פרשת אישתון*

גיבורים נולדים במותם -

הפוסט שהביא לחקירה משטרתית

* המקור: http://j14.org.il/articles/41102    

באמצע חודש דצמבר 2012 פרסם הבלוגר אישתון שהוא נמצא תחת חקירה של משטרה צבאית חוקרת (מצ"ח) והמשטרה. הסיבה? הפוסט הזה שעוסק בהתאבדויות בצה"ל. לאות סולידריות, מערכת J14 מפרסמת את הפוסט. לא ניתן יד להשתקה.

ניתן לתרום לאישתון, שאינו מסגיר את זהותו.

אישתון נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של מצ"ח ומשטרת ישראל!

נאסר עלי לדבר על פרטי החקירה, שכל מטרתה היא להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בניסיון להפליל אותי ואחרים. אך אם אתר זה יוּשבת או יפסיק להתעדכן, דעו כי זה נעשה בניגוד לרצוני או שאני מוחזק תחת דרישות אנטי דמוקרטיות, להפר קודים עיתונאים מקובלים ולצנזר מידע שזכותו של הציבור לדעת אותו.

12.12.2012

המאמר שגרם צרות לאישתון

אני קורא בימים האחרונים את הדיונים סביב יום הזיכרון. קראתי, כמו כולם, בהרבה כתבות שונות, שבשנה שחלפה, נוספו  126  בני אדם למעגל החללים. קראתי את יתומי השמאל, הזועקים על הנופלים לשווא, בצבא הכיבוש הבלתי מוסרי. קראתי על אלו שאינם תולים יותר את הדגל,  כי הוא נלקח מהם על ידי הטוענים לפטריוטיות אמיתית. קראתי את אלו שאומרים ש"כשמשתמט מרכין את הראש בצפירה, זה מבושה" ואלו שהעמידו אותם במקומם. אני קורא מימין על קדושת הנופלים וחובת השרות ומשמאל על ביזוי החיים והכיבוש המיותר. אלו אומרים כך:

ואלו מגיבים כך:

זה הויכוח הרגיל, שממני והלאה איך אנשים עדיין ממשיכים לנהל אותו, על פני תגובות אינסופיות באתרים כאלה ואחרים, כאילו שמישהו אי פעם שינה את מגדרו הפוליטי בעקבות זאת. אך לא באמת שינוי זו המטרה, אלא הלייקים של המסכימים והריב עם אלה שלא. למעשה, לכשתפרוץ פה מלחמת אחים, לא יוכלו לומר שהכתובת הייתה על הקיר – לשון יחיד לא תעמוד לגודל האיבה האינטרנטית – הכתובות הן על כל הקירות. אך המעניין בכל הדיון הזה, הוא שאף אחד לא טורח לבדוק את הנתונים שאנו מואכלים. 126 הרוגים? האומנם? ומי הם ההרוגים הללו?

החלטתי לבדוק על מה בעצם אנו מתווכחים. מי אלו החיילים שהשמאל אומר שמתו לשווא? מי אלו הגיבורים שהימין טוען שבזכותם עומדת מדינתנו? מסתבר שלמרות כל ההערכה, הטקסים והמילים הקסומות, דוגמת – הנצחה, גבורה, זיכרון – איש בעצם לא מכיר את הנופלים שלנו. החלטתי שאני אשנה את זה. החלטתי שאכיר ואלמד את סיפורם של כל 126 ההרוגים של השנה האחרונה ואפילו הכנתי טבלה שנמצאת בתחתית העמוד ומסכמת את כל הנופלים מה-24.4.2011 ועד ה-25.4.2012. את הנתונים לקחתי מהמדינה – אתר "יזכור" וה"אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה" והם פשוט מרתקים במרחקם מהשיח הפנטזיונרי לגבי הגיבוריםקורבנות, שאנו חושבים אותם להיות.

אין כבוד 

אני רוצה לפתוח במה שאותי זעזע ממש כשרק החלתי לעבור על השמות: המידע חסר. אתר "יזכור", שהסלוגן שלהם הוא "נזכור את כולם", כושל בלספק מידע על חללי כוחות הביטחון. ראשית לא הבנתי מדוע לא מסופר כיצד נפלו, אך לכך נגיע בהמשך. מה שפשוט לא הצלחתי לקבל, היו אזכורים לחיילים שגילם חסר; חיילים שיחידתם חסרה. שמות זרוקים בחלל הווירטואלי, כמו מצבות שנמחקו מעליהן הפרטים והיסטוריונים נדרשים לחקור את קיומם (כולי תקווה שבמצבותיהם האמיתיות השקיעו יותר מאמץ): (במקור מופיע צילום של ארבע מצבות)

לפני שאתם מתחילים לחשוב על חיילים עם תפקיד סודי, או כאלה שההיסטוריה שלהם לא ידועה אפילו לעצמם, אז תבקרו בטבלה למטה ותגלו שאני השלמתי הרבה מידע שלמדינה היה חסר, דרך חיפוש באינטרנט. זה אומנם לקח לי יום שלם, אבל נדמה לי שזה באזור המינימום המתבקש (שלא לדבר על זה שסביר שלמשרד הביטחון כבר יש את המידע הזה). אלו לא דוגמאות חריגות, אתר יזכור נותן משמעות חדשה למונח "חייל בודד".

עוד נקודה למחשבה, היא האם חללי משטרת ישראל מסופקים מהכללתם תחת "משטרת ישראל"? אינני קובע, אלא בכנות שואל מהי הסיבה שחללי צה"ל זכאים ליחידה, בעוד השוטרים, שאני בטוח שכמו יחידות הצבא, מחזיקים גם הם מיחידותיהם שלהם, נרשמים כולם כאחד?

שלב לפני "כל אדם הוא מספר"

כשהתחלתי לחפש את הסיפורים של הנופלים הללו, שאני מזכיר לכם שהם סך הכל מהשנה האחרונה, הייתי בטוח שחיפוש בגוגל מיד יקפיץ לי איזו כתבה או איזה טקסט אישי, על כל אחד מאלה שזכרם אנו מברכים. מה שגיליתי, זה הרבה שמות שלא מובילים לכלום. אפילו לא איזה עשר שורות עלובות מטעם המדינה, על האדם שמאחורי השם. הרבה פעמים היה כל כך מעט מידע, שכל מה שנותר זה לסרוק את אתר "אבלים", בחיפוש אחר מודעות אבל. לפעמים אפילו זה לא היה בנמצא.

כמה מתו בכלל

על פי הדיווחים בתקשורת, משרד הביטחון טוען שנוספו 126 חללים בשנה האחרונה. בכתבה שאני קראתי היה כתוב שזה נוגע לפרק הזמן, שבין יום הזיכרון הנוכחי, לקודמו. אבל לא היו לי מספיק חללים ברשימה. אז החלטתי להוסיף את החללים מעבר לתאריך של יום הזיכרון של 2011 (8.5), והמשכתי עד ל-365 ימים (ועוד קצת) ל-24.4.2011. כמה קיבלתי? סך הכל 97 חללי כוחות הביטחון על פי אתר יזכור + 16 חללי פעולות איבה על פי ה"אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה" = 113 חללים. היות ושני האתרים הללו הם אתרי ההנצחה של חללי ישראל, נשאלת השאלה: האם הומצאו עוד 13 חללים, או שפשוט שכחו לרשום אותם בספרים? כמה מתו בכלל?

חללינו שנפלו (על האספלט וחרבותיהם)

לכשאספתי את כל המידע, מעט ככל שיהיה, התחלתי להבין שאנו מתווכחים על דברים שבכלל לא קשורים למציאות. מאגר חלליה של מדינת ישראל מתחיל כמה עשרות שנים לפני היווסדה. ב-1998 הוחלט להוסיף גם את חללי פעולות האיבה. פה ושם יש גם ויכוחים על אילו אחוזי נכות מזכים אדם במצבה צבאית ואילו סוגי מיתות מזכות אדם בהכרה כחלל. זה נראה הזוי, עד שמסתכלים על מי הם באמת חללינו; (במקור מופיעה רשימת הנתונים הבאה: לא פורסמה סיבת המוות 63; נרצחו 16; תאונות דרכים 15; מתאבדים 7; סיבות רפואיות 3; רשלנות 2; פגיעת גראד 2; אש כוחותינו 2; עוד לא נקבע 2; טביעה1.)

אז דבר ראשון – "לא פורסמה סיבת המוות", אומר שאני לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום באינטרנט. אבל זה אומר משהו יותר חשוב. אם מישהו מת באירוע חבלני או רצח, תמיד יש תיעוד או כתבה. מרבית אלו שמופיעים בקטגוריה הזאת מתו מסיבות טבעיותרפואיות. השאר הם מתאבדים שצה"ל והמדינה מנסים להסתיר את מספרם. להגנתם ייאמר שהרבה פעמים גם המשפחות מעדיפות זאת ככה, אך חשוב יותר הטיפול בבעיה של אלו שימשיכו למות, מאשר המגננה על כבודם של אלו שכבר אינם.

עכשיו נשאלת השאלה כמה מתוך 113 החללים המתועדים כאן, באמת מתו ב"מילוי תפקידם" או כתוצאה מאלימות שהופנתה כלפיהם מאויבינו?

התשובה: 2 מפגיעות גראד + 16 שנרצחו = 18. מתוך אלה, 3  נהרגו בצרפת בכלל, על ידי מחבל שהרג גם אחרים; 1 נרצח כנראה ללא קשר לצבא. כך שלמעשה, ממש מפעולות אויב ברורות, מתו בין 14 ל-15 אנשים. מתוך אלה, 1 נהרג מאש כוחותינו ומה-13-14 שנותרו, 11 הם אזרחים (9 נרצחו בפעולות ישירות, 2 מפגיעות גראד). כך שבעצם מספר האנשים שמתו על הגנת מדינת ישראל באופן אקטיבי ועל ידי האויב, הוא 2-3 בשנה האחרונה (פסקל אברהמי, שלומי אסולין ואולי גם פסיל נגסה).

אחרי זה יש את תאונות הדרכים (שרק שתיים מהן מצאתי שהתרחשו ברכבי עבודה ורק אחת מאלו בזמן עבודה). לאחר מכן מגיעים המתאבדים, שמספרם בטבלה מוחבא בתוך הסיבות הבלתי מפורסמות, אך עומד בערך על 30-40 חיילים כל שנה.

אם עץ נופל ביער, היער מניח לידו גרזן

התאבדויות לא תמיד מוגדרות ככאלה ומצאתי מקרים ברשימה של השנה האחרונה, כדוגמת אחיעד רובנר, שנמצא כשהוא לבד, בחדר שנעול מבפנים (הם פרצו את הדלת בכדי להיכנס לאחר שנשמעה הירייה), כשהוא ירוי באקדחו שלו ובכל זאת סיבת מותו איננה מוגדרת. יצוין שהנושא עדיין בחקירה ולא נקבע בשום מקום שאחיעד לקח את חייו. אני מעוניין גם להזכיר את סיפורו של דוד זמירלי, שלקה בהלם קרב במלחמת לבנון הראשונה ו-15 שנה לאחר מכן, במהלך חגיגות יום העצמאות של שנה שעברה, הוא ירה בעצמו. סיפור אחרון שחשוב לי להזכיר, הוא סיפורו של אבבאו טרקן, שהוטרד בבסיסו על היותו אתיופי ולמרות שהוא ומשפחתו התריעו בפני הצבא על מצבו הנפשי, הם זכו רק לתשובת ה"יהיה בסדר", הכל כך ישראלית שלנו. "בסדר" זו ירייה אחת בראש של ילד בן 20 וחיילים שרצים לחדרו ומוצאים אותו מתבוסס בדמו, מעבר לתקנה. על כך ייאמר שיש התאבדויות שמסווים כמיתות ויש הריגות ברשלנות, המוסוות כהתאבדויות.

מפה לשם, התאבדות היא הגורם המוביל למוות בצה"ל. כל שבועיים בערך, מתאבד חייל בצה"ל.

יחסים

על כל ארבעה שנהרגו בידי אויבינו, אנו הרגנו לפחות אחד משלנו (רשלנות ואש כוחותינו) והיינו שותפים להתאבדותם של עוד שישה מכוחותינו. אם נאחד את המתאבדים עם אלה שאנו הורגים בעצמינו נקבל שעל כל ישראלי שנרצח בידי אויבי ישראל, לפחות שניים מתים ללא שום גורם טרור או ערבי כזה או אחר.

המשמעות האמיתית של יום הזיכרון

ביום זה אנו מתייחדים עם זיכרון הנופלים. אנו מקדשים את אלו שמתו, לא כי הם שומעים אותנו, אלא כי אנו רוצים להישמע. אנו מכבסים מיתות, מנפחים את מניינן, בכדי להצדיק את טיעונינו – יהיו אלה אמרות שמאל על חיילים המתים בשטחים, או טיעוני ימין על ההצדקה לנקם והמשך לחימה לאור השמות שעושים בנו אויבינו.

גיבורים נולדים במותם
לחש הרוצח לנרצח

אנו מקדשים בלשון אחת את אלו שהדפו תוקפים ואלו שמתו על הגנת התיישבות הזויה, שאפילו בית משפט ישראלי לא מכיר בה. אנו מקדשים בלשון אחת, את אלו שמתו במלחמות ביוזמה ישראלית, שלא השיגו דבר, ביחד עם אלו שהופתעו, כשצבא פולש חדר אל גבולות ישראל; את אלו שמתו בתאונת דרכים ואלו שמתו מירי כוחותינו. אלו שמתו כששני מסוקים התנגשו זה בזה ואלו שמתו כשהמפקד שלהם לא הסכים לתת להם לנוח, עד אשר התרסקו באמצע הריצה ומתו. אלו שמתו ממנת יתר ואלו שציוד במה נפל על גופם. אלו שישבו באוטובוס שהתפוצץ ואלו שתחמושתם התפוצצה לצידם. אנו אפילו מקדשים באותה נשימה את ה-30 חיילים בממוצע, שמתאבדים בכל שנה בצה"ל – מספרים לעצמנו איזה שקר על כך שהם ירו את הכדור הזה בראש כדי לעצור איזה מחבל.

וגיבורים נשטפים עם הרוח
שתק הפסל שהונצח

מדוע אם ניכסנו כבר את הרוגי התאונות בדרכים כגיבורינו ואת המתים מהתקפי לב בביתם כמצילינו, לא נחיל זאת גם על רופאי ישראל הנופלים? ודאי יש מאחוריהם נפשות רבות שהוצלו. מדוע לא על מורי ישראל, המצילים את ילדינו? מדוע לא על אמני ישראל, המצילים את נפשנו? מדוע לא על אויבי ישראל, המצילים אותנו מעצמנו?

האם תעסוקתנו מגדירה את מותנו, גם אם לא היינו במדים או במשמרת? מדוע אין אנו אומרים שסנדלרים שמתו משבץ מוחי, עשו זאת למען הסוליות שהוחלפו? מדוע ההיגיון הזה לא מוביל אותנו לומר שמורה שמת כשנפל במקלחת ביתו, עשה זאת למען החינוך של ילדינו? מדוע נראה לנו שזה היגיון תקין, אם הוא לא ישים לשום דבר אחר?

והרוח תמיד באה
נשפה השבשבת בביטחון

אז לחללי צה"ל שלא שומעים אותי, אני אינני שמאלני קיצוני, שחושב שכל אלה שמתו, עשו זאת למען הריגת ערבים וקונפרמיזם מעוות. אני גם אינני ימני קיצוני ואינני חושב שכל אלה שמתו, עשו זאת למען הצלת ישראלים ומניעת השואה הבאה. אבל יותר מכל אני אינני צבוע מספיק בכדי לבוז לכם, בהוקרה שקרית: אלו מכם שמתתם למען המטרה הראשונה, ברוך שפטרנו ואלו מכם שמתו למען השנייה, יהי זכרכם ברוך.

גבורתכם זיכרון הנותרים
צחק יוצר הגיבורים האחרון

ולאלו מכם שחושבים שיום הזיכרון הוא לא יום נאות לדרוש בו שינוי, אומר שתכלית הזיכרון, היא בעיצוב העתיד. אני אקח את הגאווה הלוחמנית ממיליון אמהות שכולות, למען אחת שיכולה לא להיות. במיוחד שעל מה גאוותנו? על מה מצוקתנו? כשמסירים את הלוט מאחורי המונח "חללינו", מתגלות אותן בעיות חברתיות, שמשתקפות גם במבט על גורמי המוות הכלליים בישראל. צה"ל לא מאחד אותנו, הוא משחד אותנו:

הנה לכם חמימות הגבורה, על בנכם שניסה לחמוק מניידת משטרה והתהפך עם רכבו. הנה לכם קדושת בִּנְכם, שהציל נפשות רבות, כשטבע בכינרת. הנה קחו לכם הורי ישראל, נחת מתוקה של אשמה ואויב, על ילדים המתים מכדורי רובינו אנו. הנה תעודת הכחשה, על בנכם שירה בעצמו בפה, "בעת מילוי תפקידו". הנה לכם יום הזיכרון הסלקטיבי, למען התעלמות מ"משתמטים" שהפכו לחללים מקודשים כשעלו בלהבות, שאינן יודעות חוגר מהו. הנה לכם יום השיכחון, לבנאליות האנטי-הירואית שבמוות הכל כך המוני, רגיל ומיותר של צאצאיכם. הנה תנו לנו ונביא את ילדיכם ללידה שניה, שהרי כל הגיבורים נולדים במותם. תנו לנו עד שנעשה את כל ילדיכם גיבורים. בשם השמאל, הימין והשנאה שבין השניים – אמן.

לזכר אלו שמצבות מעליהם ולמען אלו שאנו מצווים להם מצבות.

_______________________________________________________________________
הפוסט שקראתם הוא חלק מטרילוגיה שעליה עבדתי מעל חודש והושקעו בה מאות שקלים ומאות שעות עבודה. למרות שנשלחה למבקר המדינה ולעיתונים הראשיים, אישתון הוא המקום היחיד בו המידע הזה פורסם. אם מצאתם שזו עיתונות ראויה וחשובה, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את איכות העבודה ועזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.

(קישור להעברת תרומה.) _______________________________________________________________________

בפוסט הבא:
מסמכים צבאיים סודיים שופכים אור על חללי צה"ל של השנה האחרונה? מי הם 35 מתוך 126 החללים, שבכלל לא נהרגו בשנה האחרונה? האם יש אינטרס כלכלי למדינה להמציא חללים? לחצו כאן למעבר לחלק ב'.

לאחר פרסום הפוסט החלו אנשים שהכירו את הנופלים, לשלוח תגובות והודעות עם פרטים נוספים על האנשים הללו. סימנתי את התוספות האלה בכחול. בנוסף בכתום מסומנים אנשים שבעצם לא רלוונטים למניין השנה האחרונה (לא כך פורסם בתקשורת – פרטים בחלק ב' של התחקיר) ובירוק מסומנות תוספות שעלו בתחקיר שלי לאחר שחרור חלק א' (שילוב של מקורות שונים). המידע שנמצא כאן מבוסס על כל הגורמים שציינתי וכשניתן שמתי לינק וחשפתי את המקורות למסקנות. למרות שכך, בהרבה מקרים סיבת המוות הרשמית לא פורסמה (גם במקרים שברורים לחלוטין) ועל כן, אציין שמבחינה חוקית אין תוקף למסקנות הללו ואישתון לא טוען לוודאות מוחלטת לגביהן. כל אדם רשאי לקרוא, להיכנס למקורות ולהחליט בעצמו: