ככה ייעשה למשעבדי עובדים זרים

 בית המשפט הרשיע בני זוג בהחזקת עובדת זרה בתנאי עבדות, אך הפגין כלפיהם רחמים מופלגים – כי הם מכובדים ובקהילתם ומפני שבסך הכל הם היו די נחמדים לעובדת. אז מה אם הם כלאו אותה בביתם, פיקחו על כל תנועה שלה, לא שילמו לה שכר מינימום ולקחו את דרכונה? כל זה שווה ארבעה חודשי עבודות שירות ועוד קצת כסף

מאת עו"ד יעל אונגר

22 חודשים רצופים הוחזקה עובדת פיליפינית בתנאי עבדות בביתם של בני זוג. הם שללו ממנה את חירותה ואת כבודה האנושי, הגבילו את יכולתה ליצור קשר עם חברים או עם אנשים אחרים, היקצו למגוריה תא שירותים ומקלחת, וכל העת החזיקו ברשותם את דרכונה – חרף כל בקשותיה כי יחזירוהו לה.

החוק בישראל קובע, כי החזקת אדם בתנאי עבדות היא עבירה חמורה שהעונש המקסימלי בגינה הוא 16 שנות מאסר; בשל החזקת דרכון כפי שעשו בני הזוג מטיל החוק עונש מְרַבִּי של 3 שנות מאסר. ואם כך, מה ספגו אותם שני רשעים? מה הייתה נחת זרועו של בית המשפט במקרה הראשון שהובא בפניו בשל שעבודו של אדם בידי זולתו, החזק ממנו, בעל האמצעים ונטול המעצורים המוסריים? לכך עוד נגיע. לפני כן, באדיבותו של בית המשפט המחוזי בירושלים, סיור קצר במחוזות העבדות המודרנית, תחילת המאה ה-21, ברחובות שלנו.

פיקוח הדוק על העובדת – גם בזמן התפילה

בני הזוג היו בעת ההתרחשויות באמצע שנות ה-50 לחייהם. העובדת הפיליפינית ששכרו הייתה אז בת 20, צעירה שהגיעה לכאן בלא מַכָּר ומוֹדָע. מה אירע למן הרגע שהצעירה חסרת הישע הופקרה לחסדיהם? דברי השופטים מדברים בעדם.

"...לפחות בזמנים מסוימים היא למעשה נכלאה בביתם של הנאשמים, שכן לא היה לה מפתח לבית, ועל מנת לצאת ממנו היא נאלצה להמתין עד לחזרתה של הנאשמת. ...מבין ההתייחסויות הממוקדות יש לציין את אירוע הנסיעה לכנסייה ביום הולדתה של המתלוננת... מתיאור האירוע עצמו, שבו הסיעו הנאשמת ובתה את המתלוננת לכנסייה בשכונת בית חנינה, עולה כי הן ביקשו ללוות אותה ולפקח עליה, במיוחד אם מביאים בחשבון את טענתם של הנאשמים עצמם שלפיה ישנה כנסייה בשכונת מגוריהם הקרובה הרבה יותר לביתם...".

"...טענת הנאשמת לפיה ניתן למתלוננת יום חופש שבועי קבוע אינה עולה בקנה אחד עם ליוויה הצמוד לכנסייה, שכן אם המתלוננת אמנם הייתה בת-חורין לצאת ולבוא כרצונה, לא היה כל צורך ללוותה והיא הייתה יכולה להגיע לכנסייה (הנמצאת בסמוך לבית) ולהתפלל בכוחות עצמה. נראה, כי הנאשמת אכן הסכימה להיענות לבקשותיה של המתלוננת לאפשר לה, לרגל יום הולדתה, לצאת להתפלל, אך במקביל ביקשה לשמור על פיקוח הדוק על המתלוננת, תוך שהיא מלווה אותה לכנסיה בכדי להמתין לה מחוץ למקום עד שתסיים".

המעבידה סבורה כי גיחה קצרצרה למכולת היא בגדר חופש מספיק

"...הנאשמים לא פעלו באופן אקטיבי כדי למנוע יצירת קשר פיזי בין המתלוננת לבין סינל (חברתה – י"א), אך ביקשו לפקח בצורה קרובה יחסית על המפגשים בין השתיים. ...בדומה ליציאתה של המתלוננת לכנסייה ביום הולדתה, גם את רוב המפגשים בין המתלוננת לסינל ליוו הנאשמים, בין אם באמצעות בתם..., בחוף הים בתל אביב, או בהליכות בשכונה. ...הנאשמים פיקחו והשגיחו עליה בצורה הדוקה ואיפשרו לה לצאת לבד מהדירה למקומות סמוכים בלבד (דירתה של הבת דאנה, חנויות מכולת קרובות) או כחלק משגרת עבודתה (לשם הכנסת העיתון או זריקת האשפה), בעוד שלמקומות מרוחקים יותר, מחוץ לשכונה, נהגו תמיד להתלוות אליה. ...מעדותה של הנאשמת עולה כי היא לא מפנימה באופן מלא את הפסול שבמצב זה, ונדמה בעיניה כי מתן אפשרות למתלוננת לצאת לגיחה קצרצרה למכולת או לדירתה של הבת, הם בבחינת חופש מספיק".

החדר שהוקצה לעובדת בביתם של מעבידיה היה "בגודל של 7.5 מ"ר, יש בו ארון, שירותים, מקלחת ומיטה... תנאים אלו בהם שוכנה המתלוננת, כפי שעולה מהצילומים ומהעדויות... אף אם אין מדובר בתת תנאים שאינם ראויים למגורי אדם, יש לומר במפורש כי מדובר למעשה בחדר שירותים בו יש אסלה ומקלחת ולתוכו הוכנסה גם מיטה. בחדר שירותים מרווח יחסית זה ישנה המתלוננת כמעט שנתיים".

"...דרכונה (של העובדת – י"א) היה בחזקתם של הנאשמים במהלך כל התקופה. ...היא ביקשה מהנאשמת לקבל לידה את הדרכון אך זו סירבה לתת לה אותו מבלי לפרט מדוע. הדרכון נלקח על ידי הנאשמת בעת הכניסה לארץ מירדן, ולאחר שהבחינה בו על הארון בחדר השינה הוא נעלם מהמקום. מעצם העובדה שהדרכון נלקח מהמתלוננת על ידי הנאשמת, ולאחר שהמתלוננת הבחינה בו הועבר למקום אחר, עולה כוונה של הנאשמים (וליתר דיוק של הנאשמת) להחזיק בו בעצמם ולא להשיבו למתלוננת, בניגוד לרצונה".

"אין להפריז בחשיבות חיסולה של העבדות הנחזית להיות לגיטימית באמצעות חוזים"

השופטים – יעקב צבן, מרים מזרחי, ורפי כרמל – הרשיעו את בני הזוג בשתי עבירות: החזקת אדם בתנאי עבדות, ועיכוב דרכונה של העובדת שלא כדין. אגב כך לא חסכו במילים לגבי חומרת מעשיהם של השניים:

"העבירה בה הורשעו הנאשמים, החזקה בתנאי עבדות, היא מהעבירות החמורות בספר החוקים הישראלי... העבירה נועדה להתמודד עם תופעה חברתית רעה של עבדות מודרנית, שבמסגרתה נעשים בני אדם מעין חפצים המוחזקים כרכוש על ידי אחרים, השולטים בחייהם. תופעה זו פוגעת בכבוד האדם ונוטלת מהקורבנות את הזכות האנושית לעצמאות ואחריות לגורל. אמנם, אין מדובר בעבדות אשר הייתה מקובלת בעולם העתיק וחלפה כתופעה חברתית ממדינות המערב רק במחצית המאה ה-19, אך אין להפריז בחשיבות הוקעתה וחיסולה של התופעה החדשה, דווקא משום שהיא נחזית להיות לגיטימית באמצעות שימוש במנגנונים מודרניים כגון הסכמים חוזיים. הסכמתם החוזית של הקורבנות (המגיעים במרבית המקרים מקרב אוכלוסייה מוחלשת ולכן חסרים יכולת אמיתית להתנגד ולהתמקח) ועמידה פורמאלית בתנאי החוקים הסוציאליים הנהוגים במדינה אינם יכולים להסוות את קיומה של התופעה, אליה יש להתייחס במלוא החומרה ולעוקרה מן השורש".

בהקשר זה ציינו שלוש עובדות חשובות. האחת, "התנהגותם הפסולה של הנאשמים לא הסתיימה ביוזמתם, אלא התמשכה ללא כל שינוי ושיפור, ולמעשה באה לקיצה כתוצאה מבריחתה הדרמטית של המתלוננת מביתם". השנייה, בהמשך לקביעתם כי המעבידה לא הפנימה – אפילו לא במהלך המשפט – את הפסול שבמעשיה, ציינו כי גם נציג המדינה עמד על כך שהם לא נטלו אחריות על מעשיהם ולא הביעו חרטה. והשלישית – בבחינת הוספת חטא נורא על פשע חמור – היא שבעקבות בריחתה של האומללה מביתם הגישו נגדה בני הזוג תלונה כוזבת למשטרה כאילו גנבה מהם תכשיטים.

מה עוד היה צריך לקרות כדי שנבין עם מי יש לנו עסק? מה שראינו עד כה הוא די והותר. אך כל זה לא קיבל ביטוי בעונש שהוטל על שני עבריינים חסרי-לב אלו. מכאן אילך, סיור בתודעתם של השופטים, במילותיהם-שלהם. ושימו לב גם לתרומתו של נציג הפרקליטות –בדיוק מי שהיה אמור לקטרג על שיצרד גרונו – לתוצאה המעוותת של פסק הדין.

הקטיגור נכנס בנעלי הסניגוריה

מצד אחד טען נציג הפרקליטות, יש להטיל על השניים מאסר וכן פיצוי כספי בסכום משמעותי. זאת ועוד, היות שהחוק קובע כי בגין עבירת השעבוד יש להטיל עונש מינימלי של 4 שנות מאסר, הרי שיש להתחשב בכך בעת שגוזרים את עונשם. הוא גם ציין, כי רכיב הפיצוי יכול להוות ביטוי מרתיע כלפי מקרים פוטנציאליים שעלולים לבוא מקרב אנשים נורמטיביים. התנהגותם חמורה, ציין הפרקליט, שכן מדובר בבחורה צעירה, זרה בארץ, שדרכונה ניטל ממנה, והיא שוכנה על ידי הנאשמים בתנאים ירודים, ללא כל חופש ותוך תשלום שכר זעום. ונוסף על כך, המעבידים-הנאשמים לא נטלו אחריות על מעשיהם ולא הביעו חרטה.

מצד אחר, וכאן נשמע נציג התביעה כאילו הוא מביא את דבר הסניגוריה, טען הפרקליט כי ישנם כמה גורמים מקילים שיש להתחשב בהם בעת גזירת עונשם של העבריינים הללו: ההרשעה הייתה בחלופה המקלה מבין השלוש הקיימות בהגדרת שעבוד (שלילת חירות), השניים לא התייחסו לעובדת כאל חפץ, ולא נקטו כלפיה אלימות, גילם המתקדם של הנאשמים, עברם הנקי, והיותם אנשים נורמטיביים התורמים לחברה. נוסף על כך, מדובר בהרשעה תקדימית ובכתב אישום ראשון מסוגו. הסניגור טען את מה שטען, וחלק מטענותיו חפפו את נימוקי הקטיגור להקלה בעונש.

ומה פסקו השופטים? תחילה קבעו, כי היות שמדובר בחלופה ה"קלה" יותר בהגדרת השעבוד, צריכה עובדה זו לפעול לטובת השניים. זאת ועוד, ציינו, "התנהגויות אחרות של הנאשמים במהלך תקופת ביצוע העבירה פועלות לטובתם. הנאשמים לא השפילו את המתלוננת, לא התייחסו אליה באלימות פיזית או מילולית, לא העסיקו אותה בעבודות מפרכות, ולא ראו בה כחפץ... העבודות שביצעה המתלוננת בבית לא היו מפרכות וכללו בעיקר ניקיון יומיומי וטיפול בנכדיהם של הנאשמים. חשוב גם לזכור כי הנאשמים איפשרו למתלוננת פרטיות בדלת אמותיו של החדרון הקטן, עבורו ניתן לה מפתח, ושבו הנאשמים לא השתמשו".

"יש לזכור גם כי הנאשם העביר את משכורתה של המתלוננת (שתאמה לכאורה את הסכום עליהם הוסכם בחוזה העבודה, אך הייתה נמוכה בצורה משמעותית משכר המינימום הנהוג בישראל) למשפחתה של המתלוננת בפיליפינים בכל פעם שביקשה זאת ממנו, וכן הציע לה לפתוח עבורה חשבון בנק בישראל. בנוסף סיפקו הנאשמים למתלוננת טיפול רפואי כאשר נזקקה לכך, קנו לה מתנות כגון בגדים ומוצרי קוסמטיקה מיוזמתם ומבלי שביקשה זאת, ושילמו לה סכומי כסף חד פעמיים נמוכים לכבוד החגים. ככלל ניתן לומר כי היחס שהפגינו הנאשמים כלפי המתלוננת בתוך כתלי הבית, מלבד העובדה שמנעו ממנה לצאת, היה יחס תקין וקורקטי של מעסיק כלפי עובד".

"...יש לשקול לזכותם גם את נסיבותיהם האישיות. הנאשמים הם בני זוג בגיל מתקדם, ילידי השנים 1952 ו-1953- בהתאמה. אין להם עבר פלילי, והם חברים מכובדים בקהילתם. ... שני הנאשמים תורמים לפעולות צדקה שונות ובכלל זאת לילדים יתומים ולמשפחות נזקקות, וזאת במספר גופים ומוסדות שונים".

ואם לא היה די בכל אלה, החליטו השופטים כי שיקול משמעותי נוסף שיש להביא לטובתם הוא תקדימיות הרשעתם בעבירה זו, שהיא חדשה יחסית בספר החוקים.

לאור כל זאת החליטו השופטים כי אין להטיל על השניים את עונש המינימום – 4 שנות מאסר בפועל – ובמקום זאת הטילו עליהם את העונשים הבאים: 4 חודשי עבודות שירות, קנס של 4,000 ש"ח שישולם לקופת המדינה, ופיצוי של 30,000 ש"ח שישולמו לעובדת.

עברת על החוק? לא נורא – העיקר שאתה נחמד

לא קשה לראות, כי השופטים, שלאורך כל הדרך קיבלו את גרסתה של העובדת, ולפיכך קבעו כי המעבידים שיקרו, סבורים כי התנהגות שהיא המינימום המצופה מאנשים בני תרבות – אי-השפלת העובדת, אי-נקיטת אלימות מילולית או פיסית כלפיה, אי-העסקתה בעבודות מפרכות, אי-ראייתה כחפץ, ודאגה שתזכה לטיפול רפואי בעת הצורך – היא בגדר נימוקים להקלה בעונש. זאת, במקום לומר בקול רם כי זו הנורמה, וכי כל מי שיסטה ממנה יבוא על עונשו, וכי לא מגיע פרס למי שפשוט נוהג כדין.

זאת ועוד: הנמקות השופטים מתפצפצות נוכח העובדות שהם עצמם קבעו. אי-השפלה? ומהי בדיוק התוצאה של כליאת אדם ומניעת תנועה חופשית שלו ופיקוח על כל מפגש בינו לבין חבריו – אם לא השפלה? אי-נקיטת אלימות? ומה משמעות סירובה העקבי של המעבידה להחזיר לה את דרכונה הגזול – שיחת נימוסין של קפה אחר הצהריים? אי-תשלום שכר המינימום – שמא זה ביטוי להתנהגות נורמטיבית?  בעניין זה, אגב, סותרים השופטים את דברי עצמם: הם עצמם מציינים כי 150 דולר הם סכום נמוך מאוד משכר המינימום שחובה לשלמו בישראל, אך באותה נשימה קובעים, כי עצם התשלום והעברתו לבני משפחת העובדת בפיליפינים הוא בגדר נימוק להקלה בעונשם של מי שעברו על החוק גם במובן זה.

תוצאת המשפט הזה מנוגדת לשכל הישר, לקויה במובנים משפטיים ומוסריים כאחד, ונוגדת את תחושת הצדק. ומדוע מתפלאים אחר כך שהציבור הולך ומאבד את אמונו בבתי המשפט?