לב שבור

 מאת איה קניוק*

ביום מן הימים, ידע קסאם, יבואו לקחת גם אותו. 

את רובם של האחרים בני גילו כבר עצרו. באים בלילות, לוקחים אותם אחד אחרי השני. 
זה התחיל אחרי שלקחו את בִּלאל בן ה 16 למגרש הרוסים. במגרש הרוסים, כך יודעים כולם, יושב השב"כ, והילדים שם מודים בכל ומוסרים שמות. 

זה אומר, נניח, תן 15 שמות ואז נשחרר אותך. או ניתן לך לישון. או לא נכה אותך. או אם לא תיתן שמות ניקח את אמא שלך. את אחותך. תבוא תעבוד איתנו, וניתן לך אישור, ולאחיך להיכנס לעשות את הניתוח.
ושיש קומות למטה, עוד יותר למטה, וזה הכי גרוע שם, כי יש שם משהו שאין לו מילים מדויקות, רק שזה הכי גרוע מהכל. זה מה שידוע במחנה. 

מאז קסאם לא ישן בלילה. 

אבא של אחד העצורים, שגם עובד במשטרה הפלסטינית ונחשב כזה שיודע דברים, הסביר לאבו עֹמר שאם הבן שלו לא עשה שום דבר הוא יקבל שישה חודשים עד שנה. זה כשלא עשה כלום. דהיינו לא זרק אבנים, ככה אבו עֹמר הסביר לי. 

לתמי היה רעיון לכתוב בעברית פתק שקסאם יישא עליו, ועליו כתוב על הרסיסים שיש לקסאם במוחו ושהוא פגוע ורגיש, כדי שאם יבואו וייקחו אותו, שלפחות לא יכו אותו בראש. 

אבל מצד שני איך אפשר בכלל לחשוב שחיילים יתחשבו בכזה דבר. כי מי שכבר יגיע לקחת אותו רק כי ככה נאמר לו לעשות, כבר חצה כל כך הרבה קווים של מוסר, שלא נראה לי סביר שיתחשב דווקא בדקות הזו של מצבו. 

אבל גם ממילא קסאם לא אוהב שאומרים עליו ככה. ובסוף לא עשינו את זה. 

ב 10 לינואר 2012 בארבע ועשרים ושלוש דקות לפנות בוקר טלפן אבו עֹמר, וחשבתי שעצרו את קסאם. 

הם לקחו את צוהייב, הוא אמר בקול שבור. עכשיו בדיוק החיילים יצאו. 

צוהייב?
כן, צוהייב. 

וחשבתי שכמה שנורא לומר, כך עדיף. וידעתי שגם אבו עֹמר חושב ככה. כי קסאם צעיר יותר. וכי מאז שירו בו חיילי הכיבוש בראשו בירי חי כשהיה בן שמונה, ומאות רסיסים קטנים שאי אפשר לנתח ולהוציא עדיין שם בתוך מוחו, הוא הרבה יותר רגיש מאחרים. 

את צוהייב ראיתי יומיים קודם. ביקרתי את המשפחה והוא ליווה אותי בחזרה למחסום. בדיוק התבטלו האירוסים שלו לא מזמן והוא סיפר שעדיין לא היה מסוגל לעכל איך זה יכול להיות שהיא ביטלה, ושליבו שבור. 

אמר לי שהחלום שלו היה שאחרי שהוא יתחתן, שבת זוגו החדשה והוא יוכלו לקבל אישור ליום אחד לירושלים. וחשבתי על זה שצוהייב לא חולם על זה שלא יהיה מחסום או שלא תהייה חומה או כיבוש או על לנסוע לאמריקה, כי זה כבר בכלל מחוץ לדמיון שלו, אלא שביום החתונה, חסד יפול משמים ויוכל ללכת ליום אחד לירושלים, זה הכל. וזה היה מוזר, וקצת עצוב. למרות שגם לא, על אף שלא ידעתי להסביר לעצמי את רגשותי הסותרים. הוא גם שאל אם אני בפייסבוק ואמרתי שכן, והרגשתי גאוות מבוגרים מטופשת שבחור צעיר וחתיך כמוהו, שגילו כמעט שליש מגילי, רוצה להיות חבר שלי שם, ועד שהגעתי הביתה כבר חיכתה לי בקשת חברות ממנו, שכמובן אישרתי מיד. ועוד הספקתי ביומיים האלה עד שעצרו אותו, לקבל ממנו כמה סרטים של זמרות נחמדות למראה ביוטיוב ועוד סרט אחד על קלנדיה, שהוא אפילו לא ידע שזה סרט שתמי צילמה. 

צוהייב? שאלתי שוב. ואבו עֹמר אמר, כן. לקחו אותו. ושאלתי איך זה קרה או מילים טיפשיות אחרות, והוא סיפר:
אשתי אמרה אני חושבת יש רעש בחוץ. קמתי, הסתכלתי מהחלון, וראיתי הרבה חיילים. אצלנו למטה, את מכירה. אבל אם באים לשכן או אלי, לא ידעתי. 

אמרתי לקסאם ולצוהייב לקום, לא אמרתי לנור ואוסייד (הילדים הקטנים), ואז הסתכלתי עוד פעם מהחלון, ושמעתי, אִפתח אלבאב, ויצאתי למטה מהר ופתחתי את הדלת לפני שישברו אותה. 

מיד תפסו אותי שלושה חיילים והתחילו לעשות עלי חיפוש. ואז בא אחד קטן, אמר, אבו עֹמר שלום אני קפטן איימן (קפטן הוא כינוי של איש שב"כ). הושיט לי יד ואמר לי מה שלומך. הוא יהודי, אבל מדבר ערבית טוב. אמרתי לו בסדר. 

ובינתיים החיילים רצו להיכנס. צעקתי שיש ילדים קטנים, ואשתי. קפטן איימן אמר אל תדאג. ואמר לחיילים לחכות. ועלינו אני והוא, והם באו אחרינו. 

חייל אחד הלך לחדר איפה שנור ואוסייד, וכיוון את הרובה שלו בראש של נור, ואם עֹמר תפסה אותו בידיים שלה שלא יפחד. ואמרו שניתן תעודות. ואחד החיילים לקח של צוהייב, ואומר לקפטן בעברית, הנה הוא. אז הבנתי שרוצים את צוהייב. 

אמר לי תיכנס אתה וכולם לחדר. אמרתי לו לא, אם אתה מחפש בבית אני צריך להסתכל. אמר לי, אל תדאג. תישאר אתה ויכנסו השאר לחדר.

נשארתי, וקפטן איימן אמר לי כיפ חאלכּ מה נשמע. אמרתי בסדר. אמר לי, עד עכשיו אתה עובד בעוגות? אמרתי, אני וצוהייב וקסאם. אמר, עדיין באראם? אמרתי, כן, וגם בקלנדיה. גם צוהייב עובד איתי, אמרתי לו, בעירייה ואחר כך בעוגות. אמר לי, למה צוהייב לבוש ככה. כי צוהייב ישן עם בגדים שלו. אמרתי, בא מהעבודה וישן ככה. אמרתי, מה הוא עשה? 

יש אנשים דיברו עליו. 

אמרתי, לא כל מה שמדברים זו אמת. 

קודם המחנה שלכם היה בשקט, אמר לי, אבל עכשיו הרבה אנשים מדברים על המחנה. 

אמרתי לו, אבל לא כל מה שאתה שומע זה נכון, יש אנשים מדברים לא נכון. מי שאמר ככה אולי משקר. 
אמר, לא משקרים. 

אמרתי, אני מכיר את הילדים שלי, אני לא יושן בחדר עד שכל אחד מהילדים בחדר. אני יודע מי זה צוהייב. 

תגיד לו שיתלבש, תן לו גרביים אמר קפטן איימן. אז אמרתי לצוהייב תתלבש. אל תפחד. 

והם התחילו לחפש. נכנסו לשירותים ואחר כך נכנסו לחדר השני, נפלו הכל. הכל הפילו. מהארונות. חיפשו בכל הבית, עלו על הגג, איפה שמנקים את הבגדים. הכול זרקו על הרצפה. 

באו ללכת, וצוהייב אמר אני רוצה לשירותים. ואמרו לא. ניגשתי לקפטן איימן ואמרתי לו. אמר אין בעיה, רק עם דלת פתוחה. וככה עשה. 

ואז יצאו בחוץ עם צוהייב. והסתכלתי מהחלון. לא היו ג'יפים. באו ברגליים. 

והכי גרוע נפל נפל הבית. הכל שמו אחד על השני על הרצפה. אפילו מהמקרר הכל נפלו. ובשירותים איפה שנכנס המים, שברו הכל על הרצפה. לא מצאו כלום. לא יודע מה חיפשו. 

ולקחו לנו את הילד... 

וחשבתי עליהם שם באמצע הלילה, עם כל תכולת הבית על הרצפה, אולי יחפים, ועל נור הקטן שרק בכיתה ב', ועל אם עֹמר שכרגע לקחו ממנה את בנה, ועל קסאם שחשב שבאים אליו ובסוף לא לקחו אותו, ושמעתי עד כאן בירושלים את ליבו של הנער העדין והשביר הזה, אפילו שכמובן זה לא הגיוני. 

בבוקר שוב דיברנו, והוא סיפר ששמע שהם לקחו עוד ארבעה עם צוהייב: בן של אחד שהיה עובד איתי, עזוז, את מכירה עזוז. לקחו עוד שניים. מישהו ממשפחת מטיר, ועוד אחד לא יודע מי, ויש מספר חמש שהלכו אליו לבית. לפני זמן קצר יצא מבית סוהר. לא לקחו אותו, אבל נתנו לו מכתב. 

למחרת סיפר לי שצוהייב התקשר מכלא עופר. מטלפון של חברים, הסביר.

ולא אמרתי לאבו עֹמר שכבר שמנו לב, בתוך השנים, שכשעוצרים את הקטנים, תמיד יש שם טלפונים "כביכול מוסתרים", מהם הם מתקשרים "כביכול בגניבה" הביתה. וברור שאלה טלפונים שהשלטונות שתלו כדי להאזין להם ולהפלילם. במקרה של צוהייב חשבתי שרק טוב שיקשיבו שלטונות הכיבוש ללהג של המתבגר הזה שלא עשה כלום, גם לא לשיטת הכיבוש התופסת התנגדות צודקת כפשע. 

איך הוא נשמע לך? שאלתי. 

בסדר. יעני. לא דיברו איתו בינתיים כלום. אבל... הוא אמר לי, שכשלקחו אותו מהבית הרי לא היה להם אוטו, והלכו ברגליים. אז אומר לי, נתנו לי מכות אבא שלי. רצה מחלק על כל המשפחה את כל המכות שנתנו לו. איך היה קשור מאחורה עם אזיקים והלכו ברגל לקחת את כל השאר, את כל הילדים, ומרביצים לו ומקללים את המשפחה. ואז פעם אחת גם בעטו לו ברגליים ונפל על האף שלו, ויצא דם בחוץ, אבל גם בפנים בתוך הגוף. וככה בדרך עד שהגיעו הרביצו. לא כל הזמן, ככה לפעמים. 

ככה חיילים את יודעת. מרביצים. צוהייב אומר לי, הרביצו לי מכות הרבה, אבל ברוך השם, אבא שלי, אני חזק. 
אני אגיד לַךְ את האמת, אני ידעתי שיעשו ככה. צוהייב חושב ייקחו אותו יעשו לו קפה? או תה? יעשו לו מכות. זה מה חיילים עושים. ככה זה...

אחר כך הלכו להתנחלות והיה שם רופא, ואחר כך הלך לעופר. 

אני חזק, אמר לי, אני חזק אבא. 

אבל אני אגיד לַךְ את האמת איה, מה אם בגלל המכות שירביצו לו יגיד להם הייתי עם זה שאמר עליו. והשני גם בגלל המכות נתן שם צוהייב. בגלל שהפחידו אותו. קשה שם איה. זה ילדים כולם. עושים שהם מפחדים. 

עוד דבר שאני דואג זה שאם לא ימצאו כלום אז ישימו אותו עוד פעם אִדארי (מעצר מנהלי) כמו בפעם הראשונה.  כשאין להם כלום על הבנאדם ישימו אִדארי. 

ושוב דיברנו. ואבו עֹמר סיפר שהם נסעו למשרדי הצלב האדום ורשמו שם את שמו של צוהייב כדי שיוכלו בעתיד לבקר אותו, ולנאדי אל אסיר (מועדון האסיר) בשביל לקבל עורך דין, ואמרו שיתקשרו ויגידו מתי המשפט. 
עוד סיפר ששוב דיבר עם צוהייב והתרשם שהוא בסדר. 

אמר לי, סיפר אבו עֹמר, ששלחו אותו לשב"כ, ודיברו איתו, ואמרו לו שיש אחד שמאשים אותו. ושצוהייב אמר, לא מכיר אותו, לא איכפת לי ממנו. והשב"כ אמר לצוהייב, מי שאמר עליך עובד איתך בעירייה. צוהייב אמר, הוא בלילה ואני בבוקר. לא מכיר אותו. והשב"כ אמר, מה אתה לא רוצה לחתום? 

את יודעת איך שמה, מראים לו דף, לא יודע מה זה מה, ושיחתום שככה וככה עשה. ומאיימים עליו...

אבל אמר, לא. לא חותם. אם תביאו את הבנאדם לבית משפט, אגיד לו שהוא משקר. 

אז אמרו לו, בסדר אז תישאר ככה, ונשלח אותך למוסקובּייה (מגרש הרוסים). 

תשלחו, אמר להם. מה שאני אומר עכשיו, אומר גם שם. 

אומר לי, אל תדאג אבא. 

הוא עד עכשיו הוא חזק. אבל קשה... אני דואג. אני דואג איה. הוא, צוהייב, חושב שהוא גדול, אבל הוא לא. מה לעשות, איה? אלוהים יעזור. רק אלוהים יעזור לנו.

ועוד יום עבר. אולי זה היה שבת. ובחוץ היה חורף נורא. ושאלתי את עצמי אם האפור הזה בחוץ נמזג לאבו עֹמר בעצמות ובעורקים כמו לי, וחשבתי שאולי זו הפריבילגיה שלי, יחד עם כל שאר הפריבילגיות, לסבול מהאפור של החורף, פריבילגיה שלו אין.

ושוב דיברנו. והוא אמר לי, היום קמתי בלילה פעמיים. שמעתי כזה רעש, שמעתי כלבים, חשבתי אולי חיילים. אשתי אמרה לי, קום תסתכל. וקמתי פעמיים, באחת וחצי שתים, ובשלוש שלוש ורבע, אבל לא היה כלום. 
אשתי פוחדת עכשיו, לא רוצה שיבואו עוד פעם. פעם קודמת צלצלו, אבל לא יודע אם פעם שנייה ישברו את הדלת. הרבה כסף זה דלת. הרבה כסף. 

ודיברנו עוד, לא רק על הצרות, כי כזה הוא, שליבו רחב. ומתעקש לשאול גם עלי ועל חיי ולהכיל, לא משנה מה קורה לו בחייו שלו. ושאלתי על הילדים. 

הילדים לא פוחדים הרבה, אמר, ככה יעני, אבל בסדר. 

אבל רציתי משהו להסביר לך איה, רציתי להסביר לך מאלה שגם אליהם באו ביום שלקחו את צוהייב, יש ביניהם שבאו אליהם עם כלבים. אצלנו, אם ילדים רואים את הכלבים, כמו שנור היה ישן ובאו חיילים עם הרובים עליו, אם היה קם ורואה את הכלבים, היה מפחד יותר. כן. אם יבואו כלבים, הילדים היו מפחדים הרבה. יש חברות של אשתי שגם אליהן באו לקחת ילדים שלהן בלילה הזה, ואמרו לה, לכם היה קצין, חיילים, לא כלבים. ואצלנו באו בלי קצין, ועם כלבים. 

אז אמרנו, ברוך השם לא באו אלינו עם כלבים. אלחמדוללאה, אני אומר. ככה אני אומר. שלא באו אלינו עם כלבים. ושלא שברו לנו את הדלת. ככה אשתי ואני אומרים.

צוהייב ונור

ועוד כמה ימים עברו. והגיע יום המשפט. יום שלישי, 17.1.2012 בבית המשפט הצבאי עופר. ממלכת האופל. המקום שנגמרות בו המילים. אבל זה לסיפור אחר. כי אי אפשר לספר הכל. וגם כל מה שמספרים גולש מכל ההגדרות.
היינו שם בבית משפט צבאי עופר באותו היום, תמי ואני, עם אבו עֹמר ובת הזוג שלו כפאח ושאר ההורים של הנערים שנעצרו עם צוהייב. והיה קשה. כי ככה שם. והיה רגע שעורך הדין של צוהייב יצא לרחבה שחיכינו בה, והסביר לנו שמי שהפליל את צוהייב עובד איתו באותה העבודה, והוא זה שנעצר במחסום ג'בע לפני כמה שבועות כשחזרו מעבודת הלילה בעירייה (פינוי זבל), כמו שכבר ידענו. שהנער טוען שבשנת 2006, כשצוהייב היה בן עוד לא 16 והמפליל היה בן 9, השתייכו שניהם כביכול לצעירי החמאס, ושהיה שם גם נשק. שזו ההאשמה נגד צוהייב. 
עורך הדין אמר לנו שמפני שכל ההפללה היא על בסיס הזיכרון כביכול של מי שהיה בן 9 בזמן ההוא, יש סיכוי שצוהייב ישתחרר בלי כתב אישום, וכך גם קרה, כנגד כל הסיכויים. 

ובערב, כמו שאמר עורך הדין, צוהייב חזר הביתה. אחרי שמונה ימים. 

הילדים ישנים יותר טוב, מדווח לנו אבו עֹמר. 

אבל אני יודעת שהוא לא. ועד שהוא לא שומע את נשימותיהם של כולם, הוא לא עוצם עיניים. 

לפני כמה ימים שוב הלכנו לבקר במחנה. צוהייב החמוד מכר עוגות וחיבקנו אותו. 

מה שלומך צוהייב? שאלתי.

הלב שלי שבור, הוא אמר. 

וחשבתי לרגע, אלוהים אדירים. ואלף דברים רצו לי ביחד ולחוד. 

ואז אמר, הבחורה... ממשיך מאותו המקום שדיבר איתי יומיים לפני שעצרו אותו. למה היא לא אוהבת אותי. מה אני אעשה איה, הלב, הלב שבור. את יודעת מה זה לב שבור? 

וניסיתי לעשות פנים רציניות נורא, וסביר שגם הצלחתי. 

בדיעבד, בשבילי, יש לזה חן מוזר, וכמעט מרשים, שאחרי בית הסוהר, והמעצר בלילה, והמכות, והפחד, ליבו עדיין שבור. כי הוא בחור בן עשרים, שבחורה שהוא אוהב, אמרה לו, לא. 

---------------
* המקור: www.mahsanmilim.com