לזכרם של

אחמד חיג'אזי ובנו אדם מנווה שלום

ד"ר אחמד חיג'אזי, מוותיקי נווה שלום, נהרג ביום ב' (20.8.2012)  עם בנו אדם בן ה-11 בתאונת דרכים באי זנזיבר במזרח אפריקה. בתאונה נפצעה אשתו, מראם, והיא אושפזה בבית חולים מקומי במצב קל-בינוני. בני המשפחה בילו באי כחלק מחופשה משפחתית.

חיג'אזי (45), בן למשפחה מוכרת בטמרה שבגליל המערבי, מתגורר בנווה שלום, כפר שיתופי יהודי-ערבי, זה כעשרים שנה ומנהל את בית הספר לשלום ביישוב.

בצילום: הבן אדם חג'אזי ואביו אחמד – (מתוך דף ה-Facebook של נווה שלום)

"עבודה ערבית"- סיפורים מדברים בעד עצמם

 מאת אחמד חיג'אזי

לעיתים בחיי היום יום נרקמים סיפורים שרק בדיעבד מקבלים משמעות.  במאמר זה ברצוני לספר על כמה מהאירועים הפרוזאיים מחיי העבודה שלי, ודרכם לתאר עם מה מתמודד ערבי כשיחסי הכוח בין ערבים ויהודים משתנים.     

תשע שנים עברו מאז עברתי לגור בואחאת אל סלאם – נווה שלום.  לכפר הגעתי עוד קודם לכן, כדי לעבוד כפקיד קבלה במלון.

מעט לאחר שעברתי לגור ביישוב התחלתי לעבוד בבית הספר לשלום כמנחה וכרכז פרויקטים, שנתיים לאחר מכן נבחרתי להיות המזכיר הכללי של הכפר לתקופה של שנתיים.  בסיום תפקידי כמזכיר חזרתי לעבוד בבית הספר לשלום כחבר הנהלה, מנחה ואחראי על גיוס מקורות תמיכה לפעילות בית הספר לשלום.

הכפר ואחאת אל סלאם-נווה שלום ומוסדותיו קמו על עיקרון של צדק ושוויון בין חברי הישוב- ערבים ויהודים.  העיקרון המנחה בכפר הוא של כבוד הדדי.  המטרה לשתף פעולה על מנת לאתגר את המציאות הלא שוויונית בארץ.

בין הארגונים העוסקים בתחום של יחסי יהודים וערבים בארץ וביחסים בין ישראלים ופלסטינים יש כאלה השואפים לשוויון מקסימאלי ומנסים לבחון שוויון זה וליישם אותו בדרכים שונות.  יש המרחיקים לכת וטוענים שבארגון שלהם מתקיים שוויון מוחלט.  אין לי ספק שאנחנו בואחאת אל סלאם – נווה שלום בכלל ובבית הספר לשלום בפרט מהמובילים בתפיסה הזו ובניסיון לממשה במציאות, אך לא פעם, במיוחד לאחרונה נפתח דיון האם משימה זו אפשרית במציאות לא שוויונית.

15 שנים אני מעורב בעשייה בתחום היחסים בין יהודים וערבים בישראל בארגונים ובמוסדות שונים. בעשור האחרון באופן יותר אינטנסיבי הנושא הפך לעבודתי ולדרך חיי.

במאמר זה איני מתיימר לסכם 15 שנים, גם איני בא להנחיל את משנתי בנושא-  רצוני הוא להעמיד את השאיפה לשוויון במבחן המציאות דרך כמה מן המקרים בהם הייתי מעורב באופן ישיר ובאופן עקיף.  המקרים שאביא בפניכם הינם פרי חיי היום יום שלנו והם מהווים מדגם קטן מתוך מאות מקרים אותם חוויתי.  כולי בטחון  שכל ערבי ומהצד השני, כל  יהודי שהינו פעיל בתחום יכול לגולל סיפורים על מערכת היחסים הזו.

חפץ חשוד

על מנת לסבר את האוזן אתחיל בדוגמא קטנה מחודש מאי האחרון כאשר עמדתי בראש משלחת של ערבים ויהודים אשר נסעה לקפריסין.  המשלחת נסעה למפגש עם עמיתים קפריסאים, העוסקים ביחסים בין דרום וצפון קפריסין.  נסענו על מנת להכיר את הקונפליקט שלהם ולהחליף מידע בתחומים בהם אנו עוסקים.  הגענו לכניסה לשדה התעופה בן גוריון, חמישה מחברי המשלחת, יהודים וערבים, במונית אחת.  השומר בכניסה עצר אותנו, הסתכל לתוך המונית ובקש את תעודת הזהות שלי, אחר כך ביקש ממני לקחת את המזוודות שלי ולהתלוות אליו לתוך צריף השמירה שבכניסה.  שם עברתי חיפוש גופני, חיפוש בחפציי ותשאול קצר מבלי לקבל שום הסבר הגיוני לחיפוש, או לכך שדווקא אני נבחרתי.  חזרתי למונית והמשכתי להתנהג כראש משלחת השולט בעניינים וניסיתי לספק את המידע וההגנה לאחרים כמו שראש משלחת צריך להתנהג.

הגעתי בין הראשונים לבדיקה הביטחונית בתוך הטרמינל.  הסלקטורים הביטו בדרכון שלי וביקשו ממני להמתין בצד וכך ביקשו גם משאר חברי המשלחת הערבים.  לעומתנו חברי המשלחת היהודים עברו על פנינו והסתכלו עלינו במבט מתעניין כשואלים לשלומנו.  מבט ששידר הרגשת אחריות כלפינו ובושה לנוכח מה שהשלטונות "שלהם" מעוללים לנו.  העובדה שכולם הפנו את הבודקים אלי כראש המשלחת שלהם, וכמי שיודע את כל הפרטים על הנסיעה לא שנתה דבר מבחינת הסלקטורים.  המשכתי להיות מוחזק בצד במעמד חשוד כשכולם נועצים בי מבטים חשדניים.  אני נלחצתי וניסיתי להחזיר לאנשים מבט מרגיע עם חיוך קל אבל זה גרם להם להפנות ראש ולפעמים גם לגחך.  אחרי מסע ההשפלה הזה הגעתי אחרון לאולם הטסים- ומיד הייתי אמור להוריד מעלי את עטיפת החשוד המושפל והמעוכב ולהתחיל מחדש להתנהג כראש המשלחת, להשרות בטחון ,להראות שליטה ולהעניק הגנה לחברי המשלחת האחרים.

הנציג

המקרה השני שבחרתי לספר עליו אירע כאשר התחלף הנספח התרבותי של אחת השגרירויות בארץ.  את הנספח הקודם הכרנו היטב ונפגשנו אתו מספר פעמים, הוא  גם תמך בפעילות שלנו.  כאשר הגיעה הנספחת החדשה להחליפו בתפקיד בקשו העוזרים והפקידים אשר עבדו במשרד להביאה אלינו לביקור, כדי שתכיר את אחד הארגונים הנתמכים על ידם.

ביום הביקור של הנספחת התרבותית החדשה הייתי אני זה שקיבל אותה ראשון, הסברתי לה על ואחאת אל סלאם-נווה שלום ועל הפעילות של בית הספר לשלום.  לאחר מכן הצטרפה אלינו עמיתה שלי, יהודיה שהייתה עסוקה קודם בפגישה אחרת.  כמובן ששנינו - אני והעמיתה הצגנו את עצמנו ונתנו לנספחת את כרטיס הביקור שלנו כמיטב המסורת בביקורים מהסוג הזה.  למיטב זכרוני ולמיטב זיכרונה של העמיתה אני ניהלתי את רוב ההסבר, תפסתי נפח גדול בדיבור וביליתי עם האורחת במשך כל זמן שהותה במקום.  העמיתה שלי נכחה רק בחלק מן הזמן.  לארוחת הצהריים לקראת סוף הביקור הצטרפו אלינו המזכיר הכללי ויושב ראש המחלקה ליחסי ציבור של הכפר, שניהם ערבים.  כמה שבועות לאחר מכן השותפה שלי לתפקיד קיבלה הזמנה לקבלת פנים לאורח חשוב מאותה ארץ.  קבלת הפנים, נאמר בהזמנה תערך בביתה של הנספחת התרבותית.  אני והאחרים לא קיבלנו הזמנה דומה.  כמה ימים מאוחר יותר התקשרה עוזרת של הנספחת התרבותית, יהודיה ישראלית, לשאול את העמיתה שלי אם היא קיבלה את ההזמנה ואם היא מתכוונת להגיע לאירוע.  העמיתה שאלה מדוע אני לא קיבלתי הזמנה והסבירה שאנו אירגון ערבי- יהודי  ודואגים לייצוג של שני העמים באירועים חשובים מן הסוג הזה.  העוזרת מהשגרירות הסבירה בנימוס שהנספחת הזמינה לבית שלה רק אנשים שפגשה באופן אישי.  כשהוסבר לה שדוקא אותי היא פגשה באופן אישי, אפילו יותר מאשר אותה, הבטיחה העוזרת של הנספחת לברר את העניין ולחזור אלינו.  לאחר יומיים התקשרה שוב  לברר עם העמיתה שלי אם היא מתכוונת להיות נוכחת באירוע.  העמיתה בקשה לדעת מה קרה בעניין ההזמנה שלי, העוזרת התנצלה ואמרה כי הבית קטן ויש הרבה אנשים שלא ניתן יהיה להזמין בגלל זה.  העמיתה שלי התנצלה ואמרה שהיא מבינה אבל אצלנו זה עקרון- היא לא תוכל להגיע לבד, וביקשה שיתחשבו בזה בעתיד.  העוזרת הביעה צער והבטיחה שבעתיד זה יילקח בחשבון.

עברו חודשיים ומדיניות הייצוג השוויוני הועמדה שוב במבחן: שוב נשלחה הזמנה ע"י אותו משרד.  הפעם התקיים אירוע חשוב בבית השגריר שבו יהיה נוכח האחראי על הקצבת מקורות לפעילות ישראלית- פלסטינית.  הוא הביע רצון לפגוש אנשים פעילים בתחום.  בהזמנה צוין כי מספר המוזמנים מוגבל.  שוב קיבלה את ההזמנה חברת צוות יהודיה.

התלבטנו בבית הספר לשלום כיצד להגיב, האם כדאי שנענה להזמנה, או שמא שוב כדאי להשיב את פניהם ריקם.  לאחר התלבטות קשה החלטנו שחבל לוותר על אירוע זה כיוון שמדובר בכסף גדול.  העמיתה שלי הגיעה לפגישה שבה לא נכח אף ערבי אזרח ישראל.

שמי אחמד

הסיפור השלישי התרחש כשהייתי מזכיר הכפר.  יום אחד התקשר פלוני לואחאת אל סלאם-נווה שלום, הציג את עצמו כאמן שמייצג קבוצת אמנים אשר מארגנים תערוכת פיסול וציור המתאימה מאוד לרעיון של נווה שלום.  הוא ביקש לבדוק את האפשרות להציג את התערוכה בנווה שלום.  במקרה נכחתי במשרד המזכירות והקשבתי לשיחה.

הפקידה הערבייה אשר שוחחה אתו מדברת עברית רהוטה, שמה והמבטא שלה אינם מעוררים "חשד".  היא הסבירה לו שנושא כזה הינו באחריות המזכיר הכללי של הכפר ששמו אחמד והעבירה אותו אלי.  אחרי שהציג את עצמו שאל שוב לשמי:

"אחמד" עניתי.

"נחמן"? הוא שאל, (כאן אני מוכרח לציין שקו הטלפון היה נקי מרעשים והדיבור נשמע בברור). 

עניתי בשלילה ושוב אמרתי:

"אחמד, שם ערבי". הוא הגיב במבוכה:

"כן כן הבנתי",  הסס לרגע ולאחר מכן המשיך לדבר.  שוחחנו כמה רגעים אך מאותו רגע השיחה היתה מבולבלת במקצת, ומקוצרת מצידו.  סיכמנו שיתקשר בעוד כמה ימים לאחר שיברר עוד פרטים, הוא ביקש בנימוס שאעביר אותו בחזרה לפקידה שאיתה דיבר בהתחלה.  שוב הוא שאל אותה מה התפקיד שלי ואם היא בטוחה שאני הכתובת לדבר כזה.

עברו כמה ימים האמן התקשר שוב וביקש לדבר עם "נחמן המזכיר הכללי".  תקנו לו את הטעות והסבירו שזה לא נחמן אלא אחמד.  הוא התחיל לדבר איתי ולברר עוד כמה פרטים על מיקום אפשרי לתערוכה בתוך הכפר ועל נושאים נוספים כגון הוצאות כספיות אפשריות.  כמו כן דיברנו על החשיפה שהדבר יביא לכפר שלנו, הדברים נשמעו טובים ביותר ומבטיחים.

כשהתחיל הדיבור בתכל'ס הוא חזר ושאל אם יש מישהו שיוכל לדבר איתו ולסגור איתו עניינים- רכז משק למשל, עניתי:

"אני הוא זה שיכול לסגור איתך עניינים".  שוב הוא שאל אם אני מוסמך לסכם דברים בשם הכפר.  התחלתי להתעצבן והגבתי בקול:

"איתי ורק איתי אתה יכול לחתום ושום חתימה אחרת לא מחייבת אותנו".  זה היה סוף שיחתנו וסופו של הפרויקט "הנפלא" .

כמה ימים מאוחר יותר, ובמקרה לגמרי, נוכחתי לדעת כי אותו אמן יצר קשר עם אחד מנושאי התפקיד היהודים בכפר וניסה לסדר איתו את נושא התערוכה, מבלי שיספר לו על השיחות  שהיו בינינו.  אותו אדם הפנה אותו אלי אבל הוא מעולם לא חזר לדבר איתי...

תגובתו של האמן אופיינית, ונתקלתי בה פעמים רבות בזמן שמילאתי תפקידים שונים בכפר אם כי המקרה הזה בולט בקיצוניות שלו.  לרוב הערעור על הסמכות והחתירה תחתיה נעשים בדרכים עדינות ונסתרות יותר.

הקרן

המקרה האחרון שבחרתי להביא בפניכם קשור אף הוא לתפקידי כמגייס כספים לבית הספר לשלום.  בין שאר המשימות שלי הייתי איש הקשר שטיפל בקשר השוטף עם אחת מהקרנות התומכות בנו שנים רבות.  כשנתיים טיפלתי בתיק של אותה קרן ושלטתי בפרטים ובהתפתחויות של הקשר בינינו.  יום אחד התקשרה אשת הקשר של הקרן, זו שאחראית על התיק שלנו ובקשה ממני דו"ח כספי של העמותה ומסמכים נוספים.  אשת הקשר הסבירה שהיא צריכה את הדו"ח והמסמכים דחוף.  הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לספק את החומר בהקדם האפשרי כפי שנהגתי לעשות תמיד עם אותה קרן ועם אותה אשת קשר אבל הסברתי לה שכיוון שהכנת חלק מן המסמכים שהיא מבקשת תלויה בגורמים חיצוניים לא תהיה לי שליטה על הכנתם חוץ מאשר לנסות ולזרז זאת עד כמה שניתן.

כעבור כמה ימים התקשרה שוב אשת הקשר מן הקרן ושוב הסבירה, הפעם לחברת צוות יהודיה שהרימה את הטלפון, את מבוקשה.  העמיתה שלי יכלה להפנות אותה חזרה אלי, או להרגיע אותה שאם זה בטיפול שלי היא תעודכן, או להבטיח למסור לי הודעה.  כל אלו לא קרו,  אולי מתוך תמימות ורצון לעזור היא הבטיחה להתערב ולזרז את העניין והבטיחה שבכל מקרה תחזיר לה תשובה.  מאותו רגע אני הוצאתי מהתמונה וכמעט מכל פניה של אותה קרן למוסד שלנו.  מכתבים הפסיקו להגיע על שמי למרות שבדרך כלל אני עניתי למכתבי הקרן והייתי החותם היחיד עליהם.  מאז אותו מקרה, יצאו שתי פניות ישירות בכתב לקרן- בהן ביקשנו שהתכתובת תתנהל איתי ושהמכתבים יופנו אלי כיוון שאני מטפל בעניינים שלהם ופניה אלי תבטיח טיפול נאות.  לאחר שנתיים בהן ניהלנו את הפניות הללו,  החלו חלק מהתכתובות של הקרן להיות ממוענות  אלי.

בעודי כותב שורות אלה צלצל הטלפון במשרד וזימן בפני דוגמא נוספת שהחלטתי לספר, למרות שלא תיכנתי זאת.  אולי יותר מכל , דוגמא זו, שהתרחשה תוך כדי הכתיבה תבליט עד כמה אירועים אלה מאפיינים ויומיומיים.

עניתי לטלפון, מן הצד השני נשמע קולה של בחורה צעירה אשר בקשה לדבר עם נאווה.  אמרתי שנאווה לא נמצאת.  הבחורה  שאלה אם אני יכול לעזור לה. שאלתי במה מדובר? היא אמרה: "נאוה הגיעה לפגישה של פורום הארגונים הישראלים שעובדים מול ארגונים פלסטינים, היא הביאה איתה לפגישה בחור ערבי, אולי אני יודע מה הכתובת האלקטרונית של אותו בחור או איך ניתן ליצור איתו קשר...".

כרוניקה מוכרת של מחיקה- מתוך שש פגישות של הפורום הזה, נכחתי בחמש, והייתי מבין האנשים הפעילים בדיונים.  קולי נשמע לא מעט בין הדוברים.  נוכחות זו כללה גם השתתפות בסמינר שארך ארבעה ימים רצופים עבור אותו פורום.  נאוה הצטרפה אלי לשתי פגישות קצרות בלבד.

הבאתי דוגמאות למצב הלא שוויוני בתוכו אני פועל.  ניסיתי לפרק את הסטרוקטורות הבונות את היחסים בין ערבים ויהודים, ולהתמקד דווקא במציאות שמורכבת מאירועים קטנים שאנחנו לא ערים להם יום יום- אך הם אלו שמרכיבים את חיינו.  אלו כוחות שמשלבים בתוכם מבניות שהיא חזקה יותר מכל אידיאולוגיה, מרצונות ומכוונות טובות של יחידים.  במילים של ויטני יאנג (1970 ): גזענות אינה הרצון לקום כל בוקר ולתלות אדם שחור מעץ גבוה.  היא גם איננה מעורבות במעשים וּלגרים.  אנשים שעושים דברים כאלה הם טיפשים.  גזענות היא מעשים יום יומיים של חוסר כבוד והשפלות שכמעט ואינן מורגשות אך כל כך הרסניות.  גזענות היא ההנחה לעליונות של קבוצה אחת על האחרת, כולל את השחצנות שנלווית לעליונות.