שלושה אינטלקטואלים פלסטינים

מחווים את דעתם בנושא שרות חובה בקהילה

לאזרחים הערבים במדינת ישראל (יולי 2012)

ד"ר סלמאן מצאלחה, משורר, מסאי, מתרגם ופובליציסט

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"*

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.

-----------

זוהיר בהלול, עיתונאי ושדר

שירות תמורת שוויון אמיתי*

אני בעד הסרת המחסום האחרון (כך לפחות מבטיחים לי) ביני לבין שוויון אזרחי במדינת היהודים. אם זה אכן המכשול האחרון בדרך למדינה נאורה, דמוקרטית, ושוויונית - אז הנה קיבלתם את הסכמתי, אני בעד התנדבות ערבים לשירות לאומי. עד עתה, אני מודה ומתוודה - הסוגיה הזאת קרעה את נפשי, ואפילו ביני לביני התנהל לו - בתודעתי, ובעיקר בתת הכרתי - דיון נוקב שעד למאמר הזה לא הגיע להכרעה.

מחד גיסא, התבנקרתי בתוך העמדה המסורתית הגורסת, ובצדק, שבמדינה המתכחשת לישותי ולמוצאי – שהרי זוהי מדינה יהודית ודמוקרטית - איני מסוגל להשתלב במוטיבים הלאומיים, ושבמדינה המפלה אותי לרעה ואינה משווה ביני, פלסטיני אזרח ישראל, ובין יהודי - איני מוכן לשרת שירות אזרחי.

ומאידך גיסא, תמיד ליוותה אותי התהייה מדוע איני יכול לתרום לקהילתי, המשוועת לידיים סועדות, ולבני קהילתי, יקיריי ובני עורי כלשון האמרה הערבית, שהרי עניי עירך קודמים, כדברי הפתגם העברי. אך כל זה בתנאי.

בתנאי שהמדינה תשכנעני שהיא אכן גם מדינתי, ושתגדיר אותי סטטוטורית כאחד מבניה.

בתנאי שהמדינה תכיר בפלסטיניות שלי ושלא תקצה אותי מחמת מיאוס בשל מוצאי, שהרי ההכרה בגנים שלי אינה זקוקה לפיצוח החלקיק האלוהי שלהם.

בתנאי שייפסקו הניסיונות הנלוזים והנתעבים להלאמת לאומיותי ולהפקעת מהותי מוצאי ודתי, שאינם ניתנים למיקח וממכר וגם לא למשאים ולמתנים. בתנאי שהמדינה תתחייב שלא לחוקק חוקים גזעניים ההופכים אותי לאזרח רדוף ונרדף, עשוק ומקופח רק בגין גזעי ומוצאי.

בתנאי שהמדינה תתחייב לשוויון אזרחי-כלכלי - הן בהשקעות והן בהקצאות, הן בתעסוקה והן בפיתוח, ובעיקר תפעל למען שילוב הערבים בכל מערכי התעסוקה בשירות הציבורי ובשירות הסמי-ציבורי, וגם בשירות הפרטי, שהרי תמיד אפשר לחייב את הפרט מכוח החוק שלא להפלות על רקע לאומי.

בתנאי שהמדינה תכיר בחיוניות תעסוקתן של הנשים הערביות - שכמעט 80 אחוזים מהן מובטלות בעל כורחן, בשל העובדה שהמדינה טרם טרחה להקים מפעלים באזור היישוב הערבי - דבר שיאפשר את קליטתו של כוח אדם לא רק מבוזבז, אלא בעיקר מתוסכל ומנוכר.

בתנאי שהמדינה, על שלל וכלל זרועותיה תכה ביד של ברזל בכל מי שיפלה ערבים במכירת ובהשכרת דירות, בקבלה לעבודה ובקבלת כל תמריצי עידוד ההשכלה וההעסקה.

בתנאי שגולגולתו של תלמיד ערבי תהא שוות ערך לגולגולתו של תלמיד יהודי במערכת החינוך הממלכתית בישראל, ובתנאי שהתל"ג של משפחה ערבית ישתווה סוף סוף לתל"ג של משפחה יהודית.

בתנאי שיפסיקו להלך עלינו אימים בהצהרות גזעניות, פוגעניות, המדיפות, לעתים, ניחוחות פשיסטיים.

בתנאי שנהיה שותפים בקביעת התכנים של תוכנית הלימודים, ושתוכר זכותנו ללמוד את שירי מחמוד דרוויש, ולנהל את פולחננו ללא מורא וללא פירושי הסתה מופרכים.

בתנאי שישוקמו מסגדינו, שחלקם נהפך עם השנים למועדוני לילה וחלקם ננטש והופקר. והרשימה עוד ארוכה.

בינתיים – זה הדיל. זו הסכמתי וזו גם שבועתי. אך חתימתי תתנוסס על מסמך ההבנות הזה רק כאשר גם אתם תחתמו.

אני מתחייב לכך אף על פי שאינני מייצג מאן דהוא בכך. אך ייתכן שאני בבואה, ייתכן שיש כאלה ואחרים, המוכנים גם הם להתחייב, ואולי גם לחתום.

ואנא מכם, אל תסתתרו תחת האמתלה והאצטלה שהפרויקט דורש תקציבי עתק. יותר ממיליארד שקלים וחצי מושקעים בהתנחלויות מכספי ומכספכם. אפשר להעביר את הכסף למטרה הנשגבה הזאת.

אם חוזה זה יתקיים, מדינת ישראל אולי לא תהיה מדינה אידיאלית, אך היא בוודאי תהא מדינת הנוטה לשוויון אזרחי. במקרה הזה גם אנחנו נישא בנטל, למרות שאנחנו נושאים בלא מעט ממנו כבר עכשיו, וגם אתם תישאו בנתינה. זו המשוואה וזו הנוסחה. קדימה לעבודה.

-----------

ד"ר אסעד ע'אנם, מרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

כן לשרות חובה בקהילה**

הדיון הרוגש סביב דו"ח ועדת פלסנר מוצדק כאשר מדובר בהמלצות לגיוס החרדים, אך בנוגע לערבים הוועדה לא חידשה דבר. הדו"ח ממליץ לעודד צעירים ערבים להתנדב לשירות אזרחי, אולם שירות כזה קיים ופועל גם היום. הדעות בקרב המנהיגות הערבית בנוגע אליו חלוקות. מקצת המנהיגים מעודדים את הצעירים להשתלב בשירות האזרחי, חלק אחר של המנהיגות מתנגד ומנהל קמפיין נגדו.

כחוקר העוסק בסוגיות של פיתוח חברתי בחברה הערבית בישראל, לא ברורה לי הסיבה להתנגדות לשירות חובה בקהילה המיידית או בסביבתה במשך שנה או שנה וחצי. אין בעיני כל היגיון, פטריוטי, פוליטי, חברתי, תרבותי או אנושי, בהתנגדות כזאת. להיפך: ברור לי שכפי שכל צעיר מקבל מקהילתו, כך מחובתו גם לתת לה.

עמדתם של חלק מהפוליטיקאים והפעילים הערבים נעדרת יוזמה ואיננה מבטאת נכונות לקבל אחריות. בכך היא מצטרפת להיסטוריה ארוכה של אימפוטנטיות בחברה הערבית. בהתנגדותה המנהיגות משלבת ידיים עם המדינה, שאינה מעוניינת להשקיע בצעירים הערבים ולאפשר להם להתארגן, לשרת את קהילתם וליהנות מתקופת הכשרה שמכינה אותם לעתיד ואף מעניקה להם תגמולים מכוח חוק, מקילה על הקבלה לאוניברסיטאות ולמקומות עבודה, מזכה בזכויות בדיור ועוד. מחובתם של המנהיגים הערבים בישראל להיאבק למען יישום הרעיון.

סביר להניח שוועדת פלסנר נרתעה מהתמודדות עם שאלת השירות האזרחי לערבים גם בגלל ההתנגדות הזאת, אך בסופו של דבר הוועדה עשתה גם שיקול של רווח והפסד: למה להשקיע בצעירים הערבים כ 150 מיליון בשנה לפי הערכה מאוד שמרנית (הסכום יכול להגיע לחצי מיליארד אם מפעילים מערך רחב ומקיף), אם היא יכולה להשקיע את הכספים הללו בחברה היהודית? אולם המדינה אינה יכולה להתנער מאחריותה כלפי אזרחיה הערבים.

אני קורא בזאת לארגוני זכויות האדם והאזרח לעתור באופן מיידי לבית המשפט העליון בדרישה לחייב את המדינה להנהיג "שירות בקהילה" לכל צעיר ערבי שמלאו לו 18 שנים. כפי שהיא משקיעה בכל צעיר יהודי, על המדינה להשקיע כספים ומאמץ ארגוני בצעירים הערבים.

הרעיון פשוט וישים: משרד העבודה והרווחה הוא המשרד המתאים לניהול שירות קהילתי ביישובים, והוא אשר יפקח על העבודה, בדיוק כפי שהוא עושה היום. בכל רשות מקומית תוקם ועדה שתכלול את ראש הרשות, חברי מועצה, נציגים ממחלקות הרווחה, הספורט והחינוך, ונציגי ציבור, ותהיה אחראית על הכנת תוכנית לארגון העבודה הקהילתית של בוגרי בתי הספר התיכוניים. כל תוכנית כזאת תתנהל בשתי רמות: מישור עיוני, שכולל תוכניות הכשרה, הכנה ללימודים גבוהים, לימוד טכניקות ניהול בסיסיות ומעורבות קהילתית, ומישור מעשי הכולל איתור תחומי פעילות, ואת הפעלת הצעירים.

לכל יישוב ערבי יש היום רשימה ארוכה של צרכים, ועשרות תחומי עניין רלוונטיים שצעירים יכולים לעסוק בהם: מחינוך פרטני לתלמידי בתי ספר, דרך פעילות קהילתית, ארגון פעילות תרבות וספורט ועד סיוע לחולים במרפאות ובתי חולים, הכוונת התנועה בתוך היישובים ואף סיוע בשמירה על הניקיון, על הרכוש הציבורי ועל הביטחון האישי של התושבים.

שירות בקהילה איננו קשור לדיון על זכויות וחובות. כולנו מכירים את מצבם של הדרוזים. הם מופלים בגלל היותם ערבים/לא יהודים, ללא קשר לחובות, שאותן הם ממלאים באדיקות. שאלת השוויון היא שאלה מורכבת, מקיפה ועמוקה, ויידרשו מאמץ ושנים ארוכות של פעילות כדי לטפל בה. שירות חובה בקהילה הוא בראש ובראשונה כלי לארגון הצעירים הערבים, להכשרתם ולהעמקת המחויבות שלהם כלפי חברתם והאתגרים העומדים בפניה. מדובר בזכות, ומסמוסה על ידי המדינה הוא עוד סוג של אפליה כלפי הציבור הערבי, הפעם בעזרתם הנדיבה של מנהיגיו.

----------

ד"ר סלמאן מצאלחה

שקר הזכויות תמורת חובות*

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מע'אר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במע'אר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, 10% משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מע'אר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מע'אר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מע'אר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

----------

* המקור: "הארץ". ** נכתב במיוחד לאתר "מיומנו של תבוסתן".