בסוריה נמשך הדיכוי הרצחני

האתגר של סָמָר יַזְבָּכְּ*

ב-26 בדצמבר 2011 חוותה סוריה את היממה הרצחנית ביותר מאז פרוץ המרד העממי נגד משטרו הרודני של בשאר אלאסד. ארגוני זכויות האדם בסוריה מסרו כי באותו יום נהרגו כמאה בני אדם בידי כוחות הביטחון הסוריים. ב-29 בדצמבר 2011, למרות נוכחותה של משלחת "המשקיפים" של הליגה הערבית, כוחות הביטחון הסוריים ירו פצצות שהכילו מסמרים לעבר המון המפגינים בכיכר הסמוכה למסגד הגדול בעיר דומא (دوما). ב-31 בדצמבר 2011 מאות אלפים הפגינו בערים שונות במדינה.

הסופרת הסורית סמר יזבכּ  (سمر يزبك), ילידת העיר ג'בלה (جبلة), חיה מזה כמה חודשים בגלות, בצרפת. יזבכּ בת ה-41, מחברת של ארבעה רומאנים, משתייכת לעדה העלאווית, עדתו של הנשיא-הרודן בשאר אלאסד. בפברואר 2011 הצטרפה יזבכּ להפגנות בדמשק הבירה. בעקבות אחת ההפגנות, פרסמה יזבכּ מאמר תחת הכותרת, "לקראת מותי" בו ציינה בין השאר: "המוות הוא בכל מקום! בכפר! בעיר! על שפת הים! הרוצחים משתלטים על האנשים ועל המקומות (...). אינני יראה יותר וזאת לא משום שאני אמיצה, מטבעי אני שברירית, אלא מתוך הרגל. חדלתי לפחד מהמוות, אני מצפה לו בשלווה עם הסיגריה והקפה שלי. אני מעריכה שאני מסוגלת להביט בעיניים של יורה הניצב במרפסת הסמוכה. אני מביטה עליו ללא-ניד. אני יוצאת לרחוב וסורקת את מרפסות הבתים מסביב. אני מתקדמת לאיטי".

בחודש מארס 2011 נעצרה יזבכּ ונחקרה חמש פעמים בידי המח'אבראת. הם תבעו ממנה שהיא תתנכר למפגינים. כדי לשבור אותה הם העבירו אותה לאחד מבתי הכלא בהם מענים את המפגינים שנעצרו בידי כוחות הביטחון. התיאורים שלה התפרסמו בבלוגים סורים וכן ברחבי העולם. היא כתבה: "ראיתי גברים צעירים, בני עשרים בקושי, עירומים, למרות הדם ניתן היה לזהותם, הם היו תלויים בידיהם על-ידי אזיקים מפלדה, בוהן הרגל בקושי נגעה ברצפה (...). באותו רגע, אחד הצעירים הרים בקושי את ראשו. בקושי אפשר היה להבחין בפניו. עיניו היו עצומות, מבטו היה כבוי. האף לא נראה, גם לא שפתי פיו. פניו נראו כמיניאטורה אדומה, ללא קווים, הצבע האדום השתלב בגוון השחור של צבע אדום ישן. אז נפלתי על הרצפה. לרגעים שקעתי לתוך משהו אטום, מרחף, לפני שחזרתי לאיתני (...). באותו רגע נעלם מושג האלוהים מאחר ואם אלוהים היה קיים, הוא לא היה מסכים שיצור כפיו ישופץ, יעוות, יאבד את צלמו".

סמר יזבכּ שוחררה "אחרי שחטפה כמה סטירות". היא לא נכנעה. המשטר מהסס אם לענות או לרצוח אינטלקטואל ידוע מבן העדה העלאווית, הוא רוצה לעורר את הרושם שהעדה הזו מתייצבת מאחורי בשאר אלאסד. בימים שלאחר שחרורה מהכלא המח'אבראת איימו על חייה.  הם השמיצו אותה. כרוזים שחולקו בכפר הולדתה כינו אותה "בוגדת".

בנצלה הפוגה במעקב אחריה, סמר יזבכּ נמלטה עם בתה בת ה-16 מסוריה ומצאה מקלט בפאריס. מאז, היא אינה חדלה מלהוקיע את המשטר הסורי. היא אשה נאה. לשאלה, האם היא חרדה לשלום משפחתה, היא מעדיפה לא להשיב. היא מעדיפה לדבר על האימה בה חיים חבריה ועל אומץ ליבם. "כל אזרח סורי גדל בתוך אווירה של פחד", אמרה. "הפחד מעיק על כל אחד מאיתנו, אנחנו מודעים אליו היטב. חרף הפחד, החלו ההפגנות. כאשר גבר הדיכוי והפך אלים יותר ופרוע יותר, השתנה היחס שלנו כלפי הפחד. לפני ההפגנות כל כך פחדתי שלא הכרתי את עצמי. רעדתי בגלל הפחד. ואף-על-פי-כן, הייתי נחושה ברצון שלי להצטרף למפגינים. הייתי חצויה. כל המפגינים חצויים, האומץ נאלץ להתמודד עם הפחד. בסופו של דבר, האומץ גובר גם אם הפחד לא נעלם, שהרי הפחד אנושי. הפחד קיים כמו איזו תקרה מעל הראש שרומסת אותנו. כאשר מודעים לזוועת הדיכוי, הפחד גובר. בהמשך, הבינו המפגינים  שאם הם יפסיקו, הגרוע מכל מצפה להם. המשטרה תתנקם בהם. כמו בתוניס ובמצרים הם אינם יכולים לשוב לאחור. כך הוסרה תקרת הפחד".

"לסוריה אין הרבה נפט, ולכן מחיר המתים בעיני המערב הוא כמעט חסר ערך. הם מניחים למשטר של בשאר אלאסד להמשיך את הדיכוי", קובלת סמר יזבכּ. על-פי נתוני האו"ם, בתקופה שבין אמצע מארס 2011 לאמצע דצמבר 2011 נהרגו כ-5000 אנשים, בתוכם 300 ילדים. 14000 אחרים נעצרו, ו-12400 הפכו פליטים. משטר הדיכוי אינו נרתע מהוצאות להורג, מהעלמת בני אדם, מעינויים, ואף לא מאלימות מין.     

בהופיעה בעצרת מחאה בפאריס היא קראה עדויות של סורים שנעצרו ועונו. אחד מהצעירים כתב לאביו: "מרח מדמי על מפתן ביתנו. זעק: לא אכנע ! אבי, דמי לא נשפך לחינם. אל תוותר". בהציגה צילום של אחד הצעירים, גיאת מטר, היא קראה את אשר כתב: "אל תנהלו שום משא ומתן עם התליין. אל תתייאשו גם אם כל העולם יפנה לכם עורף". גווייתו המעונה של גיאת מטר נמסרה לידי אמו ב-10 בספטמבר 2011. הוא היה בן 26. סמר יזבכּ הוסיפה,   "הייתי  מקווה שיהיה נוכח כאן כדי שתוכלו לצפות בו (...). גיאת מטר וקורותיו מייצגים את קורותיהם של הרבה צעירים במהפכה הסורית. הוא נימנה עם הראשונים שהפנו את הקריאה להגיש פרח ומים לחיילים. הוא לא השתייך לשום מפלגה, הוא היה פציפיסט. השירותים החשאים מסרו את גווייתו עם פצע גדול על בטנו". עם סיום דבריה, קראה יזבכּ לקהל לעמוד על רגליו לדקת דומייה לזכר המרטירים של המהפכה הסורית.

ברומאן שלה "הבּוֹץ" (صلصال) (2005) היא תיארה את דיוקנותיהם של שני קצינים המקורבים לאביו של בשאר אלאסד, חאפז אלאסד, שכונן את הדיקטטורה שלו בנובמבר 1970. קצין אחד תמך בהפיכה שלו, ואילו הקצין השני התנגד לה. שני הקצינים  מבני העדה העלאווית, חלקו את אותם הערכים הדתיים, ואף-על-פי-כן הם התעמתו על רקע יחסם השונה להפיכה הצבאית. "ניסיתי לתאר כיצד המשטר הרס יחסי אנוש, ערכים", הסבירה, "וכיצד שאפתנות ואופורטוניזם מניעים אנשים מסוימים".

ברומאן אחר, "ניחוֹח הקינמון" (رائحة القرفة) (2008) היא סיפרה  את קורותיהן של שתי נשים.  האחת, אשה עשירה מאוד החיה חיי מותרות בדמשק ומנצלת את האשה השנייה, הענייה מאוד, המשמשת אותה כמשרתת. "ברומאן הזה אני מתארת את עולמם החשאי של הנשים הסוריות. אני מראה כיצד העשירים מתנכלים לעניים, שולטים בהם, גם בתחום חיי המין".

בטכסט שפרסמה במהלך ההתקוממות הנוכחית בארצה כתבה סמר יזבכּ: "אומרים כי כתיבת רומאן מחייבת הרבה דמיון, ואילו אני סבורה שרומאן מחייב תיאור המציאות, גם ההמשך מחייב תיאור המציאות, וגם הסיכום מחייב תיאור המציאות".

לשאלה, האם הפחד שינה את אופן כתיבתה? היא השיבה, "מה שחוויתי בסוריה עובר כל דמיון. המציאות נוראה אלף מונים מהמציאות. זה מחזק את דעתי, כי בכדי לכתוב, חייבים להיות מודעים כי המציאות חזקה יותר". ולכן, לפני ההפגנות,  בעיניה של יזבכּ,  האהבה והמוות היוו שני צדדיה של אותה מטבע. ואילו היום היא סבורה אחרת, "המוות בשבילי הוא אבסטרקטי. רעיון. במהלך החודשים האחרונים הייתי קרובה למוות, הרחתי את ריחו, ראיתי אותו. היום, לדידי, האהבה והמוות מהווים שני עולמות נפרדים. המוות אינו קשור בכלום, ובמיוחד באהבה".

בעדותה על העינויים, היא ציינה כי אין מלים המסוגלים לבטא את מה שהיא ראתה. "כאשר אתה חש חסר אונים מול המוות, אתה חש אחריות מסוימת, כאילו אתה נטלת חלק במוות הזה. מה מקור חוסר האונים הזה? המלים אינם מצליחות לבטא את מה שחווים", סיכמה.

באחת מהופעותיה בפאריס היא קראה קטעים מיומן שכתבה והעומד לצאת לאור בקרוב. "הכתיבה", אמרה, "תמיד סייעה לי ברגעים הקשיים של חיי. מאחר ואני סופרת, יכולתי לחוש יותר בת-חורין עם עצמי ועם החוטים האורגים את חיי. אני ארגתי ופרמתי אותם כמו חוטים הקשורים למריונטות, אך הפעם, בהבדל אחד, אני המִשְחַק, החוטים והיד הגדולה המסתורית המטפלת בהם. הפכתי לרומאן האותנטי ביותר שיכולתי לכתוב".

---------

* עיבוד של רשימה שפרסם פרדריק ז'ואניו (Frédéric Joignot) ביומון הצרפתי "לה מונד", 7.1.2012.