מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

בסוריה תחת השלטון של בשאר אלאסד – האמא של שלושה בנים:

"מצאתי את הילדים שלי עולים באש"

מאת דונטלה רוברה

לאחרונה שבה נציגה בכירה מטעם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל", דונטלה רוברה (Donatella Rovera) מביקור במחוז אִדְלִיב (ادليب) בסוריה בה ליקטה עדויות מפי עדים לדיכוי הרצחני של כוחות הביטחון של המשטר של הנשיא בשאר אלאסד. (דונטלה רוברה מוכרת היטב בישראל ובשטחים הכבושים בשל פעילותה בעבר באזור, י"א).

"חיילים באו לביתנו ועצרו את הבן שלי. מאוחר יותר, בהסתכלי דרך חלון ביתי, ראיתי חיילים שהעמידו בשורה אחת שמונה צעירים שידידיהם כבולות מאחור אל  מול הקיר וירו בהם. אחר כך הם העמיסו את הגוויות בצד האחורי של רכב אחד ועזבו את המקום. אינני יודעת אם כולם היו מתים או פצועים. באותו רגע, לא ידעתי שאחד מביניהם היה גם הבן שלי. הגופה שלו נתגלה יחד עם גופות נוספות בבית-ספר לא הרחק מהבית שלנו."

קרוב משפחה של גבר אחר שנהרג באותו יום סיפר לי:

"אנשים משירות הביטחון הצבאי באו לבית של משפחה שלנו בו התגוררנו. הם דרשו לבדוק את תעודות הזיהוי שלנו. הם נוכחו לדעת ששמותינו אינם כלולים ברשימות החשודים שבידיהם. אחרי-כן, כשאחד החיילים בדק את הטלפון הנייד של אחד מאיתנו הוא גילה שמוקלט היה בו שיר מהפכני. הם הוציאו אותו  החוצה [...]. אחד השכנים אמר לי שהחיילים ירו בו כשהובילו אותו לבית שכן. הלכתי לשם ומצאתי אותו פצוע. הוא נפגע באוזנו ובצווארו, אך הוא נשם עדיין. שכנים סייעו לנו להביא אותו עד אחת המכוניות, ושלושה מביניהם ביקשו להביאו לבית-חולים שדה (מזה זמן רב אוסרים השלטונות על בתי-חולים רשמיים לקבל לטיפול אנשים שנפצעו מידי הצבא וכוחות הביטחון), אך בדרכם לשם הם נעצרו בידי חיילים שהרגו אותם. לבד מגוויית קרוב משפחתי, גוויותיהם של האחרים נמצאו מאוחר יותר בבניין של בית ספר. גוויית קרוב משפחתי, שהופרד מהאחרים, הובאה לביתו. החיילים ירו בראשו למוות."

 

 תפתנאז

 

עדויות אלו נגבו מפי קרובים של הקורבנות ואנשים שהיו עדים להוצאות להורג המבוצעות בידי כוחות הביטחון של הממשלה הסורית בעיר אדליב (ادليب) ב-16 באפריל 2012. הם הסכימו להיפגש ולדבר איתי רק בתנאי ששמותיהם וכל מידע אחר העלול לגרום לזיהוים לא יפורסמו.

אחרים - עימם  הצלחתי ליצור קשר אחרי מאמצים גדולים – ציינו שהם אינם יכולים לדבר איתי בשל החשש הגדול מפני פעולות-נקם מצד השלטונות. קרוביהם של קורבנות ועדי-ראייה פוחדים מאוד. האנשים שעימם נפגשתי פחדו עד מוות. איש אחד שאשתו ואחד מילדיו נורו למוות בזמן המתקפה האלימה של כוחות הביטחון באדליב לפני כחודש וחצי (בימים שבין ה-10 ל-14 במארס 2012) הכריז בפשטות: "אינני דואג לעצמי, אך יש לי ילדים נוספים; אם יארע לי משהו – מי יטפל בהם?"

אשה מבוגרת, שבנה נעצר בביתו בידי חיילים ובאותו יום נתגלתה גווייתו, הסבירה לי שהיא אינה יודעת מה עלה בגורל אחד מבניה האחרים שנעצר אף הוא בידי כוחות הביטחון הצבאיים לפני מספר שבועות. "אני כבר איבדתי בן אחד; אינני רוצה שהם יהרגו את הבן השני גם כן", ציינה.

אשה אחרת שביתה נבזז והועלה באש ב-11 במארס 2012 גילתה לי שהדרך היחידה כדי לדווח לשלטונות על המתקפה נגד ביתה היתה לומר שאת המעשה ביצעו "קבוצות חמושות":

"השכנים", היא אמרה, "ראו שביזת הבית והצתתו בוצעו בידי אנשים המשתייכים למשטרה הצבאית, אותם אנשים  שתקפו את ביתי. זה קרה באמצע היום. טנקים, חיילים ואנשי ביטחון התפרסו בכל השכונה. כיצד לעזאזל קבוצות חמושות יכלו לבצע זאת ? לא הגשתי תלונה."

הגעתי לאדליב ימים אחדים לפני המשקיפים של האו"ם. מרבית האנשים עימם דיברתי הטילו ספק אם נוכחותם תשנה במשהו. אחרים קיוו מאוד שיוכלו לדבר עם המשקיפים, אך הם היו מאוד מודאגים ומתוסכלים, הם הטילו ספק שיוכלו לעשות זאת בביטחון מלא. הם חששו שנוכחותם המאסיבית של כוחות הביטחון של המשטר תמנע מהם את האפשרות לדבר בחופשית ובביטחה עם המשקיפים. ואכן, במהלך כל אותם ימים בהם שהיתי בעיר, הרחובות היו מלאים באנשי צבא ואנשי ביטחון במדים ובלבוש אזרחי; רכבים מצוידים במכונות ירייה אנטי-אוויריות חנו ברובע השוק ובמקומות נוספים במרכז העיר. כמו כן היו מחסומים רבים.

ביום שישי בבוקר ראיתי מספר רב של חיילים במדים, וכן קבוצות חמושות הפועלות מטעם השלטון והידועות בכינוי "שביחה" (شبيحة), שהוסעו במשאיות פתוחות. כמה מאות מתוכם הורדו ברובע דביט (دبيط) במרכז העיר.

האנשים לא ידעו עדיין שהמשקיפים מטעם האו"ם עמדו להגיע למקום אך הם ידעו שלא בא בחשבון להפגין אחרי תפילת יום שישי. שעה שעזבתי בית אחד ברובי דביט, שיירה מטעם האו"ם עברה במקום. השיירה לא נעצרה בדרכה, לא היו פקקי התנועה, הרחובות היו ריקים מאדם.

בערים ובכפרים מסביב לעיר אדליב, צלקות החורבן שהותירו אחריהן פעולות הצבא בולטות לעין. מאוד בתים שהוצתו הפכו לעיי חורבות. בכל מקום פגשתי משפחות ששיכלו את יקיריהן. רבים מצאו את מותם בחילופי אש, זה קרה במהלך ניסיונותיהם הנואשים של לוחמי האופוזיציה למנוע מעשרות טנקים של הצבא לפרוץ אל תוך הערים והכפרים. שהרי כוח האש שלהם נמוך בהרבה מזה של צבא המשטר. אחרים, הן ממקרב כוחות האופוזיציה והן אנשים שלא נטלו חלק בקרבות, הוצאו להורג אחרי שנתפסו בבתיהם או בבתים של קרובי משפחה.

בסראקב (سراقب)   אשה אחת גילתה לי שב-26 במארס 2012 אחר-הצהרים חיילים באו לביתה ועצרו את בנה בן ה-15 ואחרי כן גם את בנה בן ה-21 ששהה בבית של אחד השכנים. "התחננתי לפניהם לא לקחת את הבן הצעיר, אמרתי להם שהרי הוא רק ילד, שהוא עדיין נוהג לצפות בסרטים מצוירים. ניסיתי להגן עליו בגופי, אך הם איימו עלי והם לקחו אותו עימם. הם עצרו גם את אחי אותו הם מצאו בבית שכן. בערב נמצאו גופותיהם ברחוב יחד עם גופותיהם של אנשים נוספים שגם אותם הרגו."

בתפתנאז (تفتناز) פגשתי במשפחותיהם של שני קשישים בני 80 אשר נהרגו בבתיהם כאשר נכנס הצבא לעיר ב-4 באפריל 2012. אחד מהם נשרף בתוך ביתו. רעייתו הצהירה בפני: "אני הייתי אצל קרוב משפחה בצידו השני של הרחוב ואילו אישי היה בבית. כאשר נכנסתי לבית, ראיתי שהבית הוצת אך לא מצאתי את אישי. יצאתי החוצה ושאלתי את החיילים שעמדו מחוץ לבית להיכן הם לקחו אותו. חשבתי שהם עצרו אותו. אחד החיילים השיב לי: "חזרי לבית וחפשי אותו." חזרתי לבית ומצאתי את מה שנשאר ממנו בערימה של אפר."

בסרמין (سرمين) פגשתי את האמא של שלושה צעירים שנעצרו בביתם ב-23 במארס 2012, עם שחר, ונשרפו למוות לפני הבית שלהם:

"אנשי הצבא באו לבית עם שחר. עדיין כולנו היינו ישנים. הם לקחו עימם את שלושת הבנים שלי שהיו בבית והם לא אפשרו לי ללכת אחריהם. כל אימת שניסיתי להתלוות אליהם, הם דחפו אותי לאחור. אחרי כמה שעות, כאשר יכולתי לצאת מהבית, ראיתי את הבנים שלי עולים באש. הם ערמו אותם אחד על השני, הניחו עליהם מכוניות והעלו אותם באש. בשל היריות באזור, לא יכולתי להתקרב לגופותיהם אלא רק בערב."

 

 

מצאה את הגוויות של 3 בניה שנעצרו בידי כוחות הביטחון של הנשיא אסד

 

לבד מהאבידות בנפש, המשפחות צריכות להתמודד עם אובדן מגוריהם. הן  ונותרות ללא כל אמצעי מחייה. המשפחות שנותרו ללא קורת גג וחסרות-כל הם נשארו רק עם הבגדים שעל הגוף שלהן, הן תלויות בחסדיהם של קרובי משפחה וחברים.

אנשים מנסים לתקן או להציל מקצת החפצים שלהם בין ההריסות של ביתם, אך רבים מחפציהם כה הרוסים שלא ניתן לתקנם. אין ספק שהריסתם של כל כך הרבה בתי מגורים ומבנים נוספים שגם הועלו באש,  לרבות בתי חולים שדה ובתי מרקחת, היה צעד מכוון של נקמה וענישה קולקטיבית.

ההוצאות להורג השרירותיות, היריות, ההפגזות של רובעי מגורים והחרבתם של כל כך הרבה בתים, מפעלים ורכוש אחר באזור אדליב מהווים חלק ממדיניות הכוחות הצבאיים הסוריים הרשמיים, מדיניות המכוונת נגד האוכלוסייה האזרחית גם בחלקים נוספים של סוריה בהם נערכות הפגנות ואו מתבצעות פעולות של התנגדות מזוינת.

החיילים, אנשי כוחות הביטחון והממונים עליהם האזרחיים, בכל הדרגים, בכל שרשרת הפיקוד של המשטר הקיים בסוריה, חייבים לדעת שהפרות אלו מהוות פשעים נגד האנושות וכי הטיעון "אני בסך הכל ביצעתי פקודות שקיבלתי" לא תשחרר אותם מלעמוד לדין, בין אם בסוריה, ובין בכל מדינה אחרת.

--------------

* פורסם ב"גרדיאן" הלונדוני (Guardian) ב-4 במאי 2012; תרגם והביא לדפוס: יוסף אלגזי.                   

 

5/22/2012