תושבי הכפר הפך למאבק נגד הכיבוש, נגד גזילת האדמות על ידי ההתנחלויות המקיפות אותו ובראשן חלמיש ונגד הדיכוי האלים והכוחני של המחאה העממית אשר החלה בכפר.

בשישי האחרון, כמדי שבוע מאז החל המאבק הגיעו לכפר פעילים ישראלים וזרים כדי לתמוך ולהביע סולידריות עם תושביו הפלסטינים. על אף הסגר ההרמטי שמטיל הצבא על הכפר מדי שישי בבוקר והכוחות הרבים ש"כובשים" את הכפר ומפקיעים אותו מרשות תושביו (גם באמצעות השתלטות על גגות הביתים, כניסה לשטחים פרטיים ולבתים עצמם, נוכחות אלימה במרחבי הכפר ועוצר), ועל אף כוחות הצבא הרבים המקיפים את השטחים החקלאיים סביב לו מצליחים הפעילים מדי שבוע במאמץ לא פשוט להגיע לכפר ולהשתתף במחאה, אשר נמשכת שעות ארוכות עד רדת החשיכה. בשישי האחרון הצטרפתי לפעילים שעשו דרכם לכפר ועמדו מול הכוחות הרבים של מג"ב וצבא אשר כהרגלם השתלטו על הכפר ועשו בו כבתוך שלהם. הצעדה של אנשי הכפר כולל נשים וילדים, ישראלים וזרים, בליווי סיסמאות בגנות הכיבוש וההתנחלות יצאה ממרכז הכפר לכיוון כביש הכניסה לכפר אך עוד קודם שהתקרבנו לכביש נענינו במטחי גז מדמיע, רימוני הלם וכדורי גומי. המפגינים התפזרו לתוך בתי התושבים, התאוששו ויצאו למחאה נוספת אשר במהלכה הופעלה אלימות בלתי נתפסת מצד לוחמי מג"ב וצה"ל. בלי סיבה ממשית החלו החיילים ושוטרי מג"ב להכות מכות רצח באלות (תוך אחיזת האלה הפוך בניגוד לפקודות) את המפגינים ובמיוחד נשים, כולל אישה פלסטינית מבוגרת, ירו גז מדמיע וכדורי גומי בכינון ישיר (גם כן בניגוד לפקודות) וממרחק קצר, וריססו גז פלפל לפניהן של מספר מפגינים ומפגינות.

האלימות הזו תועדה כולל אמירות גזעניות וקללות מצד החיילים, כגון “מצידי שתמות, שתמות” על אישה מבוגרת שהוכתה ונפצעה. בסופה של ההתפרצות האלימה הזו נמנו למעלה מחמש עשרה פצועים בקרב המפגינים, פלסטינים, ישראלים וזרים, ביניהם סטודנט אמריקאי בשם כריס וייטמן שנפצע קשה בראשו מפגיעת קניסטר של גז, פעיל ישראלי שכף ידו רוסקה, פצועים מכדורי גומי וגז פלפל וכן ממכות רצח באמצעות אלות. מספר לא קטן של פצועים פונה באמבולנסים פלסטינים לבתי חולים ברמאללה והתחושה היתה קשה. גם ותיקי הפגנות התקשו להיזכר באלימות רבה וקשה כל כך. זו היתה פתיחה אלימה למדי לאירועי יום הנכבה ששיאם יהיה יומיים לאחר מכן.

לאחר שוך הסערה פניתי לאתר חדשות ישראלי פופולארי מאד באינטרנט  ודיווחתי להם על האירועים הקשים ישירות מהשטח. כתוצאה מהדיווח הם הציבו מבזק מקומם ובו דיווחו על פעילים ישראלים ופלסטינים אשר יידו אבנים לעבר כוחות הצבא בנבי סאלח , במבזק נאמר כי הפעילים הישראלים “טוענים” כי יש בשטח פצועים.. הדיווח השקרי קומם אותי ופניתי שוב לאתר, לאחר מספר דקות התקשר אלי כתב של האתר וקיבל פרטים מלאים על האירוע, מספר הפצועים, סוג הפציעות, בתי החולים אליהם פונו הפצועים וההשתייכות הארגונית של הפעילים הישראלים. זה היה דיווח חי מהשטח וציפיתי כי לאור האירועים הקשים ומספר הנפגעים הדבר יזכה להתייחסות מסוימת והוגנת בדיווחי החדשות. הכתב אמר שאם יזדקק למידע נוסף יתקשר אלי ובינתיים גם יבדוק את הדיווח וינסה לקבל תגובה מדובר צה"ל, מה שנראה לי הוגן ורציני. לצערי תוך זמן קצר התפרסמה ידיעה ארוכה על האירוע בנבי סאלח אשר שוב פתחה בטענה כי נזרקו אבנים על חיילי צה"ל בכפר וכי הצבא פעל לפיזור הפגנה באמצעים מתונים. התוספת הייתה כי פעילי שמאל ישראלים טוענים כי לא נזרקו אבנים וכי במקום יש פצועים רבים. מרוח הדברים היה ברור כי טענת הפעילים הישראלים מוטלת בספק וכדי לחזק זאת הודגשה לאחר מכן בהרחבה תגובת דובר צה"ל אשר הייתה שקרית ומקוממת. ראשית דובר צהל טען כי נזרקו אבנים ולכן צהל השתמש באמצעים לפיזור הפגנות, מה שכמובן לא היה נכון וחטא לאמת. בהפגנה הזו עד אותו שלב לא נזרקה ולו אבן אחת והברוטאליות של הצבא והשימוש באמצעים השונים נעשה ללא שום אלימות מצד המפגינים. שנית, ואולי החלק המקומם ביותר היה האמירה כי "לצה"ל לא ידוע על נפגעים במקום". בעוד שהאמבולנסים פינו פצועים בזה אחר זה מול עיניהם של החיילים והקצינים בשטח, בעוד שהפצועים נפגעו מהאלימות שהופנתה נגדם על ידי הצבא ומג"ב כיצד יתכן שדובר צה"ל טוען כי אין נפגעים?

אבל מילא שדובר צה"ל משקר במצח נחושה ובלי שום בושה, לזה אנחנו כבר רגילים וזו אינה תופעה חדשה במיוחד. מדוע אתר החדשות הפופולארי (והמצב לא היה שונה בדיווחים במקומות אחרים) לא טרח לבדוק את אמיתות הדיווח שהועבר לו? הרי נמסרו לכתב מספר הפצועים ויעד הפינוי, מה הבעיה להתקשר לבית החולים ולוודא את הפרטים ואז לדווח דיווח עיתונאי אמיתי ורציני? אבל בשישי בצהריים כנראה אין לאף אחד כוח וחשק לעבוד בדסק החדשות, הרי קל יותר לקבל את תגובת דובר צה"ל כאורים ותומים ולפרסמה בהבלטה ובכך להטעות ולשקר את ציבור הקוראים. כך עובדת המערכת וזה טיב המידע שמגיע לציבור בישראל. חשוב לזכור שהציבור קובע את עמדותיו על סמך אותם דיווחים ומידע המועבר אליו באמצעות אמצעי התקשורת.

לקח ארבעה ימים עד שהסרט שצולם במקום ובו תועדה האלימות הקשה, הפצועים והפרת הפקודות הגיע לערוצי הטלוויזיה הישראלים (ערוץ 10 וערוץ 2) ,הסרט שודר בהם תוך שאילת שאלות קשות. נדמה כי השאלה הקשה שאנו כאזרחי המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ובבעלת תקשורת חופשית ועצמאית צריכים לשאול היא מדוע אין לנו עיתונאות רצינית יותר, פחות עצלנית ויותר נכונה לחשוף את האמת גם אם זו כרוכה במאמץ לא קטן. אני סבור שהציבור בישראל ראוי לעיתונאות כזו, אבל נראה כי הציבור, כמו גם התקשורת, מעדיפים להאמין לשקרים של דובר צה"ל.

----------

** המקור:

www.justjlm.org

 

 

 

 

 

12/13/2011