לזכרו של פרופסור צבי יעבץ (2013-1925)

(*) נלחם במקרתיזם באקדמיה

סיור מודרך בנפתולי ההטיות הפוליטיות באוניברסיטאות

מסע באוניברסיטאות הישראליות מגלה שהטיות פוליטיות היו כאן תמיד. רק המתלוננים מתחלפים

(מתוך מאמר של קובי בן-שמחון, מוסף "הארץ", 1.4.2011)

עיר מקלט

ד"ר יוסף אלגזי, בשונה מעוז-זלצברגר, חווה על בשרו מצור פוליטי בין כותלי האקדמיה. כסטודנט לאחר מלחמת יום כיפור, מצא אלגזי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, בראשות פרופ' צבי יעבץ, שטח מוגן, "עיר מקלט", כדברו, לקומוניסטים או קומוניסטים-לשעבר שלא יכלו לקבל עבודה בשום מוסד אקדמי אחר בגלל השקפותיהם הפוליטיות. "יעבץ היה איש מיוחד, הוא לא נגרר, הוא נלחם נגד המקרתיזם ששלט באוניברסיטה בשנות ה-70", אומר אלגזי שכעבור שנים לימד בעצמו בחוג שבו למד. "לחוקרים כמו מיכאל הרסגור, ולטר גראב ובנימין כהן, לא היה מקום אחר לפנות אליו, יעבץ היה היחיד שהיה מוכן לקלוט אותם. החוגים האחרים הרימו נגד קומוניסטים חומות בצורות. היתה אווירה נוראה. להם ולי היה מזל שנתקלנו ביעבץ".

אלגזי, שעזב את המפלגה הקומוניסטית בשנות ה-80 והיה אחר כך עיתונאי ב"ארץ", הגיע לחוג להיסטוריה לאחר שכיהן כמזכיר סיעת רק"ח בכנסת. "אני לא הסתרתי את ההשקפות הפוליטיות שלי, הייתי גלוי", הוא מספר. "הממסד לא אהב אותנו אז, ראו בנו גיס חמישי. לכן היה חשוב כל כך שיעבץ פרש עלינו את חסותו. הוא יצר אווירה אחרת, הוא תפס את האוניברסיטה כמקום פתוח לדעות, לחוקרים טובים, הוא לא כפה את דעתו הפוליטית - שהיתה רחוקה מהדעות שלי, למשל".

* * *

(**) שיעור חוזר: מדוע נפלה הרפובליקה הרומית

אירועי השנה האחרונה בישראל מצביעים בבירור, ישראל המדינה והחברה, שקועה עמוק במשבר פוליטי חריף. ביום רביעי בבוקר (2.5.1980) תוך כדי זה שעקבתי אחר החדשות, נזכרתי באירוע מסוים מלפני שנים. בשנת הלימודים 1979-1980 הפרופסור צבי יעבץ העביר לתלמידים בחוגים להיסטוריה כללית ובי.אי כללי באוניברסיטת תל-אביב שיעור תחת הכותרת, "האימפריאליזם הרומי – אז ועתה". במקביל לשיעור, כדוקטורנט, אני העברתי את תרגילי הקריאה המודרכת. מרבית הסטודנטים באחת משש קבוצות התרגיל היו קצינים בכירים בצה"ל שהשתלמו באותה שנה בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ) ובמכללה לביטחון לאומי. במהלך השנים, חלקם התקדמו בדרגות ובתפקידים בצה"ל, אחד מהם היה לרמטכ"ל.

באחד השיעורים קראנו וניתחנו תעודה מהמאה השנייה לספירה אותה חיבר פובליוס אניוס פלורוס Publius Annaeus Florus,  היסטוריון רומאי שחי בשנים 70-140 לספירה. הוא נולד בפרובינציה "אפריקה", לשעבר קרתגו שנכבשה ונחרבה כליל בידי רומי (היום מערב לוב). את פירסומו רכש פלורוס בחיבור בן ארבעה כרכים "קיצור תולדות רומא" (מימיו של רומולוס עד ימיו של אוגוסטוס ( Epitome de gestis Romanorum.

התעודה שקראנו וניתחנו בכתה מצויה בכרך השלישי והיוותה מעין הקדמה לפרקים בהם סקר פלורוס את המרידות ואת מלחמות האזרחים ברומא שבאו בעקבות המלחמות והכיבושים, שלדבריו גרמו לנפילתה של הרפובליקה. בהמשך, אפשר לומר, הן תרמו לחורבנה של האימפריה. בטקסט התעודה, המובא כאן תוך קיצורים ובתרגום חופשי (המבוסס על שני נוסחים, בצרפתית ובאנגלית), נאמר בין השאר:

אינני יודע אם לא היה עדיף יותר לעם הרומאי להסתפק בשליטתו על סיציליה ועל אפריקה, ואולי אפילו לוותר על שליטתו על שתי פרובינציות אלו ולהסתפק בשליטתו רק על ארצו בלבד, איטליה – מאשר להתפשט ולהרחיב את שליטתו עד כדי כך שקרס תחת כובד עוצמתו. בפועל, מה היה מקור מלחמות האזרחים אם לא השגשוג המופרז? ראשונה להשחית אותנו היתה סוריה המובסת; אחריה היתה זו הירושה האסיאתית של מלך פרגמון. שפע האוצרות והעושר פגע פגיעה אנושה במידות הטובות של הדור וגרמה לחורבנה של הרפובליקה שנבלעה על-ידי השחיתות שלה עצמה. מדוע העם הרומאי תבע מהטריבונים שלו אדמות ומוצרי מזון אילולי אולץ לכך על-ידי הרעב שנגרם על-ידי שפע המותרות [מהם נהנו רק מעטים - י"א [?

 (…) כלום מלחמות העבדים אינן תוצאה של מספרם הגדול מדי של העבדים? צבאות הגלדיאטורים לא היו קמים על אדוניהם אם אלה שביקשו לשאת חן בעיני העם הלהוט אחר מופעי ראווה אשר בעבר שימשו לעינוי אויביהם הפכו אותם לזירות התגוששות? עתה, ביחס לתופעות השחיתות המתעצמת, האם הרדיפה אחרי משרות וכיבודים אינה שואבת השראתה מאותו שפע עושר? (…) שוב, האם משתי ההוללות והרדיפה אחר מותרות אינם נובעים מאותו שפע עושר שהצמיח גם עוני נורא (…) האם השאיפה העזה לאימפריה ולשלטונות אינה נובעת משפע העושר?

בעקבות קריאת תעודה התפתח דיון ערני בשיעור שנמשך גם אחר סיומו מחוץ לכתה. אני זוכר היטב את ההערה שהשמיע אחד הקצינים בבוטות, "כשאלגזי קורא את התעודה הרומית הזו מהמאה השנייה לספירה הוא בוודאי עושה אנלוגיה להווה. כשהוא קורא רומא, הוא מתכוון לישראל; כשהוא קורא אפריקה, סוריה, ושאר חלקי האימפריה, הוא מתכוון לטולכרם, לרמאללה, לשכם, לעזה ולשאר השטחים עליהם שולטת ישראל, אף שלמען האמת הוא לא הזכיר אף אחד מהם, ולוּ ברמז. לא במקרה הקורס נקרא 'האימפריאליזם הרומי – אז ועתה'". (היום יכול אני לגלות את זהותו של אותו קצין: מי שחמש-עשרה שנים לאחר מכן התמנה לרמטכ"ל של צה"ל, אמנון ליפקין-שחק [2012-1944], י"א)

הנוכחים הסתכלו עלי וציפו גם לתגובתי. אני אמרתי, "כמו במדעים נוספים, גם בהיסטוריה, כל אחד רשאי, אולי גם חייב, על-פי ההבנה וההיגיון שלו, לעשות היקשים, ואולי גם להסיק מסקנות, כמובן בזהירות רבה". מן הזיכרון גם ציטטתי את ההיסטוריון האיטלקי בנדטו קרוצ’ה Benedetto Croce (1952-1866) שקבע, "כל היסטוריה היא ‘היסטוריה בת-זמננו’; תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו; עיקר עבודתו של ההיסטוריון היא לא לרשום, אלא להעריך; לכן, אם הוא אינו מעריך, כיצד הוא ידע מה כן כדאי לזכור?" (B. Croce, History as the Story of Liberty, Engl. trans. 1941, p.19).

"זאת ועוד: מפי ההיסטוריון היווני תוקידידס (460-395 לפנה"ס), למדנו, כי בתקופה של מתחים חברתיים ופוליטיים מאבדות המילים את משמעותן האמיתית והופכות לסיסמאות... איני צריך להסביר מה קורה לעם ההולך שולל אחר סיסמאות; למפקדים הנלחמים את מלחמות המחר על פי מערכי האתמול; ולמדינאים השבויים בקונספטים של העבר שעה שעליהם להתמודד עם אתגרי המחר. די לנו בהפתעות ובוועדות חקירה בעקבותיהן. הערכה מחדש עשויה להקדים רפואה למכה ומוטב שעה אחת קודם".

יוסף אלגזי (4.5.2007)

----------