מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

בחייהם ובמותם שקופים

מאת רעות גיא*

אנדריי [(אנדריאן) ביקאמפ]  זכרונו לברכה תלה את עצמו בערב יום הזיכרון (18.4.2012), בין הימים של פסח המסמל שייכות למשפחה ובין יום העצמאות המסמל שייכות למדינה , ובמעשה זה אנדריי מוסר לנו מסר.

את אנדריי לא הכרתי באופן אישי אבל את הסיפור שלו אני מכירה היטב. את הסיפור שלו מספרי אלפי אנשים חסרי בית שחיים בינינו. שקופים. 

 

 

אנדריי מבקש שלמרות העובדה שפספסנו אותו, לא נפספס את העובדה שבימים כאלה, בהם רובנו מרגישים שייכים, יש גם מי שהזמן הזה מחדד עוד יותר את העובדה שהוא הופקר. 

בית במשמעות הרחבה של המילה היא כל מה שאדם זקוק לו כדי להרגיש שייך, בית שהוא קודם כל קורת גג אבל לא רק. בית שהוא גם מקום שיש בו משפחה. בית הוא מקום שיש בו בטחון, שקט, אהבה לצד אלימות, ניכור והזנחה.

כל אחד מאתנו נושא משהו מאלו, כזיכרון מבית, אבל המשותף לרבים מחסרי וחסרות הבית זוהי זה שהם נושאים את כל אלו גם יחד. חסרי וחסרות הבית הם לרוב חסרי עורף משפחתי, חברתי או קהילתי כלשהוא. מצבי האלימות וההזנחה הקשים במיוחד שספגו בגופם ובנפשם משחר ילדותם צרבו בהם את הבדידות הזו לנצח. 

ומהבדידות הזו מתים.

כמו אנדריי, רבים מהצעירים והצעירות חסרי הבית החיים בינינו שמים קץ לחייהם בטרם עת. לפעמים בתלייה, אולי בקפיצה, לפעמים נרצחות ולפעמים מקור או ממנת יתר, לפעמים דווקא אחרי הגמילה, כשמסכי ההגנות יורדים ומפסיקים לשמור מפני הכאבים.

חסרי הבית לא נולדים ברחוב, זוהי מדיניות חברתית כללית ונסיבות חיים שדוחפות או 
ועלינו – על כולנו, לפקוח  עניים, אוזניים, ולב רחב , לשמוע גם את מה שהם אינם אומרים בקול רם.

ימי וערבי החג אלו אוסף של רגעים שבהם מודגשת החלוקה בין בני הבית לבין חסרי הבית.

כשהכל הופך חגיגי, נקי, מריח טוב, תחושת שפע של אוכל על השולחן.

כשזה הזמן של בעלי הבית פחות "לעבוד", ויותר "להיות עם המשפחה, החברים, הזוגיות", חוץ ממי שבחר לעבוד עם חסרי וחסרות בית כמובן.  הזמן שבו יש למי לקנות או ממי לקבל מתנה,  זהו בדיוק הזמן שבו, כל מי שהוא חסר בית נלחץ לחץ עז.

המחשבות הספירליות שלי אינן מרפות, אני מנסה להודות  על מה שיש לי אבל לא מצליחה להימנע ממחשבות על מה או על מי שאין לה.

בו בזמן שאנחנו חוגגים יציאה לחרות, חוגגים עצמאות, חוגגים לא חשוב מה, הכותרות ממשיכות לעדכן על עוד נערה שנאנסה, עוד אשה בזנות שהושפלה, עוד חסר בית ששם קץ לכאביו והכל לעיני הציבור העיוור.

אני מרגישה ברת מזל על האפשרות שיש לי לתמרן בין שניים או שלושה קצוות של רגשות בערב חג אחד וחושבת על מי שיש לה רק קצה אחד.

כמו שאמרה פרופסור ברנשטיין במילים כאלה ואחרות, רק מי שעומדת בקצה האחרון של התור להיות ביום מן הימים בעלת בית יכולה לראות במבטה גם את זו שיש לה בית אבל זו שיש לה בית כלשהוא, כלומר אני, יכולה להרשות לעצמה לבחור עד איפה היא מרחיקה ראות, מתי, ולכמה זמן.

יזכור עם ישראל, את בנותיו ובניו, אשר בחייהם ובמותם היו שקופים. יזכור אותם כל השנה, ולא רק פעם בשנה.

יזכור אותם ולא ירפה עד אשר יראה את עצמאותם לצד שלו.

עצמאות של אחד צריך לחגוג ברגישות לצד אי עצמאות של מישהו אחר, כי יותר גרוע מלהיות חסר בית זה כנראה להיות חסר לב.

כשיישאלו אתכם בפעם הבאה עד מתי מלווים את חסרות וחסרי הבית? עד לאן? אל תאמרו עד המוות, תאמרו עד שהמסר שלהם יובן במלואו.

ביום ראשון, נערך טקס לזכרו של אנדריי בשדרת רוטשילד, המקום שבו הפך, משקוף לנראה, אם לא בחייו לפחות במותו, ואחרי יום ראשון מה?

------------

* רעות גיא, פעילה בעמותת עלם, עמותה לנוער במצבי סיכון. דברים שקראה בטקס הזיכרון לאנדריי ממאהל רוטשילד בת"א. המקור: www.j14.org.il.

 

 

 

4/30/2012