מיומנה של אישה ענייה

מאת עאישה סידאוי, ערערה

ביום שלישי 14.2.2011 השתתפתי בכנס בכנסת לציון יום המאבק בעוני. אף על פי שעבודתי כרוכה ברובה במגע עם אוכלוסייה ענייה וּקשת יום, הדברים ששמעתי באותו יום הכו אותי בהלם. נשים מכל קצוות הארץ באו להשמיע את קולן במטרה לשנות את מציאות חייהן וחייהן של רבות  החיות בתנאים דומים לשלהן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו  היה שמבין הדוברים לא היה ולו גבר אחד שדיבר על המצוקה ועל העוני שלו. על החיים בעוני העידו הנשים, ואילו הדוברים הגברים היו ח"כ ומארגני הכנס.

לאחר הכנס פנה אליי העורך של "אלפג'ר" וביקש שאכתוב לעיתונו על החוויה שעברתי. התלבטתי מאוד. האם די בכתיבת כמה מילים או כמה שורות על החוויה שלי? ואז החלטתי שאני רוצה לכתוב את מה שאמרו בכנס הנשים החיות בעוני. אני רוצה לכתוב חוויות מיומנה של אישה ענייה. על מה היא חולמת? מה היא רוצה? לְמה היא שואפת?  האם שאיפותיה שונות משלי, האישה העובדת? האם גם אני ענייה?

 לעוני יש צבע וריח והוא עובר כנכס בירושה. אלא שזו ירושה שאינה ניתנת להמרה. אישה מירושלים אמרה: "נולדתי ענייה, הילדים שלי נולדו עניים והם יישארו כך. אני רוצה להפסיק לקבל עזרה לכלכלתי. רוצה לעבוד ולהרוויח, רוצה לחיות בכבוד למעני ולמען ילדיי".

 אישה אחרת התוודתה: "אני רוצה לחיות בשלום ובשלווה. אני רוצה לשלם את ההתחייבויות שלי בלי שאצטרך לחסוך באוכל. אני רוצה חינוך חינם, רוצה שירותי רווחה נורמאליים. אני מבקשת מהמדינה שתתייחס אלינו כאל בני אדם ושתתן לנו זכות קיום". והיא מוסיפה בפשטות: "אני רוצה לחיות".

אישה מלוד זעקה: "כשנחוש בביטחון בשכונה שבה אנו חיות, כשהמשטרה תעשה את החובה שלה ותעניק לי ולילדיי חיים בבטחה בביתנו – לא נרגיש שאנו חיים בבית כלא. ואולי אז תהיה לי הזדמנות לצאת לעבוד ולפרנס את משפחתי!"

סיפורים רבים שקשה לקפל אותם ולהכניסם לכמה שורות, סיפורים הממחישים את הקושי ואת הכאב של נשים שכל מה שהן מחפשות הוא לחיות בשקט, מחפשות לקנות את לחמן כשהן וילדיהן רעבים לפת לחם. הן מחפשות ביטחון חברתי ונפשי. הן מחפשות את מה שהוא מובן מאליו בחיים שלי, אך בחייהן של הנשים החיות בעוני הוט טמיר, נשגב ובלתי ניתן להשגה.

הבקשות של הנשים האלה הן כה בסיסיות ופשוטות. כיצד הפכו בקשות בסיסיות אלו לחלום קשה להשגה? מתי תהיה לנשים אלו ההזדמנות לחלום על חופשה או על ההנאות הקטנות של החיים - מוזיקה ,מחזה או סתם סרט בקולנוע?

 חשוב מאוד לארגן יום כזה בכנסת, אבל בלטה מאוד היעדרותם של חברי הממשלה. הדבר מצביע על חוסר העניין שמגלה השלטון באוכלוסייה זו. במדינה שבה כל ילד שלישי הוא עני, הייתי מצפה שלפחות שר הרווחה היה מגיע לכנס. אחוז העוני במדינת ישראל הוא מהגבוהים ביותר במדינות   החברות בארגון העולמי לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OCED). האחוזים האלה עולים באופן משמעותי כשמסתכלים רק על החברה הערבית.

הבה לא נשכח שהיושבים בראש הפירמידה במדינה זו, יחד עם כל חברי הממשלה, אינם מאמינים במדיניות של רווחה כלכלית. וכמו שאמרה אחת המשתתפות בכנס: "אנחנו נביא את השינוי בעזרת הח"כים שמאמינים בצדקת דרכנו. מהממשלה הזו לא תבוא ישועה אם נשתוק ולא נעשה דבר".

-----------

* עאישה סידאוי - תושבת הכפר ערערה שבמשולש הצפוני ורכזת קבוצות פעולה ב"שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם". המקור: http://j14.org.il - 22.2.2012.