לי אין ילדים, תנחשו למה?

מאת עינת קדם*

זה הסיפור שלי. עכשיו, כשמשה סילמן נפטר כבר אין אני יכולה להכיל את הכאב. אני מוכנה להציג את הסיפור האישי שלי, על כל פרטיו החושפניים, בכל מדיה אפשרית, כולל מתי התקלחתי בפעם האחרונה. רק בבקשה, תעזרו לי ותפיצו את זה. הגיע הזמן שידעו.

על הקשר שבין נכות, דיור, ילדים, התעמרות ואטימות של גופים ופקידים בנכים, משה סילמן והייאוש הגדול של נכים שקולם לא נשמע:

"רבות עוד ייאמר וייכתב על חייו ומותו של משה סילמן, ההרוג הראשון של המחאה החברתית" נכתב ב"דה-מרקר".

טעות. משה סילמן אינו ההרוג הראשון של המחאה החברתית. הוא לא היה חלק ממנה. הוא השתתף בה, אבל איזו בררה היתה לו? האם היתה לו קבוצה של מוחים נגד הביטוח הלאומי? קבוצה של נכים שמחו נגד משרד השיכון? קבוצה של נכים שמחו נגד כל הגופים והחוקים השרירותיים שפוגעים בנכים? לא. נכים רבים נפגעו וממשיכים להיפגע מכך שאין להם רשת ביטחון שתגן עליהם כשהם לוקים בנכות, אך הם לא מפגינים, וכל שנותר להם הוא להצטרף למחאות קיימות, אף שהן לא נוגעות להן. 

אני הצטרפתי בקיץ שעבר פעמיים למחאה, בלית בררה, למרות שאף אחד לא שם לב אליי. אחר כך נטשתי, כי הרגשתי שהמחאה הזאת אינה מתייחסת לאנשים כמוני. בפעם הראשונה זה היה ב-6.8.11, ליד קפלן. נשאתי שלט: "ביבי, לך יש ילדים – לי אין. תנחש למה?" (הצלם זיו קורן צילם אותי שם כמה פעמים). איש לא הבין מה הקשר, וגם כשכתבתי פוסט "מכתב לילד שלי שלא ייוולד לעולם"  אף אחד לא הבין מה קורה כאן, מה זה קשור לבעיות בדיור? מה זה קשור לנכות שלי? והרי אנשים רבים שמצבם הכלכלי גרוע ביותר מביאים ילדים לעולם – נאמר לי.

אז בפעם האלף אסביר, אולי סוף-סוף מישהו יבין מה הקשר בין נכות, דיור, ילדים, משה סילמן והייאוש הגדול שמציף נכים שקולם לא נשמע.

צילום: זיו קורן

רתוקה לכיסא גלגלים הייתי זכאית לדירת נ"ר (נכים רתוקים). במסגרת הזכאות הזאת ניתן לי תקציב לקניית דירה נגישה בבעלות המדינה, תקציב שאינו משקף את מחירי הדירות הנגישות באזור המגורים שלי ובאזור הסמוך למשפחתי, לרשת התמיכה שבניתי כאן ולילדיו של בן זוגי, בעלי צרכים מיוחדים. לבן זוגי, נכה אף הוא, אין רישיון נהיגה ואין הוא יכול להוציא רישיון נהיגה. 

התוצאה: במשך שנים אני גרה בשכירות, ולמרות שאני נכה במצב סיעודי קשה, הקצבה שניתנת לי עבור מטפלת (שגם היא אינה מכסה כלל את התשלום הריאלי למטפלת) הולך לשכר הדירה. אין מטפלת. ולא רק שאין מטפלת, יש הוצאות רבות נוספות בגלל שאין מטפלת: הוצאות לניקיון, לכביסה, קניית אוכל ועוד. פעמים רבות כשאני לבד ובן זוגי לא בבית אני יוצאת החוצה ומבקשת מהשכנים שיעזרו לי. מבוכה גדולה, בושה. השכנים שלי עדים כמה פעמים ביקשתי מהם דברים. לפני שלושה ימים כשבן זוגי לא היה בבית, הלכתי לשכנה והיא שמה עבורי בקערה סלט מוכן בשקית, שמה בו שמן זית ולימון, כי אני לא מסוגלת. אם לא היתה עושה זאת, הייתי נשארת כך עד שבן זוגי חזר לקראת 12 בלילה. לפעמים בא לי לצאת ולבקש שיכינו לי שתייה חמה, אבל הבושה עוצרת בעדי, ואני מחכה עד שבן זוגי חוזר.

אבל אני מוכנה לסבול. מה בקשר לילד? האם אני יכולה לגדל אותו בלי מטפלת? האם אני יכולה להרים אותו? האם אני לקום אליו באמצע הלילה כדי לטפל בו? הרי אפילו להסתובב בלילה במיטה אני לא יכולה, להתכסות בעצמי. לפחות 6 פעמים אני מעירה את בן זוגי כדי שיסובב אותי במיטה. 

אם אני יכולה לקלח את הילד כשאני לא יכולה להתקלח לבד בעצמי? בחורף לא התקלחתי כלל, ובקיץ התקלחתי עם מים זורמים רק פעם אחת, כי בן הזוג שלי, נכה אף הוא, לא יכול לעזור לי. אני מתנקה כמו בבית חולים, עם ספוג ומגבת. את השיער אני חופפת במספרה. ובשירותים, למזלי, יש צינור מים.

כל עוד אין לי תקציב ראוי לקניית דירה נגישה , אני גרה בשכירות. כל עוד אני גרה בשכירות אין לי כסף לשלם למטפלת. 

כל עוד אין לי כסף לשלם למטפלת, אני לא יכולה להביא ילד

כל עוד אני נודדת מדירה לדירה כשבכל פעם מחדש אני נתקלת בסירובים של בעלי דירות להנגיש את הדירה כיוון שהם לא רוצים לעשות בה שינויים;

כל עוד אני נתקבלת בסירובים של בעלי דירות שאינם מוכנים לשכן בדירתם נכה (הם כנראה חוששים שאם יהיו לי קשיים בתשלום הם לא יוכלו לפנות אותי, שכן אני נכה והם לא יוכלו להשתמש נגדי באמצעים המקובלים שבהם משתמשים שוכרי דירות נגד אנשים שאינם נכים);

כל עוד אני נאלצת להתמודד עם שכר דירה גבוה מאוד העולה ככל שהדירה נגישה יותר (כלומר שטח דירה גדול שמאפשר התניידות נוחה בדירה ובמקרה של קומה גבוהה – מעלית, שמעלה את שכר הדירה), לא יהיה לי כסף למטפלת לילד. אין לי ילדים וגם לא יהיו לי ילדים. אני באוגוסט אהיה בת 47. לא יהיו לי ילדים לעולם.

ועכשיו גם את הזכאות לדירת נ"ר ולסיוע מוגדל בשכר דירה לקחו ממני. במסגרת הזכאות לדירת נ"ר הייתי זכאית לסיוע מוגדל בשכר דירה. מנובמבר 2011 אני לא מקבלת את הסיוע הזה. בפברואר 2012 הגשתי בקשה לחידוש הזכאות, והנושא נכנס לבדיקה. חודשים של אישורים ובדיקות – ואין תשובה, ובינתיים אני בלי הסיוע המוגדל. נשלח חוקר. כמו בפעם הראשונה שבה ביקשתי לראשונה את הזכאות לדירת נ"ר (ביקשתי אותה רק כשקיבלתי ממשרד הבריאות אישור עקרוני לכיסא גלגלים ממונע (אישור עקרוני – כי גרתי בדירה לא נגישה ולא יכולתי לממש אותו, וגם קבלת האישור העקרוני נמשכה זמן רב), נשלח אליי חוקר. לחוקר סיפרנו את כל האמת. לבן זוגי יש דירה, ירושה מהוריו, שאינה נגישה. דירה קטנה וישנה בקומה שנייה עם מדרגות, שהוא משכיר. הכסף הולך לצרכים המיוחדים של הילדים, ממש לא לקופה המשותפת שלנו, כי אין קופה כזאת. 

ביוני 2012 – 4 חודשים אחרי שהגשתי בקשה לזכאות, 8 חודשים אחרי שאני ללא הסיוע המוגדל בשכר דירה (היום, יולי 2012, זה כבר 9 חודשים) קיבלתי הודעה שההכנסות שלי ושל בן זוגי חורגות מטבלת ההכנסות.
מהן ההכנסות האלה?

·                    שכר זעום של בן זוגי, שאם יעבור אותו תישלל ממנו קצבת הנכות;

·                    שכר זעום שלי, שאם אעבור אותו תישלל ממני קצבת הנכות והזכאות לדירת נ"ר;

·                    קצבת הנכות שלי

·                    קצבת הנכות של בן זוגי

·                    שכר הדירה שמתקבל מדירתו של בן זוגי

ו-א', ממשרד השיכון בת"א, זאת שבכל פעם שהתקשרתי אליה דיברה אליי בגסות, אמרה לי: "אם היית לבד ובן הזוג שלך לא היה איתך, היית מקבלת דירת נ"ר".

אבל בן הזוג שלי הוא עובדה בשטח, והדירה שלו היא עובדה בשטח, והילדים שלו בעלי הצרכים המיוחדים הם עובדה בשטח. האם זה הופך אותי לנכה פחות? האם זה הופך אותי למי שאינה זקוקה באופן נואש לדירה נגישה קבועה? האם זה הופך אותי למי שאינה זקוקה באופן נואש לסיוע מוגדל בשכר דירה כל עוד אין לי דירה קבועה?

הגשתי ערעור לוועדה הציבורית שיושבת בירושלים, באמצעות משרד השיכון בת"א. למחרת רציתי להוסיף טיעון חשוב נוסף לערעור, ולשלוח אותו דרך משרד השיכון בת"א כפי שעשיתי יום קודם לכן. באתר אין טלפון ישיר של א' ולא הצלחתי להשיג אותה כדי לוודא איתה שתצרף את התוספת לערעור שלי. לבסוף הצלחתי לתפוס מישהי וביקשתי את א'.

אני: יש לי תוספת חשובה לערעור, אני רוצה לשלוח אלייך ושתעבירי את התוספת לערעור שלי.

א': התיק בירושלים.

אני: אבל יש לי תוספת חשובה לערעור, בבקשה תעבירי. מדובר בחיים שלי כאן. בבקשה תעבירי להם. אני לא יודעת מיהם, איפה הם יושבים, לאן להעביר.

א': אני אומרת לך – התיק בירושלים.

אני: אבל אני מתחננת, אין לי גישה אליהם, לא יודעת לאן להעביר, בבקשה תעבירי להם את התוספת כמו שהעברתם להם את הערעור.

א': התיק בירושלים.

אני: מה את רוצה, שאגיע בעצמי מרמת גן לירושלים?

א': מצידי תיסעי לירושלים.

א' (לבחורה שהעבירה לה את השיחה): למה העברת לי את השיחה הזאת? אל תעבירי לי אותה יותר.

למזלי יש לי רכב. נכנסתי לאוטו מיד ונסעתי למשרד השיכון בת"א. כמו משה סילמן גם אני רציתי להצית, אבל לא את עצמי. פגשה אותי שם פקידה מקסימה (שרית?) שהקשיבה לטיעוני הערעור שלי ואמרה: "את מקסימה, הלוואי שכל הלקוחות היו כמוך".

והלוואי, גב' שרית (אני לא זוכרת אם שמך הוא שרית), שכל הפקידים היו כמוך, שהביטוח הלאומי לא היה הגוף הכי מחורבן שקיים במדינה הזאת, ומשרד השיכון לא היה מתחרה בו בתואר הזה, וקולם של נכים במדינה הזאת היה נשמע כך שהם לא היו מגיעים לייאוש שמשה סילמן הגיע אליו.

עכשיו אני מחכה לתשובה לערעור שהגשתי לוועדה ציבורית. "התיק בירושלים". 

22.7.2012

-----------

* המקור: www.j14.org.il.