מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

סוריה: כאשר תרבות העריצות

הופכת אמצעי להתמודדות בדיכוי

מאת מרזוק חלבי

כמו בשידור חוזר, אנו למדים על בשרו של העם הסורי מהן תוצאותיה של השתיקה של העולם, של ישראל הרשמית, ובולטת ביותר – של ההנהגה הפלסטינית. אף מלה של ביקורת עצמית, של ביקורת ערבית, של יושר ותעוזה להביט לאל המלחמה מדמשק בעיניים ולצרוח

העולם אינו שותק למראה הזוועות ששמען מגיע אלינו מרחבי סוריה. למעשה, הוא לא מפסיק לייצר ולשעתק טקסטים חלולים, שאין בצדם כל מעשה המכוון לשים קץ למרחץ הדמים של אסד ואנשיו. העולם ממשיך לדבר, והשלטון הסורי מבצע יום-יום טבח בבני עמו – כמו היה גיבורהּ של טרגדיה יוונית המתפתל במאמץ לכלות את יריבו ואתו גם את עצמו.

אני מציע אם כן לדבר במונחים של חוסר מעשה, חידלון, הימנעות, הפניית הגב לעם הסורי המגלה נחישות והקרבה בשאיפתו להחזיר לעצמו את חירותו וכבודו האבוד מזה עשורים. הפניית הגב, או אפילו הבגידה האנושית הזאת, אינה מקובלת מבחינה מוסרית, אם כי "מובנת" מבחינה פוליטית-מדינית. ה"אינטרסים הלאומיים" הושגו תמיד במחיר כבד של חיי אדם וסְצֵנוֹת מזוויעות של הרס, השמדה המונית וטיהור אתני; לרבות במרכז אירופה, במקום בו המודרניזם ביצע את פניית הפרסה שהגיעה לשיאה בשואה ובמפעל הסטליניסטי.

 

אחרי הטבח בחולה, צילום: Info Palestine net

 

והנה כאן ועכשיו, כאילו בשידור חוזר, אנו למדים על בשרו של העם הסורי ובמחיר של הרס ערים בעלות ערך היסטורי מה תוצאותיה של השתיקה במשמעותה כהיעדר מעשה. הימים האלה מבהירים לנו כיצד אותו "עולם" שתק למראות הזוועות ברואנדה או לנוכח שנים של דיכוי ואפרטהייד בדרום אפריקה או לאור הימשכותו כנצח של הכיבוש הישראלי. גם בסוריה הוא לא יתערב, אלא אם חוסר המעש ייסב נזק ממשי לאינטרסים של השחקנים הראשיים, כזה שעולה על התועלת של אי-ההתערבות. אין במדינה מספיק עתודות נפט כדי לנצל את המשבר לנכסן, אך לעומת זאת יש מיעוט נוצרי שצריך לדאוג לו. המשטר בסוריה, וגם בני בריתו המוצהרים והנסתרים, מרקדים על החבל הדק הזה בין היעדרו של נפט ובין נוכחותו של מיעוט נוצרי. להערכתי, המערב לא ינקוף אצבע כל עוד המיעוט הנוצרי לא הפך לקורבן ממשי של השלטון העלאווי (וסביר להניח ששלטונו של אסד האב והבן יודעים לקרוא את הטקסט המערבי העקר בנדון.)

עולם עם ריבוי של מרכזי כוח אינו ערובה מספקת כדי למנוע פשעים נגד האנושות, או להפסיק אותם כאשר שלטון מונרכי או דיקטטורי מרשה לעצמו לחוללם. אפשר לראות שהמנגנונים הבינלאומיים המיועדים להתמודד עם משברים כאלה אינם עובדים כעת ולא עבדו קודם, ואם עבדו – היה זה באיחור קטלני. מנגנונים המבוססים על יסודות המדינה הטריטוריאלית של אחרי שתי מלחמות עולם אינם ישימים עוד בעולם גלובאלי. במישור הזה, כמו במישורים אחרים של ההוויה המדינית, דבר מה חייב להשתנות מהיסוד יש לשאול: מדוע "ריבונות לאומית" צריכה לגבור על חייהם של עמים או קבוצות? מדוע המערכת המדינית צריכה להמתין למותם של עשרות אלפים או מאות אלפים כדי להתערב בסכסוך עקוב מדם בתוך מדינה או בין מדינה אחת לשכנתה? למה לא יספיקו אלפים בודדים של קורבנות, מאות, עשרות? אכן, בית המשפט הפלילי הבינלאומי מהווה מנגנון מתקדם ללוחמה בפשעים נגד האנושות, אלא שמנגנון זה זקוק למי שיפעיל אותו. כלומר, מנגנון זה של העידן הגלובלי, של עידן זכויות האדם, של העולם/מדינה, מנוטרל על ידי מנגנון אחר של עולם אמצע המאה העשרים באמצעות המבנה המיושן של מועצת הביטחון.

מה שלא עושות מדינות ובריתות, יכולים העמים לעשות. וכאן תפקידה של החברה האזרחית בעולם לפעול ולאלץ את המנגנון המדיני לצאת לפעולה. דברים אלה תקפים גם פה: ישראל הרשמית שותקת, אם כי מאותתת שהיא עוד תגרוף את כל הקופונים מהמשבר בסוריה כאשר תקלוט את הפליטים העלאווים שיזלגו אל שטחיה. אין פלא שזו העמדה הישראלית – ההיסטוריה של מדיניות החוץ של ישראל מלמדת שהיא ניסתה תמיד להתחבר למיעוטים במזרח התיכון, לרבות העלאווים, ולפלרטט איתם בגלוי ובהיחבא. אם נדבר במונחי האינטרסים הלאומיים של ישראל והמנהיגות החלולה שבראשה, ניתן לקבוע שלא כדאי לה להפר את שתיקתה. אך לא כך לגבי ארגונים אזרחיים ישראליים, החייבים להשתתף במאמץ הארגוני הבינלאומי לדרבן את העולם לפעולה בסוריה.

ואי אפשר בלי הנקודה הפלסטינית. תחילה הפלסטינים אזרחי ישראל, שהנהגתם נתפסת בעניין הסורי בקלקלתה. הנהגה זו נכשלה במבחן זה כישלון מהדהד, ונגלתה כאילמת מלידה למרות שאנשיה בדרך כלל לא נוצרים את לשונם. גם האליטה הרוחנית והאקדמית ברובה, נתפסה כנעדרת חוט שדרה מוסרי הומאני. מעטים אלו שזקפו קומה וגינו בקול צלול וברור את הפשעים של השלטון בדמשק. מעטים ניסו להלך בין גינוי למשטר הדיכוי לבין האופוזיציה האלימה לדבריהם. רוב רובה של ההנהגה הערבית פלסטינית בישראל שתקה או אף תמכה במשטר בתואנה שהוא משטר של "צוּמוּד" (עמידה איתנה) נגד המערב; או לחלופין, משטר המהווה משענת של "ההתנגדות" (כשהכוונה לחיזבאללה). טעות פטאלית של מנהיגות אינפנטילית עם מוסר כפול ומילון מונחים מוגבל להחריד

שתיקתם של מנהיגים אלה היא הבולטת בין כל השתיקות האחרות. אם כל השתיקות. איך אפשר לדבר על דיכוי ישראלי, על אפליה, על הרס בתים ועל נישול אדמות בהקשר המקומי – ובצדק – ולא לצעוק את זעקת הקורבנות בשכונת באבא עמר בחומס הנצורה? איך הם מביטים לשתיקתם במראה? איך יכלו לעשות זאת לעם הסורי, לעצמם, לנו כמי שאמורים לייצגנו? זו אותה הנהגה שביקרה אצל מועמר קדאפי כאילו הוא סלאח אלדין; אותה הנהגה שהתחרתה על לבו של אסד האב וגם הבן כפרחחי השכונה המתדפקים על דלתותיה של עלמת חן. זו אותה הנהגה אבודה שלא פצחה פה לאור העובדה שמחצית מהרוגי הפגזותיו של חיזבאללה במלחמת 2006 היו פלסטינים תושבי הגליל, ושלא השכילה לאמץ עד עכשיו קוד מוסרי ברור בפעילותה ובדפוסיה – לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. ומכאן, היא אחראית על אי-היכולת של גורל המיעוט הפלסטיני בישראל להפוך לשאלה מוסרית ולא רק פוליטית.

לא ניתן לצפות ממנהיגות זו לשום מעשה אמיץ. כי היא שבויה בשיח צר וחד-כיווני המלא ביקורת (מוצדקת) על מדיניות ישראל ומעשיה הנפשעים, ואף מלה של ביקורת עצמית, של ביקורת ערבית, של יושר ותעוזה להביט לאל המלחמה מדמשק בעיניים ולצרוח, או להשפיל מבט מול פניהם המרוטשות של הקורבנות מדרעא. לאן תוכלו להוליך את השתיקה הזאת כשישאלו אתכם נכדיכם מה עשיתם כמנהיגים? שאלה תקפה לכל מנהיגות ולכל אדם. אלא שהאדם המתגלה לנו לו ביתר שאת בימים אלה הוא כפי שלימד אותנו ברנרד שו: עילוי בעשיית מלחמה והרג וכישלון מהדהד במניעתם.

 

3/6/2012