ילדים רעבים – כולנו אשמים

מאת גיא תמר*

קמתי הבוקר בתחושה רעה מאוד, לא עוזבת אותי הכתבה ששודרה אתמול בחדשות על הילדים הרעבים בבית הספר, מצלמה נסתרת בתוך כיתה, ילד נשאל בזמן הפסקת האוכל האם לכל הילדים בכיתה יש מה לאכול והוא עונה ״כן, לכולם, חוץ מלילד הזה שיושב שם, והילד ההוא מאחור, וגם הילד ההוא.״ שלושה ילדים הוא מנה בכיתה שמגיעים לבית הספר ללא אוכל, ובתוך הכיתה פועלת תוכנית הזנה לאלו שאין להם, 70 שקלים לחודש גובה מפעל ההזנה עבור כול ילד מההורים לחודש, כן, יש כאלו שאין להם 70 שקל. המבוגר בכיתה נשאל, מה עם שלושת הילדים האלו שלא אוכלים? ההורים לא שילמו אז הם לא מקבלים. בחוץ מרואיין אבא לשלושה ילדים, אין לו 210 שקלים לשלם עבור ההזנה, בקושי יש כסף לשלם חשבון חשמל, מים, ארנונה ועוד…

קתה קולוויץ (1945-1878) 

לא, זה לא יכול להיות, זה לא אמיתי, זה לא הגיוני שבבית הספר בתוך כיתה יש 3 ילדים רעבים שיושבים ומסתכלים על החברים שלהם אוכלים, ואתם יודעים מה? לא רק המדינה אשמה, למרות שהיא ללא ספק האשמה העיקרית כי לא יתכן שמדינת ישראל לא מסוגלת לדאוג ללחמנייה עם קוטג' לכול אחד מהילדים הרעבים במדינה הזו בבית הספר. כסף להרחיב התנחלויות יש, כסף להעלאת שכר יש, כסף לוותר על מיסים לטייקונים יש, כסף לשרית חדד 80 אלף שקל בעבור שני שירים יש, אתם מבינים, 80 אלף שקל כדי שהיא תשיר לראיס ״אתה תותח״. 1,150 ילדים רעבים יכלו לקבל חודש אוכל בסכום הזה.

אבל גם אנחנו אשמים, כי אנחנו עוצמים עיניים, כי אנחנו לא באמת נלחמים, כולל אותי. כי גם המורה בכיתה הזו אשמה ושאר המורים ומנהלי בית הספר ושאר ההורים של שאר הילדים בכיתה. בעצימת העיניים הזו אנחנו נותנים לכך יד, אנחנו בעצם חלק מזה. בעולם מתוקן, בתי הספר היו מושבתים, המורים היו מסרבים ללמד בכיתות שיש בהן ילדים רעבים, מנהלי בתי הספר היו סוגרים את בתי הספר, ועד ההורים היה מסרב לפתוח את השנה ככה ואנחנו היינו משביתים את המדינה.

ילדים רעבים בבית הספר, חברים שלהם מקבלים הזנה כי להורים שלהם היו כנראה 70 שקלים, ולהורים של הרעבים באמת לא היה, כי הם עניים, כי בגלל זה הם צריכים הזנה.

הרבה דברים שוברים אותי, הגזענות, היחס לפליטים, השחיתות, הצחוק שעושים מאיתנו, יוקר המחייה, יוקר הדיור, הקיצוניות, היחס שלנו לזרים, שלטון ההון, ועוד

אבל ילד רעב זה הדבר הנורא מכול.

היום קמתי יותר מתמיד מתבייש. מתבייש במדינה בה אני חי, מתבייש להסתכל לילדים ברחוב ולחשוב שאולי יש שם ביניהם כאלה שהם ילדים שקופים, שקופים ורעבים. אוי לנו, מה הפכנו להיות, אות קין על כל אזרח במדינה הזו. אות קין, אות בושה על שאנחנו לא נלחמים. ישראל 2013, אני מתבייש להיות חלק ממך. אני מתבייש להיות אזרח ישראלי. אין כאן שום דבר טוב, אין כאן שום דבר אופטימי, אין כאן שום תקווה. כל יום שאתם מכינים סנדויץ' לילד שלכם לבית הספר, תחשבו על החבר שלו לכיתה שאין לו אוכל והוא רעב, תחשבו על עוד ילד שבמקום אחר ישב בזמן הפסקת האוכל ויצפה בבטן ריקה בחברים שלו אוכלים, ואם זה לא יגרום לנו לצאת החוצה ולהשבית את המדינה, אז כנראה שאבדה התקווה. כנראה שאנחנו פשוט לא ראויים למקום טוב יותר, כי כולנו, כן, כולנו חלק מזה, וכולנו נותנים יד לדבר הזה, לפשע הזה.

אני בדרך כלל לא מבקש שתפיצו את הסטטוסים שלי, אבל הפעם אני אחרוג מהמנהג הזה ואני מבקש מכם תפיצו לכול עבר, תפיצו לכל קיר, לכל חבר, לכל דף שאתם מכירים.

אז הפצנו. תפיצו גם אתם.

---------------

* המקור: http://j14.org.il/ , 9.1.2013.