שביתות הרעב של האסירים הפלסטינים –

ביטוי חדש למאבק לא-אלים

מאת דאוד אבו לבדה*

כשהאסיר הפלסטיני ח'דר עדנאן (خضر عدنان) פתח בשביתת רעב בדצמבר 2011, הוא החל פרק חדש בהיסטוריה של התנועה הפלסטינית למאבק לא אלים, פרק אשר הסתיים בהצלחה באמצע מאי 2012 כאשר ממשלת ישראל הסכימה לקבל כמה מהדרישות העיקריות של האסירים הפלסטיניים. המחאה של עדנאן, שנמשכה 66 ימים, הסתיימה בפברואר 2012 אחרי שהרשויות הישראליות הסכימו לשחררו באפריל 2012. בעקבות מחאתו של עדנאן פתחו מאות אסירים נוספים בבתי הסוהר בישראל בשביתות רעב. זהו צעד שהוכיח כי פעולה לא- אלימה בקנה מידה רחב עשויה להניב תוצאות מועילות יותר מאשר פעולות אלימות.

חנאן שלבי (حنان شلبي), שובתת הרעב השנייה, שכנעה את רשויות בית הסוהר לשחררה ולגרשה לרצועת עזה. בעקבותיה שבתו במשך 76 ימים בִּלאל דיאב ותָ'אאֶר חלאחלה (بلال دياب وثائر حلاحلة), אשר שברו את השיא הקודם של הפעיל האירי, בובי סנדס, שמת בכלא הבריטי אחרי ששבת רעב 66 ימים.

באפריל חברו אל דיאב וחלאחלה כ-1,600 אסירים פלסטיניים ברחבי ישראל. הם צמו במשך 28 יום. שביתתם הסתיימה רק ב-14 במאי, לאחר שהשיגו פשרה הוגנת לגבי דרישותיהם מהרשויות הישראליות. פשרה זו כוללת מגבלות על מאסר בבידוד, מתן אפשרות ללימודים במהלך המאסר, וזכויות ביקור לאסירים מעזה, כולל הזכות למגע פיסי עם בני משפחותיהם.

שביתות רעב פומביות הן אחד מאמצעי ההתנגדות הבלתי אלימים הפופולאריים ביותר העומדים לרשות אסירים הנאבקים לקבל את הזכויות המוקנות להם על פי אמנות בין לאומיות.

לאחר שהמחאה התפשטה בקרב האסירים היא משכה את תשומת ליבם של חוגים בינלאומיים, במיוחד של ארגוני זכויות אדם. אירועי הזדהות עם האסירים הצמים אורגנו בקמפוסים אוניברסיטאיים רבים באירופה.

ברמה המקומית - בגדה המערבית, ברצועת עזה ובישראל, זכו שביתות הרעב לתמיכה בקרב העם הפלסטיני. אוהלים הוקמו במרכזי הערים והכפרים ואורגנו צעדות תמיכה באסירים. צעדות רבות פנו לכיוון מחנה עופר, אחד ממרכזי הכליאה המרכזיים בגדה המערבית, שם נתקלו הצועדים באמצעים לפיזור הפגנות כגון גז מדמיע וכדורי גומי, למרות שההפגנות היו ללא כל אלימות.

דרך המאבק הלא-אלים חשובה מאוד עבור ההנהגה הפלסטינית ומטרותיה, בדרכה להקמת מדינה פלסטינית. בעיני ההנהגה, חזרה אל דרך המאבק האלים תפגע בהישגיו של פרויקט בניית המדינה של הרשות הפלסטינית, פרויקט שמתבטא בחיזוק הכלכלה הפלסטינית והנחת התשתיות למוסדות הפוליטיים של מדינה. חברי ההנהגה מבינים שהאלימות תזיק גם למאמצים שהשקיעו הפלסטיניים במהלך השנים האחרונות ביחסי הציבור הבינלאומיים לתמיכה במאבקם.

ראויים לציון קמפיינים של פעולות לא-אלימות נוספים שהתנהלו ברחבי הגדה וזכו להצלחה. הכפר בודרוס ( بدرس), שניהל מאבק בלתי אלים במשך שנים נגד התוכנית לבניית חומת ההפרדה בשטחיו, הצליח להשפיע על הרשויות הישראליות לשנות את נתיב החומה. קמפיינים דומים מתנהלים בכפרים אחרים ברחבי הגדה המערבית, דוגמת נעלין (نعلين), בילעין (بلعين) ונבי צאלח (النبي صالح).

שביתת הרעב של האסירים שאיחדה בין אסירים מקבוצות פוליטיות שונות, הוכיחה לעם הפלסטיני, כמו גם לקהילה הבינלאומית, מה ניתן להשיג על ידי נקיטה באמצעים לא אלימים במאבק למען מטרה משותפת. יתכן שהלקח החשוב ביותר שניתן ללמוד משביתת הרעב של האסירים, הוא שמאבק לא- אלים בקנה מידה גדול עשוי להתברר כאופן ההתנגדות יעיל ביותר. מאבק האסירים מבליט באופן מובהק את הצורך בתוכנית פעולה כללית שתתקבל על ידי כל הפלגים בחברה הפלסטינית ושתאחד את החברה הפלסטינית כולה בחתירה ליישומה. הצלחתה של שביתת הרעב של האסירים מוכיחה כי על העם הפלסטיני לשוב לרחובות ולדרוש את זכותו למדינה באמצעות מאבק עממי לא- אלים.

על הישראלים היהודים הצופים בהתפתחויות אלו להבין כי הן מייצגות תפנית עמוקה שחלה בחברה הפלסטינית שלמדה להכיר בכוחו של המאבק הלא- אלים, ועליהם לזהות את ההזדמנות שהתפתחויות אלה יוצרות. המאבק הבלתי אלים להקמת מדינה משלנו הוא צעד מכריע לקראת פתרון של שתי מדינות לטובת שני העמים.

---------------

* דאוד אבו לבדה (داود أبو لبدة), פלסטיני המתגורר במזרח ירושלים. הוא מנהל פרויקטים במרכז לדמוקרטיה ואי אלימות ואחד ממייסדי תנועת הסטודנטים וואטן באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כותב בלוג ב-Middle East Post. מקור: שירות החדשות של קומון גראונד ניוז, 1.6.2012 - www.commongroundnews.org.