הגנתם של נשיא התעשיינים לשעבר,

יו"ר ההסתדרות, השופט בדימוס יצחק זמיר וח"כ מסיעת חד"ש

על בית-הדין לעבודה אינה צודקת

הצעת החוק בדבר הקמת מוסד בית-הדין לעבודה ולביטוח לאומי הועלתה בכנסת בקריאה ראשונה חודשים אחדים אחרי מלחמת יוני 1967 ב-11.12.1967. היא הובאה לאישור בקריאה שנייה ושלישית ב-18 במארס 1969, דהיינו אחרי שנה ורבע. לרבים היה ברור שמטרת הקמת בתי-הדין לעבודה היתה לבלום את מאבקי העובדים. בזמנו, הנציגים של שני הפלגים של המפלגה הקומוניסטית בכנסת התנגדו בנחרצות ליוזמת הממשלה בדבר הקמת מוסד בית-הדין לעבודה בהדגישם כי מטרתם להגביל את חופש המאבק של העובדים בהגנתם על זכויותיהם. (ראו בהמשך את דברי ח"כ אמיל חביבי.)

מאז שהוקם בית-הדין לעבודה, ממהרים הממשלה והמעבידים לפנות לבית-הדין לעבודה כדי לבלום את מאבקיהם של ציבורי עובדים שונים ובעיקר על מנת לאסור עליהם לשבות. ברוב המקרים בית-הדין נעתר לבקשתם ומגביל את זכות העובדים לשבות. לאחרונה, גורמים שונים אשר הפריעה להם העובדה שבמקצת המקרים נאלץ בית-הדין לעבודה להכיר בצדקת תביעותיהם של עובדים ואינם ממהרים לאסור עליהם לשבות – מעלים את הדרישה לבטל או לחילופין להגביל את פעילותם של בתי-הדין לעבודה. ואולם, נמצאו גורמים חשובים בממשל ובכלכלה שיצאו להגנת המשך קיומם של בתי-הדין לעבודה. למשל:

שרגא ברוש, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של ארגוני המעסיקים, שהביע זעם על היוזמה להגביל או לבטל את סמכויות בתי-הדין לעבודה.

יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הצהיר "כי בתי-הדין לעבודה הם חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט האמונה על שלטון החוק והדמוקרטיה. כל פגיעה במוסד הזה משמעותה פגיעה חמורה בדמוקרטיה, בשלטון החוק וביחסי העבודה בישראל, ולא ניתן לכך יד."

- במאמר שפרסם ב"הארץ" (5.2.2013), שופט בין המשפט העליון לשעבר, הפרופסור יצחק זמיר, בו הגן על המשך קיומם של בתי-הדין לעבודה כתב: "מה נשתנה בשנים האחרונות? רק דבר אחד: שבאחרונה נתן בית הדין לעבודה פסקי דין אחדים שהרגיזו מעסיקים אחדים. הם, וגורמים ממשלתיים מסוימים, שכחו את פסקי הדין שבהם הוטלו מגבלות על ארגוני העובדים, והכינו שוב תוכנית לחיסול בתי הדין לעבודה. (...) וחשוב מכל, הממשלה וארגוני המעסיקים מעוניינים בקיומם של בתי הדין לעבודה, משום שהניסיון לימד אותם שבתי דין אלה הם הבלם היעיל ביותר נגד עיצומים הרסניים למשק. לכן ברור שיוזמי התוכנית עצמם יודעים שהיא לא תתקבל. אם כך, למה בכלל להציע אותה? יש אומרים שאין זו אלא עז שהאוצר, כדרכו, מכניס למשא ומתן עם ארגוני העובדים, כדי להוציא אותה בבוא הזמן. אני חושב שמדובר בעניין חמור יותר. התוכנית היא בגדר איום על בית הדין לעבודה, שלא יעצבן יותר את המעסיקים אם חפץ חיים הוא."

ללהקת המגנים על מוסד של בית-הדין לעבודה הצטרף גם ח"כ  דב חנין מחד"ש שצוטט באתר שלו כמי ש"תקף ביום שלישי, ה-29 בינואר, את ההצעה של האוצר לבטל את בית הדין לעבודה".

מן הראוי לציין כי ניתן להבחין בדמיון-מה במטרות שמאחורי המגמה של מעורבות המדינה בסכסוכי עבודה והפעלת בית-הדין לעבודה בישראל עם התחיקה שהונהגה באיטליה תחת שלטונו של מוסוליני בשנת 1927 בדמות "אמנת העבודה" (Carta del Lavoro); ראו סעיף 5 של אותה אמנה.

מכאן, דברים שנשא בזמנו יו"ר הסיעה הקומוניסטית בכנסת, ח"כ אמיל חביבי, ב-12.12.1967, בהם פסל מכל וכל את יוזמת החקיקה של הממשלה בדבר הקמת בית-דין לעבודה:

אנו רואים בהצעת חוק בית-דין לעבודה ולביטוח לאומי, ששר העבודה (יגאל אלון, י.א.) הגיש לכנסת, צעד נוסף וחמור בתהליך של התערבות השלטון בסכסוכי העבודה. אין אנו רואים את המשטר הקיים כמשטר נייטרלי, מעל למעמדות. החיים עצמם הוכיחו לציבור העובדים כי משטר זה, אפילו במצבי החירום החמורים ביותר, איננו מוותר על האינטרסים האנוכיים של בעלי ההון הגדולים וקורא רק לפועלים להקריב את זכויותיהם בשם "הגנה על המולדת".

הצעת חוק זו, גם לפי דעתו של הפרשן בעיתון "דבר" מה-3 לחודש זה (דצמבר 1967), היא המשך עיקש של דרכו של השר העבודה, החותר לפעמים בגילוי-לב לצמצם עד מינימום את המאבק המקצועי, ואפילו למנוע שביתות.

המטרה המוצהרת של החוק היא הקמת בתי-דין לעבודה ולביטוח לאומי, בתי-דין אזוריים ובית-דין ארצי, בהרכב שופטים מוסמכים ונציגי ארגון העובדים והמעבידים. סמכותם של בתי-הדין אלה לשפוט ביחסי עבודה, ביטוח לאומי וחוקי עבודה.

במקום בוררות מוסכמת, שגם לה אנו מתנגדים, באה הצעת החוק לשם הקמת בתי-הדין אשר פסקי-הדין שלהם יחייבו את העובדים. הצעת החוק אומרת בפירוד – בסעיפים 36 ו-37, כי פקודת בזיון בית-המשפט תחול גם על פסקי הדין של בית-הדין לעבודה. זאת אומרת, מי שלא מציית להחלטות בית-הדין הזה, יחולו עליו כל העונשים הנזכרים בפקודת בזיון בית-המשפט.

והנה בא שר העבודה ובדברי הפתיחה שלו מבשר לנו כי האתיקה הציבורית מחייבת לדעתו, שאם נושא לסכסוך עבודה הוגש לבית-הדין, אין לנקוט באמצעי המאבק המקצועי ואין להפעיל לחץ של שביתה.

פועלים יתחילו במאבק נגד פיטורי עובדים במקום עבודתם והמעביד יתלונן בפני בית-הדין לעבודה. בית-הדין יאסור שביתה. הפועלים יחויבו להמתין עד תוצאת פסק-הדין, ואם פסק-הדין לא יהיה לטובתם ולא יבטל את שליחת הפועלים לרחוב ולרעב, עלולים הם, במקרה שיתנגדו לפסק-דין כזה, להיענש לפי הוראות פקודת בזיון בית-המשפט. המפוטרים ירעבו, ואם לא יסכימו לרעוב ייאסרו או יוטל עליהם קנס כספי. היכן כאן האתיקה שעליה דיבר שר העבודה?

אנו חיים בתקופה ממושכת של אינפלציה, שער הלירה הופחת, ואין מי שיבטיח של יופחת עוד יותר; המחירים עולים, השכר הריאלי של העובדים יורד בהתמדה. הפועלים נאבקים וייאבקו כדי לשמור על רמת חייהם. אין ביכולתם של הסכמי עבודה ישנים לספק דרישותיהם הצודקות של העובדים. היו מקרים רבים שבהם הצליח מאבק הפועלים להשיג יותר ממה שכתוב בהסכמי העבודה. המדיניות הרשמית והמוצהרת של הממשלה היא להקפיא את השכר עד 1970. מופעל לחץ עצום על ציבור העובדים על מנת לאלץ אותו לחידוש הסכמי העבודה עם הקפאת שכר וויתור על תוספת היוקר או חלק ממנה.

בעניין זה נתן לנו שר העבודה בעצמו  את הדוגמה במשל שלו בקשר לעובדי המדינה, באיזו דרך ימנעו בתי-הדין המוצעים את המאבק הצודק נגד הורדת הערך הריאלי של השכר במקרה של התייקרויות – והתייקרויות תהיינה.

בית-הדין לעבודה, שיהיה מוסמך לפסוק בסכסוכים הקשורים בהסכמי עבודה, ימנע מטבע סמכותו זו כל מאבק מחויב-המציאות של העובדים למען שמירת הערך הריאלי של שכרם. זוהי התערבות ישירה של השלטון בסכסוכי עבודה וניסיון שקוף להעניש פועלים, אשר המציאות תאלץ אותם להגן על רמת חייהם.

סעיפי חוק זה הם מעורפלים ופותחים פתח רחב לכל מיני פירושים שרירותיים ומסוכנים עד מאוד. אביא דוגמה אחת: סעיף 29(א). אני מצטט: ראה היועץ המשפטי לממשלה שבהליך פלוני שלפני בית-הדין כרוכים או נפגעים, או עלולים להיות כרוכים או נפגעים, זכות של מדינת ישראל, או זכות ציבורית או עניין ציבורי, רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו".

מה פירוש סעיף זה? הלא יכול היועץ המשפטי לממשלה לבוא ולהודיע לבית-הדין לעבודה, כי פיטורי מורה מסוים באו מטעמי בטחון וכדומה, ובית-הדין העליון לא ראה באפשרותו, מול נימוק זה, להתערב בעניין זה. האם לא ידוע שישנם שרים, וישנה גם ממשלה, אשר רואים במאבק פועלים להעלאת שכר פגיעה בביטחון המדינה?

זאת ואף זאת – לדעתנו יש בחוק הזה גם דבר לא מוסרי, כאשר ממנים נציג ארגון עובדים כשופט בסכסוך העבודה ודורשים ממנו כי, "לא יראה עצמו חייב נאמנות" לארגון העובדים שלו – על-פי נוסחו של סעיף 16 (ב). האם עולה בדעתו דל ארגון עובדים כלשהו שנציג המעבידים יוותר על נאמנותו למעמד המנצל שלו?

אנו נציע להסתדרות העובדים להתנגד לחוק זה. הוא בעצם שולל את סמכותה. בסופו של דבר, נציג העובדים ממונה על-ידי שר המשפטים והוא רשאי לפטרו במקרה שהוא, שר המשפטים, נוכח, "שנציג ציבור התנהג בצורה שאינה הולמת תפקיד של נציג ציבור בבית-הדין", כפי שנאמר בסעיף 15 של החוק המוצע. אני שואל: במקרה שנציג ארגון העובדים איננו מוותר על נאמנותו לענייני העובדים, שהוא מייצג אותם, האם יראה שר המשפטים בזה התנהגות שאינה הולמת תפקיד של נציג בבית-הדין?

מה שיש חיובי בהצעת החוק, והם הסעיפים הנוגעים בשמירה על ביצוע חוקי העבודה וביטוח לאומי, הוא דבר שאין בו צורך, שיוון שבין כך ובין כך יכולים הנפגעים לפנות לבתי-המשפט הרגילים.

כל היתר בחוק זה הוא צעד חמור לקראת בוררות חובה, צמצום חופש המאבק המקצועי, ולקראת איסור שביתות צודקות, ושר העבודה בדבריו לא הסתיר כל את המזימה הזאת. אנו בטוחים כי ציבור העובדים לא יסכים להצעת חוק זו. אנו מציעים לכנסת להחזירה לממשלה.