מניצחון לניצחון רק גוברות הסכנות

אני חי בישראל מאז שנת 1953. לעתים אני נזקק לספרי היסטוריה מודרנית ואפילו לוויקיפדיה כדי לזכור את כל המלחמות הגדולות והמלחמות "הקטנות יותר" ("מבצעים" בלכסיקון הרשמי) אותן ניהל הממסד הפוליטי-צבאי בישראל. הקורבנות, הרוגים ופצועים, ובני משפחותיהם, ערבים וישראלים, אינם מבחינים בהבדל שבין שתי ההגדרות, "מלחמה" ו"מבצע". חלק ממלחמות אלו חוויתי כחייל בשירות סדיר, אחרות בשירות מילואים, ונוספות כאזרח בעורף. מלחמת "עמוד ענן" ("האחרונה" ?!) השיגה אותי  בזמן האזעקות במרחב המוגן שבחדר המדרגות בביתי בעיר בת-ים הצמודה לערים תל-אביב וראשון לציון שחטפו אף הן.

להלן רשימת המלחמות שניהלה ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ופלסטין: מלחמת סיני-סואץ (1956); מלחמת יוני (1967); מלחמת ההתשה (1970-1969); מלחמת אוקטובר (1973); מלחמת לבנון הראשונה  (1982) ; מלחמת לבנון השנייה (2006); ורשימה חלקית בהחלט של המלחמות שכונו כאמור "מבצעים" ושבוצעו בגדה המערבית וברצועת עזה: סכין כהה (2001); חמות מגן (2002); דרך נחושה (2002); קשת בענן (2004); ימי תשובה (2004); גשם ראשון (2005); שמיים כחולים (2005); מכת ברק (2006); גשמי קיץ (2006); חורף חם (2008);עופרת יצוקה (2008); עמוד ענן (2012)... הקוראים המעוניינים מוזמנים להשלים את אלו שהחסרתי, לרבות כמובן אלו שבוצעו בשנים שקדמו למלחמת סיני-סואץ...

אקדים: במלחמת "עמוד ענן" כשהתעמקתי בשאלה - מיהו להבנתי התוקפן ומיהו הקורבן, הגעתי למסקנה: התוקפן הם ממשלת ישראל וממשל חמאס ושותפיו בעזה, ואילו הקורבן הם תושבי עזה ותושבי מדינת ישראל. 

לעתים אני שואל את עצמי: עד מתי?! האם לא עייפנו?! עד היום מלוות אותי שתי זעקות מימי מלחמת ההתשה (1970) עם מצרים, זו שקוננה: "עד מתי אבות יאמרו תפילת קדיש אחר ילדיהם?!", וזו של האמא שחשפה באחת מהתוכניות של "קול ישראל" כי היא חסרת אונים כאשר היא שומעת את בנה הפעוט מייחל לכך שהוא אינו רוצה לגדול על מנת לא להיות חייל וללכת למלחמה. במלחמה האחרונה בעזה נהרגו 40-35 ילדים, רבים  נפצעו, חלקם יישארו נכים, ורבים עוד יותר נותרו ללא קורת גג מעל ראשם.

חאן יונס, 18 בנובמבר 2012

ראשון לציון, 20 בנובמבר 2012

אינני נמנה עם אלה בישראל המתנחמים בעובדה שמספר הקורבנות "שלנו" קטן ממספר הקורבנות "שלהם". אני נאחז פּלצוּת כל אימת שאני שומע וקורא גורמים בשלטון, בצבא ולדאבוני הרב גם בציבור הרחב, אשר עוד טרם נורתה הירייה האחרונה ונכנסה לתוקפה הפסקת האש, מייחלים ליום שתפרוץ  המלחמה הבאה.

טועה כל מי שסבור שבעקבות כל מלחמה וניצחון מתחזקים ביטחונה של ישראל. ההיפך מזה הוא הנכון. אני מתייחס לכל אחד  מהניצחונות הצבאיים של ישראל כעל ניצחון פִּירוּס נוסף. לא לעולם חוסן. אזכיר  את האמירה: "הכידונים יכולים לשמש הכול מלבד לשבת עליהם".     

*

עד כה, התחזיות של תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 בחודש ינואר 2013 מבשרות רק רע. כל התחזיות מורות  בינתיים על התחזקותן של מפלגות הימין הלאומני הקיצוני, הנצי, המשיחי, והנוטה לפאשיזם. תוצאות הפריימריז בליכוד הפכו מפלגת שלטון זו לימנית יותר וליקירת המתנחלים וחבורות בריוני "תג מחיר". ובה בעת, נדחקו החוצה מרשימת המועמדים של הליכוד אותם אנשים מרכזיים שלא תאמו את התמהיל האולטרה-נצי שלה.

כשבוחנים את המצעים של המפלגות המקפידות בתוקף להגדיר את עצמן כימניות מתברר שהן מתחרות ביניהן מי נצית יותר, מי גזענית יותר, מי מחרחרת מלחמה יותר, מי שונאת ערבים יותר. כאן אני חוטא בהרהור נוגה: הלשם כך קמה מדינת ישראל בלב המזרח התיכון שרובו ערבי?!

*

שימו לב הפעם לתופעה של מפלגות החרדות שחלילה יוגדרו "שמאל". התמונה הופכת מדכאת במיוחד כשמפלגות אלו מפגינות את להיטותן לזכות בכל מחיר בהכשר "פטריוטי". המלחמה האחרונה סיפקה למנהיגיהן של מפלגות אלו את ההזדמנות להוכיח את "הפטריוטיות" שלהם  בכך שהפגינו את תמיכתם-פלוס במלחמה האחרונה. דוגמאות בולטות: שלי  יחימוביץ -  אשר ככל הנראה מעדיפה את בנימין נתניהו על פני חברה לסיעה עמיר פרץ; בן הטובים יאיר לפיד;  הגנרל שאול מופז שאינו יודע עד יום הבחירות כמה חברי-כנסת יישארו בסיעתו; ושרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, שתפסה פוזה של ז'אן דארק בבואה להציג את שובה לזירה. שני האחרונים הגדילו לעשות כשתקפו את הממשלה על כך שהיא נחפזה לטעמם להפסיק בטרם עת את המלחמה בעזה.

*

ומה ב"שמאל"? תמימים סברו שאותה מפלגה הדוגלת על הנייר בשוויון לנשים, הכוונה לחד"ש-מק"י, תציב סוף-סוף אשה במקום ריאלי ברשימת מועמדיה לכנסת ולא תדחק אותה למקום החמישי, הספק ריאלי ברשימתה. ושסוף-סוף היא תנהג כפי שנהגו לפניה מרצ, העבודה, ובל"ד אשר שלחו נשים לכנסת, הכוונה לחברות הכנסת חוסניה ג'בארה, נדיה חילו וחנין זועבי. אכזבה מצפה למי שבחד"ש-מק"י ציפה שמזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, יחדל בימים אלו של ערב בחירות מלדבוק בעקביות בהגנה על משטרו הרצחני של בשאר אלאסד בסוריה, על משטרו של מחרחר המלחמה מחמוד אחמדינג'אד באיראן, ועל "תנועת ההתנגדות הלבנונית", קרי החיזבאללה של השיח' חסן נצראללה ושות'. ולהוכחה, ראו בין השאר את מאמרו הטרי של המזכ"ל באתר חד"ש בערבית ביום ג' 27.11.2012.

*

גיליון "הארץ" מיום ד' (28 בנובמבר 2012) אִכזב קשות. חלק ניכר מאותו גיליון הוקדש לבחירות הקרובות לכנסת ולתוצאות של סקר בחירות עדכני. בשער התנוססו דיוקנותיהם של ראשי כמעט כל המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-19, אך בלי אלו של המפלגות הפעילות בקרב האוכלוסייה הערבית המהווה נזכיר למי ששכח: 20 אחוזים של כלל אוכלוסיית מדינת ישראל. ובכדי שלא הואשם בחוסר דיוק אשלים: בעמוד 4 של אותו גיליון, הכתב שהציג בהרחבה את תוצאות הסקר הקדיש 6 מלים לערבים: "כולל 11 מנדטים של מפלגות ערביות", כן 6 מלים ולא יותר.

למחרת, ביום ה' (29.11.2012), סיפק "הארץ" הוכחה נוספת לעובדה שחסידים של א"י ישראל השלמה ושל השמאל "המהפכני" מאוחדים בתמיכתם הנלהבת למען כינון מדינה דו-לאומית ובהתנגדותם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. כוונתי לכתבה של עמירה הס: "הפנייה הפלסטינית לאו"ם; את האו"ם קל יותר לשכנע מאשר את הציבור הפלסטיני" בה היא לעגה למאמצים של הרשות הפלסטינית להשיג באו"ם הכרה בפלסטין כמדינה משקיפה. מעניין איך יקראו חסידי המדינה דו-לאומית את המדינה להם הם מייחלים? אולי הם יציעו לשוב לשם שהיה לה תחת הכיבוש הבריטי: פלשתינה-א"י?!

יוסף אלגזי