מורים יהודים וערבים-פלסטינים

בבאר שבע מפתחים הון חברתי

מאת מייק פרשקר*

לפני שבועיים – לפני סבב האלימות הנוכחי – ירדתי לבאר שבע, העיר הגדולה ביותר בדרום הארץ, על מנת לשוחח עם קבוצת מורים יהודיים וערביים ישראליים אודות אסטרטגיות בחינוך שיכולות לסייע להם לשפר את היחסים הפנים-קבוצתיים בין אזרחים יהודים וערביים צעירים בישראל. צעירים אלה, גם בתקופות הטובות יותר, חיים בצילו של הסכסוך האזורי המתמשך.

המורים, שרובם מלמדים בקהילות יהודיות ובדואיות מקומיות, השתתפו בסדנת – "שיכוך סכסוכים" שאורגנה על ידי מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח.

הגעתי לכנס במטרה להציג את מודל האזרחות המשותפת שפותח על ידי מרחבים, ארגון הפועל לקידום אזרחות משותפת בישראל. כששוחחתי עם המורים, הדגשתי את החשיבות המכרעת שבבניית תוכנית שתוכל לסייע לתלמידים להתעלות מעבר לחששות ולחילוקי הדעות, על ידי הכרה של זהויות חופפות, ערכים ואינטרסים משותפים. דיברתי גם על חובר באמון האמון המהותי, שמקשה כל כך על המשימה.

במהלך ההפסקה, שוחחתי עם מורה צעיר בשם חסן. הוא סיפר לי שהוא עבר לבאר שבע מכפר ערבי קטן במרכז הארץ על מנת ללמד בבית הספר. שאלתי לשם העיירה וחסן הבטיח לי שכיהודי ישראלי, אין סיכוי ששמעתי עליה. הסתבר לי שהכפר הוא זמר, בו מתגורר אחד מעמיתי הקרובים אותו הכרתי במהלך השנים הרבות של עשייתי בתחום החינוך לאזרחות משותפת. מואעיד הוא מחנך מכובד שהייתי בטוח שהמורה הצעיר מכיר – ואכן כך.

התקשרתי למואעיד, סיפרתי לו שנתקלתי במישהו שהוא מכיר, ומסרתי לחסן את הטלפון. הלכתי לשתות קפה וכששבתי הם עדיין שוחחו. בעקבות השיחה, חסן הסכים שאשתף את הקבוצה בסיפור.

פתחתי וסיפרתי לקבוצה שאם הייתי מאבד את הארנק והייתי זקוק לכסף לנסיעה הביתה, חסן היה האדם הראשון אליו הייתי פונה. בישראל, כמו בכל החברות המסוכסכות, ההנחה היא שכיהודי ישראלי הייתי פונה ל"אחד משלנו" בבקשה לעזרה.

צירוף המקרים העניק לי הזדמנות להמחיש את ההיבטים החשובים של מה שהסוציולוג האמריקני, רוברט פטנאם, מכנה, "הון חברתי", במיוחד בחברות מפולגות ושסועות.

במילים פשוטות, "הון חברתי" עוסק בצבירה של אמון. פטנאם מבחין באופן מכריע בין הון "מקשר" לבין הון "מגשר". הון מקשר מתייחס לאמון שמצטבר על ידי אנשים בעלי רקע זהה. הון מגשר מתייחס לאמון אותו צוברים אנשים שנראים, מדברים, מתפללים, אוכלים ובאופן כללי, חושבים בצורה שונה. בעוד שההון המקשר חשוב ליצירת תחושה חזקה של זהות פנים-קבוצתית, הון מגשר חשוב באותה מידה, כל שכן בחברות מפולגות ומשוסעות. ואכן, פטנאם טוען שבנסיבות שכאלו איזון בריא בין שני סוגי ההון חיוניים להשגת הרמוניה, יציבות והמשכיות. בישראל, אנו סובלים ממחסור מסוכן בהון מגשר. לאור זאת, הממצאים העיקריים מסקר דעת קהל שנערך על ידי מרחבים, אינם מפתיעים: היחסים הבין קבוצתיים בישראל מתאפיינים ברמות נמוכות של היכרות ורמות גבוהות של תפיסות מוטעות ופחד.

חשוב להתמודד עם חוסר האיזון הזה באמצעות עידוד ההזדמנויות ללמידה אודות אזרחים "אחרים", לצד פיתוח של תחושת עצמיות בריאה. ניתן לעודד איזון זה באמצעות כל אחת מאסטרטגיות הגישור המוכרות; באמצעות מפגשים דוגמת זה שהתקיים בבאר שבע; באמצעות הצגה לא סטריאוטיפית של "הזולת" בתוכניות לימודים בעברית ובערבית, ובאמצעות עידוד ייצוג מוגבר של המגוון האנושי בקרב המורים, אם לציין רק שלוש מאותן התוכניות.

לאחר שהצגתי את העקרונות של הון מקשר ומגשר, הקבוצה לא התקשתה להבין מדוע, כנגד כל הציפיות, חסן היה הראשון אליו הייתי פונה בבקשת עזרה. למרות שרק נפגשנו, חסן ואנוכי נהנים ממצבור בריא של הון מגשר – של אמון – בתיווכו של המכר המשותף לנו והכבוד שרכשנו למועאיד, ובאותה מידה, מן הכבוד והאמון שמואעיד רכש לשנינו (שבאה לידי ביטוי בשיחת הטלפון).

אותן מערכות יחסים הם שמקיימות ומחזקות את האמון הזה. בעולם האמיתי, ה"מחיר" שהיה מתלווה לבחירה שלא להחזיר לחסן את כספו – הסיכון שאאבד את כבודו וידידותו של מואעיד – גבוה הרבה יותר מזה שהיה מתלווה להימנעותי להשיב את כספו של כל אחד מן החברים ה"אלמוניים" שבקבוצת המורים. מאידך, חסן, לבטח היה מגיע למסקנות דומות בבואו לשקול האם להסתכן בהלוואת כספו, כך שמנקודת המבט שלי, הגיוני היה לבקש ממנו את הכסף.

לא איבדתי את הארנק ולא נזקקתי להלוואה. אך כעת הייתי בטוח שהקבוצה מבינה מדוע חסן היה האיש אליו הייתי פונה בשעת חירום.

במקום רב גוני ומפולג כמו ישראל, היה לכולנו נעים להיווכח בכך. מה שגם שעם שוך הירי, יהיה זה לבטח חשוב לאין ערוך, כאשר אנשים בעלי רצון טוב יתחילו לבנות עתיד משותף טוב יותר.

-------------

* מייק פרשקר הוא מייסד ומנהל עמותת מרחבים – המכון לקידום אזרחות משותפת בישראל. המקור: שירות החדשות של קומון גראונד (CGNews), 23 בנובמבר 2012.