עלבונו של כּמאל

מאת איה קניוק*

הוא לא התלונן עליו כי הפך לו את הסחורה, וגם לא על האחרים שזרקו לו את הסחורה על הארץ, הטיחו אותה, או על זה שהיכו אותו, הוא התלונן על דבר אחד בלבד, על זה שרבי נחמן העליב אותו. 

באחד מימי חמישי, בנובמבר האחרון, טלפן אלינו כמאל עביד. יש לי משהו נורא חשוב לספר, הוא אמר. 

לא, לא בטלפון, תבואו פעם, נדבר. תבואו מהר. קולו היה חנוק וזה היה מוזר. 

אתה בסדר? לבוא עכשיו?

לא לא חשוב עכשיו. אני אהיה בסדר. אבל תבואו. נשב בשקט. 

אז ככה היה. ביום שבת לא הרבה אחרי זה, נסענו אליו - תמר ואני - לנבי סמואל והתיישבנו ליד המכולת שלו שבתוך הכפר, והוא הביא קפה ודיבר. 

אני רציתי לספר לכן מה שקרה לי עם איזה מישהו. הוא בא כל יום לקבר (קבר שמואל) בשביל להתפלל. אז ביום הזה הגיע עם האוטו, והייתי עם הבסטה של הירקות ליד העץ והוא נכנס לי בסחורה. והכל נהיה הפוך. כל הסחורה על הארץ. 

אני לא אומר שהוא בכוונה עשה את זה. בטח לא הסתכל. 

אחרי שככה עשה הוא עצר. נשאר באוטו שלו. באתי אליו ואמרתי לו, מה עשית נחמן. כי אני מכיר אותו. 

והוא אמר, מה עשיתי? 

אמרתי לו, הפכת. 

ואמר, אז מה אני אעשה.

ואמרתי לו, לפחות מצטערים מדבר כזה. 

והוא אמר לי, אתה לא צריך להיות פה. 

ואני אמרתי לו, במקום לבקש סליחה ככה אתה אומר לי? 

והלך, בלי שאמר שהוא מצטער ובלי כלום. זה היה יום חמישי. אני צלצלתי למשטרה, אמרתי להם ככה וככה, אבל לא באו. וידעתי שלא יבואו. והרמתי את הסחורה. והמשכתי כרגיל. 

למחרת היה יום ששי. אני בבסטה רגיל, ואנשים קונים. ואפילו היה אוטובוס של אלה שבאים להתפלל בקבר, אחרי שגמרו להתפלל, באו אצלי וקנו. הרבה קליינטים. ושמחתי מזה. והגיע אותו בנאדם. רב נחמן. עמד, והסתכל. 
ואז אמר להם, איך אתם קונים מערבי. למה אתם קונים מערבי. זה הבנאדם שיש פיגוע מתחיל למחוא כפיים, ומתחיל לרקוד. 

ככה אמר.

ואנשים שמעו אותו והתחילו לזרוק את הסחורה שלי על הארץ. מה שהיה להם בידיים. והיו שניים ששילמו כבר ורצו את הכסף שלהם חזרה, ונתתי להם. והוא עוד צועק שככה וככה והתחיל גם לקלל. ואמרתי לאנשים, אל תאמינו לו. 

ואפילו לו אמרתי בפַּנים, אתה לא מתבייש, אתה הולך עם כיפה. ויש לך זקן ואתה עולה להתפלל ואתה משקר. ואתה בעצמך היית קליינט שלי. איך אתה מסביר את זה?

אבל אף אחד לא האמין... והתחילו לקלל אותי גם כן. אני לא יכול להגיד את המילים שאמרו לי. לא יכול להגיד לכן. לא מסוגל... 

והיו ליד כמה צעירים שאני לא מכיר. פעם ראשונה היו שם והתחילו לקלל אותי. אמרתי להם, למה אתם מקללים אותי. אתם רוצים להאמין לו תאמינו, אבל אל תקללו אותי. 

ואז התחילו לתת לי מכות. ארבעה חמישה צעירים. אמרו לי, איזה פה יש לך שאתה אומר לנו מה לעשות. כי אמרתי להם אל תקללו אותי. 

בפַּנים הרביצו לי. בגוף. ואמרתי שאני מצלצל למשטרה, ובסוף כולם הלכו. וגם האיש הזה רבי נחמן הלך. הלך לקבר. 
ואחרי שהוא עלה למעלה הרמתי טלפון למשטרה. 100. אמרתי להם, אתמול התקשרתי ולא באתם. וככה קרה.
והם באו. היו כאן קרוב אני חושב ובאו מהר. 

ועליתי איתם למעלה והראיתי להם את נחמן והלכו ודיברו איתו. ולא יודע מה אמרו לו. וחזרו ואמרו לי לך למשטרה, לגבעת זאב. ונתנו לי פתק שאני יכול ללכת. 

זה היה יום ששי, אז הלכתי יום ראשון הגשתי את התלונה על הבנאדם. שעשה ממני מחבל. 

על זה התלונה? לא על הסחורה? 

אני לא מדבר על הסחורה... מה שכואב לי זה שהבנאדם הזה מנסה לעשות ממני מחבל. זה הכי חשוב לי. 
ככה אמרתי להם במשטרה שהכי חשוב לי זה המילים והקללות, גם המכות אבל הכי זה המילים האלה שאמר עלי. 
זה חשוב לך כי זה מעליב אותך, או כי אתה דואג מזה, ממה יקרה מזה, שאלנו אני ותמר.

שבוע לקח לי שאני אהיה שקט. הייתי מדבר עם עצמי. נהייתי חולה. לא עבדתי טוב. ואשתי אמרה לי מה יש לך. את מבינה, זה כי בנאדם יש לו את ההתרגשות שלו. אני בנאדם כל כך... איך הוא אומר עלי שעשיתי שטויות כאלה. איך הוא אומר עלי ככה... להגיד עלי שאני מוחא כפיים אחרי פיגוע... ואני נגד זה. איך אני אמחא כפיים.. 
ואז עשית ממני מחבל? 

איך הוא אומר כזה דבר. שככה אני אעשה אחרי פיגוע. איך... 

ואני גם הצלתי שני ילדים. בכביש למעלה. שלושה אפילו. שלושה ילדים. וכולם יודעים מזה. כולם יודעים שעזרתי. 
זה מי שאני. זה כמאל. 

וקצת שתקנו אחרי שאמר את כל זה כי היה נורא נרגש, אפילו שכבר עבר זמן מאז, וזה היה מוזר בתוך הכל. כי מסביב הכל מתפרק. כי נשארו בכפר המדוכא הזה בקושי 180 איש ואישה הנאחזים כנגד כל הסיכויים במקום, מול כוחות הכיבוש המנסים לסלק אותם כמעט בכל דרך אפשרית מאז הרסו את רוב הכפר ב 71 ועד היום. לא נותנים להם אישורי בנייה, או להתקין ביוב, או לבנות שירותים בבית הספר. פשוט כלום. כדי להמאיס את החיים. 

והנה אחיינו ניסה רק לשפץ גג, גג שכבר קיים, וכבר יש צוו הריסה, ואחיינו השני בבית סוהר כי ביקש לעבוד ונתפס בירושלים, ואת בנו לא ראה 13 שנה כי לא נותנים לו להגיע חזרה מירדן, כדי להפעיל עליו לחצים, או לבנות עוד חדר בביתו הקטנטן שכבר חדל לנסות אחרי ששוב ושוב הרסו לו, וברקע ביתו של משתף הפעולה המנסה למכור את אדמות הכפר עבור נזידו של הצורר, והכל נראה כל כך אבוד... והוא הלך והביא גם תה, ששתינו, וחאג'ה שוכרייה הזקנה, (שכלבה השחור לא עזב את הבית כשכוחות הכיבוש הרסו אותו, ומת בתוך ההריסות והפך למיתוס המרכזי של הכפר), הגיעה והלכה, ועוד עבר זמן שקט ונעים ועצוב ואז שאלנו, כמאל, בעצם מה קרה עם הילדים? כי אף פעם לא סיפר לנו קודם.

הילדים איך הצלתי אותם? שאל. 

כן.
פעם היה אחד מהכפר יש לו סוס, אתם לא מכירות אותו, סיפר כמאל. ועמד קרוב. עם הסוס שלו. והיתה חאג'ה (שוכּרייה) איתי אותו היום. אנחנו עומדים, לא בעצם היינו יושבים מתחת העץ. ובא מישהו והרים את הילדים שלו, שניים קטנים, ושם על הסוס. ואני מסתכל, ופתאום התחיל הסוס, יעני... לקפוץ. למעלה על שתי רגליים שלו, ואלה קטנים. תיכף היו נופלים. וואלה ישר קפצתי והרמתי אותם מעל הסוס. ככה שלא יפלו. ולא נפלו. והיו מבוהלים. אלה ילדים קטנים. 

ואפילו אימא שלהם ואבא שלהם לא ידעו מה לעשות. 

ואנשים היו עומדים שם, תראה תראה, ערבי מציל יהודי. ואמרתי לבנאדם אחד שאמר לי ככה, תתבייש לך, על מה אתה מדבר בכלל. ברגע כזאת אף אחד לא חושב על הדברים מה שבראש שלך, זה יהודי זה ערבי. 

והאבא שלהם והאמא שלהם יעני הרבה הרבה הרבה תודה תודה תודה. וזהו הסיפור הזה. 

הפעם השנייה היתה מישהי עם העגלה. עגלה של הילדים. את יודעת איפה שאני עומד עם הירקות יש ירידה חזקה. והיא לא שמה לב. עזבה את העגלה ובאה לפתוח את הבגאז'. פתאום העגלה הדרדרה למטה ואני רצתי והצלחתי לתפוס אותה. ותפסתי אותה, את העגלה. 

ואמא של הילד, וואלה, רצתה לנשק לי את הידיים. אמרה לי תן לי את השם שלך אני אעשה תודה דרך העיתון או משהו. אמרתי לה לא צריך. העיקר שברוך השם לא קרה לילד כלום. וזהו. 

האישה עם האוטו היא מישהי שבאה לקבר פה? 

כולם שבאים פה באים לקבר. זה דתיים. גם ראיתי אותה שוב פעם את האישה הזו. הביאה את בעלה. למה הפעם הראשנה לא היתה איתו. באו ואמרה לו, זה הציל לנו את הילד, וככה וככה אמרה לו. על מה שקרה... אפילו לקח איזה מאה שקל ואמר לי קח, ואמרתי מאלוהים אנחנו מקבלים יותר ממאה שקל, לך לשלום. 

ואם לא הייתי פה מה היה קורה להם? זה מה שאני שואל. ואחרי כל זה, הפרס שאני מקבל, שבנאדם כזה בא עושה ממני מחבל. 

בהתחלה לא הבנתי איך הוא יכול להיעלב ככה מהעניין הזה, בתוך הכל ולעומת הכל. איכשהו זה נראה היה לא לגמרי פרופורציונאלי בתוך עולמו הקורס ממילא. ושאלתי את עצמי האם הוא באמת חושב שיש משמעות לתבוע את האיש הזה על זה שאמר עליו שכשיש פיגוע הוא רוקד ומוחא כפיים. האם אינו מבין ויודע שזה אבסורד, ושיותר חשוב לשמור על כוחותיו שממילא נסחטים במאבק היומיומי מול כוחות הכיבוש השונים המנסים לגזול את אדמתו ופרנסתו ולסלק אותו ואת שאר תושבי נבי סמואל. 

ומה חשוב הגזען המסוים והשגור הזה בתוך הכל. שברור שמעניש אותו על זה שתבע ממנו לבקש סליחה, על זה שציפה לסליחה. אולי כי בהנחתו של כמאל שמגיעה לו סליחה ממי שהפך את הבסטה שלו אם גם לא בכוונה, כמו אמר בזה שהוא אדם. אדם המבקש מאדם אחר להתנצל. ובזה אמר שהם שווים. שווים באנושיותם. והרי על זה העניש אותו רב נחמן. על שחרג מתפקידו הנחות. 

ומה מובדל רב נחמן מכל השאר הרומסים את כמאל יום יום. מיכה מהמינהל האזרחי, ושאר החיילים והשוטרים, והחוקים הלא חוקיים של ישראל, האם איבד כמאל חוש מידה, חשבתי. האם הוא יוצא מדעתו. 

ואז הבנתי פתאום בבת אחת שעלבונו של כמאל הוא גם מרידתו וזקיפות קומתו. 

זה שכמאל הלך והגיש תלונה במשטרה על זה שהרב נחמן העליב אותו וקרא לו מחבל זה בעיני סירובו של כמאל לגורל שמכתיבה לו צומת ההיסטוריה הזו. 

וזה גם כוחו וזה גם ניצחונו.

וכשהבנתי את זה הלב שלי באמת נקרע לשניים. 

-------------

* המקור: www.mahsanmilim.com