מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

איש לא ידע שמאלכּ סובל מפיגור, לא עורכי הדין

ולא השופטת, אולי החוקר. למי אכפת*

בית המשפט הצבאי בעופר 4.4.2012

משקיפות: חוה הלוי (מדווחת) וחיה א.

בחצר ההמתנה החיצונית פנתה אלינו אשה וביקשה עזרה.  היא צריכה לשלם את הקנס כדי לשחרר את בעלה. בידיה החזיקה את פרוטוקול המשפט ובו מצוין מספר השובר, וכמובן שלא הורשתה להיכנס למתחם של בית המשפט. היא רצתה לדעת איך תוכל לקבל את השובר לתשלום הקנס. כן, היא דווקא ניסתה, היא ביקשה מעורך דין פלסטיני אחד שעבר במקום לקחת את הנייר שבידה ולהביא לה את השובר ממזכירות בית המשפט. האיש אמר לה: תני לי 500 ₪ ואני אביא לך את השובר. לא היה לה סכום כזה והיא אמרה לא. ועורך הדין הלך לו.

חמדאן, קצין פניות הציבור, עזר לה במידה מסוימת, אבל לא זה הוא נושא הדוח. זה רק הפרולוג לתשומת לב הרשות הפלסטינית המשגרת עורכי דין להגן על נאשמים בבתי המשפט הצבאיים.

אנחנו הרי באנו למשפטו של מאלכ עלאמי שמשפחתו גרה אי שם לא רחוק מכביש 60.

משפטו של מאלכ עלאמי

שופטת: אתי אדר

הנאשם: מאלכ מחמוד עלי עלאמי

תובעת: ג'ני לובובסקי

עו"ד: על פי בקשת המשפחה אינני מציינת את שמותיהם.

באולם נכחו גם אמו של מאלכ, דודו ושני בני הדוד.

השופטת קראה את כתב האישום שבו נאמר שמאלכ זרק אבנים בכביש 60 בשתי הזדמנויות, והוא גם הודה בכך. המתורגמן תירגם ואחרי כל קטע שאלה השופטת: אתה מבין? ומאלכ הנהן בראשו "כן". ואחרי זה, כמו ברוב הפעמים, אמר עוה"ד כי רק עכשיו הוא קיבל את כתב האישום המתוקן והוא מבקש לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר. הכל כרגיל.

אבל אז קמה חיה ממקומה, הצביעה כמו בבית ספר וביקשה לדבר, ובטרם יספיק מישהו להגיב אמרה בקול חרישי ואטי ונעים: גברתי, אני מכירה את מאלכ מאז שהיה ילד בן 8. הוא מפגר פיגור עמוק. לא ייתכן שהוא עשה את המעשים האלה. הוא בכלל לא מסוגל לזה.

השתרר שקט מוחלט. בבית המשפט המורגל לטון המתנצח והתוקפני של עורכי הדין, דיבור כזה בעברית עושה רושם גדול.

אתן מבינות - מאלכ נמצא בכלא כבר חודש. הוא נחקר ובוודאי יש גם זיכרון דברים מן החקירה. בכתב האישום מצוינים שמות שלושה עורכי דין הקשורים בדרך זו או אחרת למשפטו של מאלכ.  האם מישהו מהם פגש אותו לפני המשפט או שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את לקוחו? התביעה ניסחה כתב אישום, הוא נמצא עם אנשים כל הזמן ובטח שאר האסירים רואים ויודעים שהוא מפגר. אבל גם אילו נמצא אסיר שהיה מנסה להסביר את המצב – מי היה מקשיב לו? היו שואלים: אתה עורך דין? אם לא – מה זה עניינך? קרוב משפחה שלו? אם לא אז מה זה עניינך? אתה רופא? אם לא, מה זה עניינך? וכאלה דקויות משפטיות ומנהליות. 

וככה כל הזמן הזה מאלכ האדם בכלל לא הגיע לתודעת בית המשפט.

והחוקר - איך בדיוק התנהלה החקירה עם בחור מפגר שלא הבין דבר ממה שנשאל ורק אמר כן, כן. החוקר המסור לתפקידו צריך לבסס את ההאשמה, והוא, מה נאמר, באמת ביסס אותה. הבחור אמר "כן" על כל שאלה שנשאל.

והתובעת מה תגיד? אני יש בפני הניירת – ההלשנה וזיכרון הדברים מהחקירה וכתב האישום וכו' וכו'. הסיפור הזה מתאר בדיוק את תפקידו האילם של הנאשם בדיוני בית המשפט. השופטת שומעת את הצדדים שלאף אחד מהם אין מושג על מי הוא מדבר. האם אין זה תפקידה להסתכל בעצמה על האנשים העומדים לפניה למשפט? לא במקרה קוראים לזה "תיק". הם מדברים על תיק ולא על בני אדם.

השופטת שאלה: מי גברתי ומה הקשר שלך אליו? וחיה אמרה שהיא מיודדת עם המשפחה הרבה שנים, וגם הציעה שהשופטת תשאל את הדוד שישב שם על מצבו של מאלכ. על פי בקשת השופטת קם הדוד ואמר שהבעיה של מאלכ שקשה להבין מה שהוא אומר, שקשה לו לשמוע, שהוא למד שנתיים בבית הספר ואחר כך נשאר בבית, ושגם אבא שלו הוא כזה וזה תורשתי. המתורגמן לא יודע את המלה תורשתי בעברית ולכן תירגם "נפשי". אף אחד מבני המשפחה לא אמר את המלה מפגר, אולי זה בכלל לא בלקסיקון שלהם ולכן שאלה השופטת אם הבעיה היא נפשית, שאלה אם יש להם אישורים רפואיים לדבר, וכמובן לא היה להם שום דבר. ואחר כך, משום שחיה עמדה על דעתה שהוא מפגר, הציעה שהפסיכיאטר המחוזי יבדוק אותו וייתן חוות דעת.

הייתה המולה קטנה, גם עורך הדין ניסה להחזיר לידיו את תפקידו במופע אבל כבר היה ברור שהוא לא בעניינים וזו הפעם הראשונה שהוא רואה את הקליינט שלו. עורך הדין הקודם, אם נפגש עם מאלכ או לא -  לא עדכן אותו בשום דבר.

השופטת החליטה להעביר עוד היום את פרוטוקול הדיון לפסיכיאטר המחוזי של ירושלים על מנת שיחווה את דעתו בדבר יכולתו של הנאשם לעמוד לדין ולהבין את ההליך המשפטי ואחריותו למעשיו.

האמת הפשוטה היא שמאלכ לא אובחן מעולם. הוא לא הלך לבית ספר ולא אבחנו אותו והוא בילה את חייו בבית ובסביבתו בין אנשים המחבבים אותו וממלאים את צרכיו. אין להם שום צורך באבחון, והם אומרים עליו, כמו על רבים אחרים, שהוא "מסכן".

מחוץ לאולם המשפטים נמשך הבירור: מתברר שהדוד אמר לאמו של הבחור כמה פעמים להביא את המסמכים על מצבו הרפואי, אבל היא לא הלכה משום שאינה הולכת לשום מקום לבדה, ובטח לא למקומות המזוהים עם רשויות שלטוניות. 

אחר כך סיפרה לי חיה שהאבא הלך והביא את הניירת שבה, שוב, כתוב שמאלכ מתקשה בדיבור ובשמיעה (אבל לא משום שהוא חרש אילם, אלא משום שהוא לא מבין מה מדברים ואין לו מה להשיב).  ועכשיו כשהניירת נמצאת בידי האב והשופטת תשלח את הבחור לפסיכיאטר המחוזי, ואולי כל התיעוד הזה יבוא לידיעת התביעה הצבאית, אולי גם מישהו שם יתעשת וישחררו את מאלכ לביתו.

ועכשיו שתי שאלות: מה היה קורה אלמלא קמה חיה ואמרה בעברית מה שהיא יודעת?

והשאלה השנייה:  כמה בחורים כאלה מרצים עונש בכלא הצבאי?

-------------

* http://www.machsomwatch.org

 

 

 

 

4/17/2012