25 שנים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה

 (2012-1987)

מאת יוסף אלגזי

חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, בישראל - הממשלה, מרבית אמצעי התקשורת ודעת הקהל,  שידרו תחושה של ביטחון עצמי כאילו העם הפלסטיני השלים עם המשך קיומו של הכיבוש הישראלי  ברצועת עזה ובגדה המערבית, לרבות ירושלים העתיקה כתוצאה ממלחמת יוני 1967. בפועל, המשך הכיבוש והקיפאון המדיני גרמו לתסיסה רבה בקרב הפלסטינים. הם חשו שהכיבוש הישראלי חותר להנציח את עצמו ולהמשיך לדכא את שאיפותיו לשחרור. כמו כן, במהלך 1987, אצל רבים בקרב הפלסטינים שחיו תחת הכיבוש המתמשך, התחזקה התחושה כי הנהגת אש"ף שהתמקמה בתוניסיה מנותקת מהמציאות השוררת בשטחים הכבושים וסובלת מרפיון ואף משיתוק מדיני.

כמי שהִרבה, מאז סוף שנת 1967, לסייר בשטחים הכבושים, הן בתוקף תפקידי העיתונאי והן כפעיל הליגה לזכויות האדם והאזרח - יכולתי באותם ימים, במהלך אותה שנת 1987, לחוש היטב שהשקט הזה הוא מדומה ומטעה, שהוא לא יאריך ימים, שבשלב מסוים, במוקדם או במאוחר, תפרוץ  הסערה. כיצד ואיך תפרוץ הסערה,  איש לא יכול היה לנחש מראש. ואכן הסערה פרצה בסוף השבוע הראשון של דצמבר של אותה שנה.

בחודשים שקדמו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, במהלך ביקורי בגדה המערבית וברצועת עזה, כמה מבין הפלסטינים עימם נהגתי לפגוש וללמוד מהם על המתרחש בשטח ראו את הנולד והתריעו מפני הר הגעש הרוחש. הבולט מביניהם היה יו"ר הסהר האדום בעזה, הד"ר חידר עבד אלשאפי (25.9.2007-10.6.1919).

בעקבות חילופי מידעים ודיונים שהתקיימו בזמנו בין עבד אלשאפי ואנשים נוספים בעזה לבין חברים בוועד הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל שבראשה עמד הסופר מרדכי אבי-שאול (18.2.1988-17.5.1898) - הוחלט לקיים בדחיפות מסיבת עיתונאים משותפת ב"בית אגרון" בירושלים כדי להתריע מפני המשך הכיבוש והדיכוי האכזרי ממנו סבלו התושבים בשטחים הכבושים, ובמיוחד ברצועת עזה. המועד שנקבע היה חפף עם יום זכויות האדם הבינלאומי, ה-10 בדצמבר 1987.

יום לפני כינוס מסיבת העיתונאים פרצה בעזה התקוממות העממית נגד הכיבוש הישראלי.

הגפרור שהצית את ההתקוממות היתה "תקרית" שאירעה ב-8 בדצמבר 1987 בג'בליה: משאית ישראלית דרסה למוות 4 פלסטינים וגרמה לפציעתם של אנשים נוספים. לדעת הפלסטינים היתה זו פעולה מכוונת, ואילו לטענת שלטונות ישראל היא קרתה כתוצאה של תאונת דרכים. למחרת, במהלך הלוויתם של הקורבנות התעמתו משתתפי ההלוויה  עם כוחות צה"ל שתקפו את ההלוויה בכוונה לפזר אותה. העימות האלים הזה היה הגפרור שהצית את ההתקוממות הפלסטינית העממית נגד הכיבוש. ראשיתה היה בג'בליה ומהר מאוד התפשטה ברחבי רצועת עזה, הגדה המערבית לרבות ירושלים המזרחית.   

ההתקוממות הזו נמשכה קרוב לחמש שנים. ההתקוממות נודעת עד היום בכינוי האינתיפאדה הראשונה. בתקשורת הבינלאומית היא גם נודעה בכינוי "אינתיפאדת האבנים". היא הונהגה על-ידי מפקדה לאומית שייצגה חזית רחבה ומאוחדת. כנגד התקוממות עממית זו נקט צה"ל באמצעי דיכוי קשים וקטלניים. מספר קורבנותיה בצד הפלסטיני הגיע ל-1600-1300 הרוגים ובצד הישראלי לכ-160 הרוגים. במהלכה נעצרו בידי צה"ל אלפי פלסטינים, חלקם נכלאו במחנות המעצר "אנצאר 2" בעזה ו"אנצאר 3" בקציעות. רבים מהכלואים היו עצורים מנהליים, דהיינו שלא הועמדו למשפט. 

בדבריו באותה מסיבת עיתונאים בירושלים עמד ד"ר אלשאפי, בין השאר, על המדיניות של ענישה קולקטיבית שנקט הכיבוש כגון  הריסת בתים;  גירושים ומעצרים מנהליים; יריות במפגינים, כולל באש חיה, כחלק מניסיונותיהם של שלטונות הכיבוש למנוע הפגנות בעיקר של צעירים, סטודנטים ותלמידים; איסור פעילותם של איגודים מקצועיים ושל ארגוני נשים, ומעצר פעיליהם; הפקעת אדמות של הפלסטינים; הריסת בתים, עקירת עצים וסתימת בארות מים; הרחבת ההתנחלויות הישראליות; מתן יד חופשית למתנחלים הישראלים שהתעמרו בפלסטינים.

ד"ר אלשאפי סיכם את דבריו במסיבת העיתונאים בקריאה לכוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובעולם למחות נגד מדיניות יד הברזל שנקטה ישראל בשטחים הכבושים ולתמוך במאבקם הצודק של הפלסטינים לחופש ולשלום.

תושב עזה, עבדאללה אבו-עטאללה - שהיה עצור ארבע פעמים ב"אנצאר 2",  סיפר כיצד חיילים התפרצו לביתו; קשרוהו למכוניתם תוך כדי הכאתו בכל חלקי גופו, כשעיניו מכוסות; משך 8 ימים היה כבול בידיו; הוכה קשות וספג עלבונות; באחד המקרים הוא נכלא בבית שימוש. הנערה מרבאת אלסיגלי, תלמידת תיכון ב-14, חוותה פיזור באש חיה של תלמידים בבית ספרה; בעקבות פציעתה פונתה בידי חברותיה לבית-חולים.

במהלך מסיבת העיתונאים זרמו כל העת למקום ידיעות על התגברות ההפגנות בעזה ודיכוין האלים.

פרופ' ישראל שחק, עו"ד פליציה ולנגר וי.אלגזי שנשאו דברים מטעם הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל סקרו את מצבה הקשה של האוכלוסייה  הפלסטינית ברצועת עזה המצופפת על שטח קטן ואת הדיכוי וההשפלה היומיומיים של האזרחים תחת הכיבוש.

במחאה על אמצעי הדיכוי החמורים שנקטו שלטונות הכיבוש נגד ההתקוממות העממית של הפלסטינים תושבי השטחים, אמצעים שגרמו להרוגים ולפצועים רבים – נערכו במקומות שונים בישראל הפגנות, עצרות ומשמרות מחאה. בכלל זה בתל-אביב, ירושלים, חיפה, טורעאן, כפר קנא, יפיע, טמרה, בענה, סח'נין, עראבה ועוד.

בפעולות המחאה השתתפו ארגונים פוליטיים וחברתיים כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית, קמפו"ס, ההתאחדות הארצית של הסטודנטים הערביים, הוועד הארצי של התיכוניסטים הערביים, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל, הוועד לשוויון האשה ולשלום, איגוד הסופרים הערביים, ראשי המועצות המקומיות הערביות, ועד היוזמה הדרוזי, ארגוני הסטודנטים קמפו"ס ואומ"ץ, חברים בתנועות הנוער של מפ"ם, ר"ץ ואחרים. בכנסת הועלו הצעות אי-אמון בממשלה שהוגשו על-ידי סיעות חד"ש, מפ"ם, ר"צ והמתקדמת.

מחברי מכתב השמיניסטים סרבני השירות בשטחים פרסמו גילוי-דעת בו הצהירו כי הם "מזועזעים מההרג בשטחים, במיוחד בשבוע האחרון. אנו קוראים לשר הביטחון שיפעל מיידית להפסקת שפיכות הדמים ולממשלת ישראל שתפעל לקיום מו"מ מיידי לפתרון הבעיה הפלסטינית. מעשים כמו אלו של אריאל שרון, שהביא עלינו את אסון לבנון, רק מחריפים את המצב. מה שקורה בשבוע האחרון בשטחים מוכיח את צדקת עמדתנו לא לשרת בשטחים".

במסגרת הניסיון המתמשך של חמאס לנכס לעצמו בלבדית את האינתיפאדה הראשונה, לא במקרה בחר ראש הלשכה המדינית של הארגון, ח'אלד משעל, לבקר בעזה סמוך ליום השנה ה-25 לפרוץ האינתיפאדה ולנאום בעצרת לציונה. בפועל, את האינתיפאדה בעזה כמו בכל השטחים הכבושים הנהיגה חזית רחבה של ארגונים ואישים מכלל הקשת הפוליטית והחברתית הפלסטינית בשטחים. חמאס בהנהגתו של השיח' אחמד יאסין, לא נמנה עם הראשונים ליזום את ההתקוממות. חמאס הצטרף אליה אחרי שפרצה. חמאס הכריז רשמית על השתתפותו באינתיפאדה בכרוז שפרסם ב-14 בדצמבר 1987. (ראו: יוסף אלגזי, אכן, ישראל עמדה ליד העריסה של לידת חמאס, תזכורת מסקירה שפרסמתי במוסף הספרים של הארץ ב-4.1.1995, תחת הכותרת: קנאות מוסלמית ואקטיוויזם פלסטיני וכן ב- http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=articles_new10260)