אחרי 64 שנים –

באין שלום מה שווה "העצמאות"...

מאת יוסף אלגזי

אני מודע היטב לכך שהפוסט הקצר הזה יקים נגדי הרבה אנשים.

מאז מלחמת יוני 1967 חדלתי לציין את יום העצמאות של מדינת ישראל.

למען האמת, כבר קודם לכן היו לי הרבה לבטים והיסוסים כאשר קלטתי שמדינת ישראל אינה עושה כל מאמץ, ולוּ הזעיר ביותר, במטרה לשים קץ למצב המלחמה בינה לבין המדינות הערביות השכנות, במטרה לכונן  עימם שלום ויחסי שכנות נורמאליים על בסיס חיסולם של מוקדי הסכסוך והמלחמה, ובעיקר פתרון   צודק וריאלי של טרגדיית הפליטים הפלסטינים, שהרי גם ישראל היתה שותפה בכירה להיווצרותה והמשכה של טרגדיה נוראה זו הנמשכת זה 64 שנים. לדידי, פתרון בעיית הפליטים קודמת לכל פתרון של בעיה אחרת הנוגעת לסכסוך, אפילו לפני בעיות שרטוט הגבולות וירושלים.

בעקבות מלחמת יוני 1967, התווספותם של פליטים נוספים עקב המלחמה והכיבוש הישראלי וכן התאווה הבלתי-מרוסנת של גזלת  עוד ועוד אדמות של פלסטינים והנצחת השליטה על עם אחר -  גם במחיר עוד ועוד שפיכות-דמים הדדית ואיבוד צלם אנוש בשל הכיבוש המתמשך – הכשילו כל תקווה להסדר ולשלום.

המפנה בדמות הסכם ההכרה ההדדית ישראל-פלסטין בקיץ 1993 נרצח זמן קצר לאחר שיצא לאוויר העולם ועימו נרצח גם אחד ממחולליו העיקריים.

הייאוש, אני מודה, מדבר מגרוני. הוא התבשל במוחי ובליבי מזה זמן רב. ולכן, הגעתי למסקנה ששבק  הסיכוי שהשלום יתגשם בדור שלי. אולי, אולי, עוד יתגשם בדור הבא.

מעולם לא חשבתי שהצדק כולו מונח במחנה אחד של סכסוך-הדמים ושהעוול כולו מונח במחנה השני. בצייני זאת אינני עורך השוואתיות כלשהי במטרה למרק את מצפונו של צד כלשהו בסכסוך-הדמים הנמשך. לא.

יחד עם זאת, אנו מוכרחים לראות ולהודות שישנו צד חזק, חזק מאוד, שנהנה מפטרונים עוד יותר חזקים, אנוכיים וצבועים, צד אשר מחובתו, ושבכוחו לחדול מלהנציח את העוול, את שפיכות-הדמים ואת הייסורים ההדדיים.

כן, אני מתכוון למדינת ישראל. היא חייבת זאת ל-22,993 הנופלים במחנה שלה עד כה, ולרבבות-רבבות הקורבנות שבצד הערבי, וכן ליקיריהם של אלה ושל אלה – אמהות ואבות, סבתות וסבים, רעיות ורעים, בנות ובנים, אחיות ואחים, חברות וחברים.

עצמאות מדינית היא ערך חשוב לכל עם, אך כאשר עצמאות מדינית של עם אחד מלווה בדיכויו ובשעבודו של עם אחר – היא פסולה בעיני. עם המשעבד עם אחר אינו יכול להיות חופשי בעצמו. הגיעה העת שגם העם הפלסטיני יממש את זכותו הטבעית ויכונן סוף-סוף את מדינתו העצמאית. כך ייטב לישראל ולפלסטין.