מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

העינוי הפעוט בים הדברים

מאת איה קניוק*

היה כל השאר, והיה זה: העינוי הפעוט, בתוך ים הדברים, של זוג המבוגרים הזה, שאינני יודעת את שמם, וסביר שלעולם לא אדע. 

שמתי לב אליהם מההתחלה. אולי כי היו מבוגרים. הוא יותר ממנה. וכבר בשלב הזה היו לו טיפות זעירות של זיעה על הפנים, והיה זקוק להישען בזמן שהמתנו. 

זמן שתמיד נחווה ארוך מעצמו כי איננו זמן בלבד. 

היא נראתה טוב. זקופה. חיונית. קשובה אליו מאוד. 

שניהם נראו עירוניים, אם אפשר בכלל לקבוע משהו כזה.

במחסום קלנדיה היה כל "הרגיל". הרגיל, הוא זה שבכלל יש שם מחסום. בתוככי אדמת פלסטין הכבושה. החוצץ בין הפלסטינים לבין עצמם. הרגיל הוא שהזכות לעבור מותנית, שהקריטריונים לא קבועים ומשתנים כשיטה, הן באופן מערכתי והן בידי החייל הבודד. 

הרגיל הוא שמה שהיה אתמול לא בהכרח יהיה היום, במתכוון. 

זה להיות ללא שם פרטי או זהות פרטית. לא "מי" אלא "מה". פלסטיני, והשאר זו רק וריאציה על מה תהייה מידת ההתעמרות, ההתעללות ושרירות הלב. 

הרגיל הוא החרדה, בתוך הדופק, חרדה שבטבעה אמורפית ולכן משתלטת ומשתלחת בכל הישות כולה. 
זו אי הודאות, אי השליטה, והאימה שאין לה גבולות. 

חציתי יחד עם השאר את השלבים השונים של המחסום, בינות לנביחות הֶאֶרִגָ'ע (לחזור בערבית) והלא, ושוב לא, ולשם, ורוחו, וסָכֶּר (לסגור בערבית), ואז מפתוח (פתוח בערבית), ושוב סכּר, וכל שאר העגה בערבית רצוצה של כוחות הכיבוש, שתמיד תמיד נשמעת שם, כי זה מחסום.

היינו רבים ורבות, ואני והזוג המבוגר לפני, ונעמדנו לפני החלק האחרון והמפחיד מכולם, ואז הגיע תורם.

האור מעל המכשול המסתובב הפך ירוק והם עברו אותו בחיפזון.

השלב הזה של המחסום כרוך בלשים תיקים בתוך מכונת השיקוף, לעבור דרך המגנומטר, ואז להציג תעודות לחייל/ת, בתקווה לקבל אישור.

לאסוף את התיק מצידה השני של מכונת השיקוף, לחכות לאור שיתחלף מאדום לירוק, ולעבור את המכשול המסתובב האחרון. 

זה החלק הקשה ביותר, המתיש ביותר והמפחיד ביותר, כי כאן נקבעת הזכות לעבור, וכי הכל יכול לקרות. 

לאישה היה תיק יד בצבע שחור שהניחה בפתח מכונת השיקוף על מסוע שהחל נע. ואז חצתה את המגנומטר, שלא צפצף, ועמדה להתקרב לחלון הזכוכית הממוגנת, שמאחוריו החיילות והחיילים. 

ארג'ע חג'ה, נשמע קול חזק של חיילת ברמקול.

 

 

האישה עצרה בבת אחת ארג'ע. 

ניכר בה שאיננה יודעת מה לעשות. לבינתיים בן זוגה המבוגר חיפש בעיניו משהו להישען עליו שלא ייפול.

שַנְטָה, שַנְטָה, נשמע שוב קולה של החיילת הלא נראית. 

האישה נראתה מבולבלת. הביטה לכיוון בן זוגה, ושוב לעבר החלון הלא נראה של החיילים. 

שַנְטָה אמרתי לך, נשמע קולה של החיילת שוב. הפעם רם עוד יותר. והאישה מיהרה ואחזה בתיקה, שבינתיים הגיע מהצד השני של מכונת השיקוף, וחזרה דרך המגנומטר שרק עברה בו. ושמה שוב את התיק בתוך מכונת השיקוף. 

לא. תפתחי שַנְטָה אמרתי לך. הפעם זה היה חייל. קולו סמכותי. פחות צווחני משל החיילת. 

אנשים מהתור החלו אומרים כל מיני דברים לאישה שרק את חלקם הבנתי. 

רוחי כבר, רוחי מין שם, נשמע קולו שוב. רוחי, החרתה אחריו החיילת.

והאישה המותשת רצה בחזרה דרך המגנומטר, שוב נטלה את התיק שלה שהגיע לצידה השני של המכונה, והתקרבה לאיטה לעבר החיילים. 

הרימה בזהירות את תיקה באוויר. מראה. 

תפתחי. קולו של החייל כבר איבד את סמכותו השלווה ונשמע נוזף. 

אפשר לראות שהאישה, שכנראה הבינה את המילים למרות שהיו בעברית, לא יודעת מה לעשות עם ההוראה. 
ואז גם ראיתי שהיא מבוגרת מאוד. יותר משחשבתי קודם. כי ידיה, שהחלו לרעוד, היו מיובשות וחרושות ורידים של זקנה. 

תפתחי כבר חג'ה, הצטרפה אליו החיילת. את לא מבינה עברית?

כשכפות ידיה רועדות היא פתחה את התיק המורם מול החלון הלא נראה. 

וכולנו עצרנו את הנשימה, כך הרגשתי. 

ושוב נשמעו צרחות חיילי הכיבוש הצעירים ברמקול, וכבר לא זיהיתי אם היו אלה של החייל או החיילת או מה נאמר בדיוק. ממילא הכל נשמע אותו הדבר. הכל נשמע כמו לא אחד גדול. לא על כל מה שאת רוצה לעשות. לא על מי שהינך. 

תוציאי, תוציאי כבר... 

האישה הרועדת כבר בכל גופה, הורידה לאט את ידיה, הפכה את תיקה ושפכה את כל תחולת התיק על ריצפת הבטון המזוהמת. קולות של חפצים נופלים נשמעו בתוך הדממה שפשתה. 

בֵּלְפלסטיק. צעקה החיילת. בלפלסטיק, הגתה את המילה לאט. ב-י-ל-פ-לס-טיק...

בלפלסטיק אמרו לה אנשים מהתור שכבר נעשה ארוך.

על ריצפת הבטון אפשר היה לראות קופסת פח קטנה ושיערתי שהיא אולי מיועדת לתרופות, וארנק בצבע אדום, והיתה שקית שנראה היה שיש בה סנדוויצ'ים. ואז חדלתי להביט. חושבת פתאום שלפחות לא אשתתף אני בערטול הכפוי והנורא הזה הקורה מול עינינו.

ושוב חצתה האישה את המגנומטר, נטלה את אחד ממגשי הפלסטיק שעליהם שמים לעיתים את התיקים ושבה ונעמדה לפני החלון של החיילים. הרימה באוויר את התיק ושפכה בלאות ניכרת לתוך מגש הפלסטיק את שארית החפצים שעוד נשארו בתיק. 

אפשר היה לראות את דמעותיה עד אלינו. 

ואחר כך התכופפה כדי להרים את החפצים הפזורים ואחזה כבר במשהו מהם, כשקולו של החייל נשמע שוב ברמקול: שַנְטָה ביל פלסטיק.

החפץ שבדיוק אחזה היה קופסת עץ מצוירת - אולי שמים בה תכשיט, חשבתי, או אפילו ממתקים - שנפלה בקול נפץ קל על הארץ והיא מיהרה משם, מבלי להביט, לעבר הפתח של מכונת השיקוף, ושמה את התיק בפתח המכונה בפעם השלישית. 

שוב לא שמה את תיקה במגש הפלסטיק. 

ביל פלסטיק נשמע קול שחרך בעורה ובעורנו ובעור השמיים שנעמדו, כך הרגשתי, שם בקלנדיה, בתוך המקום המזוהם הזה, האכזרי הזה, והלא מוסרי הזה. ואז ידיה שכבר בקושי נשמעות לה, כך נראה, שמו את התיק על מגש הפלסטיק, שנבלע בתוך מכונת השיקוף.

הדמעות שנראו על עיניה מקודם הפכו ליבבה שקטה. בן זוגה הזקן, שכל אותו הזמן לא זז ממקומו, היה רועד בכל גופו. 
האישה נגשה לצידה השני של מכונת השיקוף, לקחה משם את תיקה, ושוב נגשה לפני החלון הממוגן, והרימה אותו. מבטה הכבוי עשוי מאפר. 

וחשבתי לעצמי שראיתי ברגעים האלה רשע טהור ומזוקק. שכך רשע נראה. ושוב חשבתי, שמה שהכי מסובך הוא הידיעה, שמה שהחיילים והחיילות האלה עושים, זה מה שאנשים רגילים עושים. שאינם מפלצות, רק בני אדם. שכל כך קל לקיים בעצם כל דבר כמעט, מספיק רק שזו הנורמה, ומה שכולם עושים, ומה שמבורך מסביב, לא יותר. 
ושזה נורא.

מגנט, מגנט, נשמע שוב הקול מבעד לזכוכית הממוגנת, וגדע את מחשבותי. 

בן זוגה הזקן, שכל אותו הזמן לא זז ממקומו, הצטרף אליה. האישה אספה בדממה את שארית חפציה הפזורים על הארץ ושמה אותם בתיקה. ולאחר מכן הוציאה מתוך תיקה את שני כרטיסי המגנט שלה ושלו. 

שמה אותם האחד אחרי השני בחריץ המיועד, וחיכתה. 

וחיכינו כולנו. 

יאללה רוחו, סיכמה החיילת. 

והם עברו. ברקע קולות צחקוק של החיילים והחיילות. קולות שמחים של צעירים רגילים. 

והגיע תורי. 

האור הפך ירוק, חציתי את המכשול המסתובב ושמתי את התרמיל שלי במכונת השיקוף, שעבר. 

ממני שאינני פלסטינית לא ביקשו כוחות הכיבוש מגנט או תסריך  (רישיון בערבית). לי הרי זכויות היתר המובנות בין הנהר לים. 

בזמן שהגשתי את תעודת הזהות השווה שלי, ראיתי אותם עוד צוחקים. 

האם צחקו החיילים והחיילות מהאישה? האם צחקו כי משהו הצחיק אותם? 

זה לא משנה.

בשני המקרים, זוג הזקנים הזה, וכך גם כל שאר הפלסטינים והפלסטיניות שם, ובכל שאר המקומות, לא היו בני אדם עבורם. לא במלוא מובן המילה. 

כי אילו היו אלה בני אדם עבורם, בני אדם ממש, הם פשוט לא היו שם. 

13.5.2012

-------------

* המקור:  www.mahsanmilim.com

 

5/21/2012