בימת אורחים

עגלה ערופה

מאת ז'אן-קלוד בונאר*

היכן כל המתנחלים ואנשי הימין עם "לא תעקור נטוע"? היכן הם עם "יהודי לא מגרש יהודי"?

סליחה, טעיתי אין מדובר ביהודים, כולה כושים, ואותם ניתן לגרש. רק יהודים אסור! ואין זה משנה כי היהודים פונו כדי לנסות למנוע שפיכות דמים של יהודים אחרים, של בני אנוש אחרים. למען השם קץ למאבק הארור. התשובה הצדקנית של הימין הייתה: הם כאן והם לא יגורשו! הרי ממשלת ישראל הושיבה אותם!

מוזר! וכי אותה ממשלת ישראל לא קיבלה והושיבה את הפליטים? בין בהגנה קבוצתית על הדרום סודנים. בין ברשלנות קורצת, בכך שלא נקטה באמצעים מתאימים כדי למנוע הגעתם. השמועה פשטה, וכך הגיעו עוד ועוד, על עולליהם הקיימים, ועולליהם הפוטנציאלים שייוולדו בארץ.

היכן היה אז כבוד השר אלי ישי, הרי מקרא מפורש הוא "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". האירוני הוא כי פה דווקא העדר המכשול (חומה, גדר, סיורים מתוגברים) מהווה מכשלה, וקורא לכל אותם עיוורים* לבוא בשעריה הפרוצים והמזמינים של המדינה.

מתי לאחרונה עיין כבוד השר בהלכות הגר? אולי מפאת עיסוקיו אין הוא מצוי בהם? לא נורא. מספיקים שני פסוקים בתורה " וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה’ אלוהיכם"(ויקרא י"ט, פס’ ל"ג, ל"ד). ואולי עוד פסוק "וגר לא תונהו ולא תלחצנו" (שמות כ"ב, פס’ כ).

יודגש כי אין מדובר בגר במשמעות של נכרי שהתגייר. כשם שבני ישראל לא המירו דתם לדת מצריים, ונקראו גר במשמעות נכרי וזר, כך הציווי חל על נכרי וזר היושב עימך, ללא קשר לדתו.

על החשיבות העצומה של ציווי זה, ניתן ללמוד מעצם הופעתו בצורה זו או אחרת 36 פעמים בתורה. שמעתי על כך פרשנות מעניינת, האומרת כי מספר זה אינו שרירותי: 36 הינו פעמיים ח"י שהם כנגד שני חיי הגר/נכרי. האחד חיים לפני שבא אלינו, והשני חיים מיום בואו אלינו, חיים שאנו מחויבים לתיתם לו.

האם "ה’ אלוהיכם" אינו אלוהיו של השר אלי ישי? לאלוקים פתרונים!

ואולי לא? אולי אנו נוטים לצד המצרי העתיק. דוגמא פשוטה

השר אלי ישי טוען, כי זו מלחמה על דמותה של ישראל כמדינה יהודית, אנחנו או הם.

השלטון הפרעוני טען " וַיֹּאמֶר, (פרעה) אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ (שמות פרק א’, פסוקים ט-י). אותו "אנחנו או הם", ואותו מאבק על מצרים כמדינה פרעונית.

הפתרון הפרעוני הינו "כל הבו הילוד הייאורה תשליכוהו"

הפתרון הישראלי: כל הבן, הבת, הבן והבת שטרם נולדו, האב האם וגו, ישלחו לאריתריאה. ארץ ענייה, שסועת קרבות, בעלת שלטון דיקטטורי/צבאי. ארץ בה ילדים מגויסים בכפייה לצבא בגיל עשר. תקופת הגיוס הינה לכל החיים. חיים שבלאו הכי אינם ארוכים. בהם הילדים/ חיילים,משמשים בין היתר מגלי מוקשים חיים, בשר תותחים וכיוצא בזה. ואנ מצפצף על הבטחתו של שגריר אריתריאה, כי לא יבולע לאיש. בעצם איני מצפצף. ברור כי לא יבולע להם.איש לא יבוא איתם חשבון, מה עוד שהשגריר הבטיח. הם פשוט יזכו לאותו יחס בו זוכה כלל האוכלוסייה.

ומה עם דרום סודן? ככל הנראה השלטון שם נורמלי יותר. אך מדובר במדינה שעד לאחרונה, הייתה שרויה במלחמת דמים אכזרית עם צפון סודן. גם כעת מתנהלת מלחמה מוגבלת עם הצפון. מלחמה שלדעת מומחים, ההולכת ומתדרדרת לכדי מאבק כולל. השסעים בין השתיים הינם מרובים ועמוקים, עם היסטוריה ארוכה. פתרון אינו נראה סביר. יש לזכור כי הבעיה העיקרית הינה מאבק על משאבי נפט, בו מעורבים אינטרסים גלובליים זרים. וכן מאבק דתי בין שבטים איסלאמים לשבטים נוצרים ופגאנים. השסע הנוסף הינו אתני גזעי, מאבק בין ערבים לשחורים. כל זאת בתוספת משקעים עמוקים מהמלחמה האחרונה.

ונניח שבניגוד לתחזיות לא תפרוץ מלחמה כוללת. אז חוץ מזה מרקיז הכל בסדר? בדרום שורר עוני מזוויע, מאבקים שבטיים, מאבקים פנימיים על שימוש במשאבים הבסיסיים ביותר, תברואה לקויה, חוסר במוצרי יסוד, וקופת מדינה ריקה.

ומספר מילים מהרב שמשון רפאל הירש, מייסד תנועת אגודת ישראל:

"כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצרים – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה… כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון ההזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים." (הובא מאתר מכללת הרצוג דעת, לימודי יהדות ורוח.(

לסיכום:
"איש יהודי היה בשושן הבירה" ומקשים, מדוע איש יהודי? כלום "יהודי" בלבד אינו מספק. ללמדך שקודם להיותך יהודי הייה איש/ה, הייה אנושי/ת. (הובא שם)

אישית, אני חש פחות ופחות אנושי, נוכח רדיפת הפליטים, אנשים שכל חטאם הינו כי באו לבקש חיים להם ולמשפחתם. וכן גם אדם הבורח מחמת רעב, תנאי חיים המובילים למוות איטי, חוסר תקווה, קרוי פליט. קשה לשאת את חוסר האנושיות הכובש מקום של כבוד, המחולל ללא בושה ברחובות. הצד אנשים, פליטים אומללים, על מנת להחזירם לארץ גזירה. אני פונה לראשי המדינה להכין פרה אדומה, ועגלה ערופה, כדי שיוכלו לטעון "ידנו לא שפכה את הדם הזה, ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל" (דברים פרק כ"א, פסוקים ז-ח)

עיוורים- משום שחשבו ברוב תמימותם, כי המדינה היהודית תושיע אותם.

 המעצרים

             המחאה          

ככה זה מתחיל

מאת אשר שכטר*

בימים האחרונים – פאק איט, בחודשים האחרונים – אני נקרע ביני לבין עצמי כשאני רואה מה קורה במדינה שלי. התמונות והקולות מהיומיים האחרונים לא הותירו מצד אחד הרבה מקום לספק, אבל מצד שני גם הותירו אותי ורבים אחרים ללא מילים. באמת. שלוש המילים היחידות שמופיעות בראשי בכל פעם שאני רואה חדשות בזמן האחרון הן אלה: ככה זה מתחיל.

כי בדיוק ככה זה מתחיל. בהתרת רסן שאחריה התפרקות טוטאלית. בשריפה מכוונת שבסוף שורפת גם את הגפרור. בשמשות מנופצות. במכוניות מרוסקות. בתינוק שנופל על הראש מתחת לדגל. באנשים עם חיים שלמים – משפחות, ילדים, אהובים – שנמצאים במרחק פליטת פה אחת של פוליטיקאית מטופשת מהפיכה לסרטן, או למגיפה. זה מתחיל מטי-שירט שאומרת "מוות לסודנים", כאילו זאת דאחקה. כאילו מי שלובשת את הטי-שירט תהיה זאת שתתנדב לעשרות אלפי בני אדם כדור ברקה. אבל זה לא משנה, כי מהרגע שהרעיון הועלה – תמיד, תמיד יימצא מישהו שיהיה מוכן גם לבצע אותו. מה שמציתי הדליקה לא יודעים, אולי, זה שאחרי שריפה גדולה נשאר רק אפר – ואפר, מעצם מהותו, מתפורר.

כי ככה זה מתחיל. בפוליטיקאים עיוורים שטעו באופן שיטתי במשך שנים, או סתם לא עשו כלום כי היו עסוקים מדי בדברים אחרים, עד שהבינו פתאום עד כמה כבר מאוחר מדי לעשות משהו. כדי שלא ישימו לב שהם אלה שהביאו אותנו למצב הזה וכדי להסיט את האש מעצמם, הם מוצאים פלח דמוגרפי שקל להפיל עליו את האשמה כי הוא שנוא גם ככה – ויאללה בלאגן. ככה בדיוק זה מתחיל, אחד לאחד: באנשים שאינם אנשים עוד, אלא ייצוגים אנושיים של מחלה חשוכת מרפא.

ככה זה מתחיל. בזה שדואגים לעצמנו קצת יותר מדי. רק קצת, זה כל מה שצריך. בזה שהישרדות הופכת מצורך קיומי לאידיאולוגיה. לדגל. לדת. אנחנו סוגדים להישרדות היום. אנחנו חיים לפיה. כל דבר שמסכן אותה – ואין משהו שמסכן סטטוס קוו יותר מאנשים שלא היו פה קודם לכן – גורם לנו להתגונן. אנחנו דואגים כל כך להישרדות, שאין לנו מקום לשום דבר אחר מלבדה: לא לחסד, לא לרחמים, לא לאמפתיה, כל אותם דברים ששמאלנים – יימח שמם – מקשקשים עליהם כל הזמן. "שמאלנות" כשם לכל דבר שרע לבריאות, כמטאפורה לאידיוט שלא מוכן לקחת אנטיביוטיקה. כמילה נרדפת להתאבדותיות, לסובלנות למחלה. ככה זה מתחיל: בהגדרה של הומניזם כמשהו שמזיק לאומה. לך. לילדים שלך.

ככה זה מתחיל. זה קרה מיליון פעמים בעבר. זורקים אוכלוסיה אחת חלשה על אוכלוסיה חלשה אחרת ונותנים להן להילחם על ארוחת הערב. בישראל, סטארט-אפ ניישן שכמונו, פיתחנו פטנט משלנו לסיפור העתיק הזה: מנהלי המשחק עולים לבמה כדי לזרוק לגלדיאטורים את הנשק לתוך הזירה.

ככה זה מתחיל. בשנאה. יותר נכון, בהתמכרות לשנאה. יודע כל אדם שהתמכר פעם למשהו, בסוף זה לא מספיק לך – התמכרות היא משחק שבו תמיד צריך להגביר את הריגוש. אז שנאנו שמאלנים ושנאנו את בג"צ ושנאנו אנרכיסטים, מה עכשיו? מה נשאר לנו מכל אלה? צריך להגדיל את המינון, אין ברירה, זה כבר לא מרגש לבדו. מה נשאר? זרים. יאללה בלאגן.

ככה זה מתחיל. תבדקו. בדיוק ככה. בפערים חברתיים ואבטלה שמחפשים אשם ובשלטונות שממהרים להצביע על כל גורם שאינו עצמם. בשמאלנים יפי נפש שמזהים את המגמה, שמכירים את ההיסטוריה מהצד הלא-קורבני שלה, שמנסים לכבות את האש ומיד מושלכים למדורה. בהתחלה הם גיס חמישי – הם תמיד גיס חמישי בהתחלה – ואחר כך הם סרטן בגוף האומה. וכשיש סרטן מה עושים? מוציאים את הגידול, אחרת הוא יהרוג אותך. גירוש עכשיו. קודם לסודנים. אחר כך לשמאלנים שעומדים לידם – כי גם הם מתחילים להיראות כמו גידול סרטני.

כי "מתקני שהייה" אף פעם לא נשארים ריקים. מישהו תמיד צריך למלא אותם. כי אלימות, אחרי שהתפרצה, לא שוככת סתם ככה. היא תמיד מחפשת מטרה חדשה. אז אחרי שנזרוק את הסודנים והאריתראים מפה, מה אז? נצטרך למצוא למתקנים האלה שימוש הרי, שילמנו עליהם המון כסף. או, אני שמח ששאלתם. כשנגמור עם הסודנים, נכלא ונגרש מפה את אלה שהגנו עליהם, הבוגדים האלה. ואז מה? את אלה שהגנו על המגנים. וכן הלאה וכן הלאה. זה לא משהו שנעשה במודע אפילו, זה פשוט חלק מספירלת ההקצנה שמאפיינת תרבויות שהחליקו על הראש.

כי ככה זה מתחיל. בעוד קו אדום שנחצה, ועוד אחד. ועוד אחד. בתחושת הבחילה הקלה שאנחנו מדכאים כשכל הקווים האדומים האלה נחצים, כדי שנוכל לראות הישרדות וי.איי.פי ולאכול ארוחת ערב בשקט. זה מתחיל ברוב דומם שמוותר על המלחמה עוד לפני שהפכה למלחמה, כשהיא עוד בגדר טעות בשיפוט, כי החיים קשים ומאבק זה לא נוח. בטח לא כשמולך עומד כוח אדיר כל כך, שהוא מוחץ מכוניות. עד שפתאום, בלי ששמנו לב, הפכנו למדינה שבה "מוות לסודנים" הופכת להצהרה שאפשר להצדיק בחצי-פה, להבין איכשהו, רק כדי שנוכל גם היום להתנתק מהמציאות ולאכול ארוחת ערב בשקט. ככה בדיוק זה קורה.

ככה בדיוק זה מתחיל. במתקנים מיוחדים שמוקמים כדי לטפל בסרטן בגוף האומה ובגופים מיוחדים שמוקמים כדי לנהל את אותם מתקנים ולאסוף את הכלואים שיטפלו בהם. את אלה שמעסיקים את החיידקים מענישים, אולי אפילו שולחים לכלא. מעודדים אזרחים לנקוט יוזמה, לדווח, להלשין, לקחת את החוק לידיים. תבדקו. נשבע. ככה בדיוק זה קורה.

אבל את האמת? זה התחיל הרבה, הרבה לפני כן. זה התחיל כשהפסקנו לכבד את השכנים שלנו, את החברים שלנו לעבודה, את אחינו למדינה, את עצמנו. אם אין לי מספיק כבוד כדי לתת לעצמי, אז אני אחלוק את המעט שכן יש לי עם איזה סודני? בחיים לא. מהרגע שהפסקת לכבד את החיים של בן אדם, אפילו אם מדובר בחיים שלך, זה נגמר – כי חוסר כבוד לחיי אדם הוא הסרטן האמיתי.

כן כן, אני יודע. שמעתי הכל. "זה בכלל לא אותו דבר, מה אתה מדבר. אז היהודים היו אזרחים ולא זרים והם לא לקחו לאף אחד עבודה ושם בכלל שמו אותם בגטאות ולא הביאו להם אוכל ומים ובכלל, לא קראו להם סרטן, אלא טפילים וזיהומים – מחלות עם פתולוגיה אחרת לגמרי". תחסכו ממני, כי גם אם יש ואריאציות בנקודה שבה כולם מתחילים, המסלול הוא תמיד אותו מסלול. וזה אף פעם לא דומה – עד שזה בדיוק אותו דבר

--------------

* המקור: במחשבה שניה  2ndops@gmail.com , בהתאמה 12.6.2012, 16.6.2012.