מה אנו חבים לברדלי מנינג

מאת אוואן ג'ונס*

בכוחנות יש להילחם ללא ליאות. אם לא בולמים, חושפים, שמים ללעג והודפים אחורה – יטרוף הכוח את כל הזכויות שהושגו על חשבונה. תמיד יש מחיר. בעלי השליטה והכח יודעים שאם לא יתיצבו מול אלה שמבקשים לכרסם בסמכותם  ולא ישפילו אותם וירדפו אותם ללא רחם, יקומו אחרים וירהיבו אומץ להנחית עליהם מכות.

כך עם ברדלי מנינג (Bradley Manning). על אף ששופט צבאי זיכה אותו מאשמת סיוע לאויב, הוא נמצא אשם בכל יתר האישומים, דבר שעלול להכניס אותו לשנים לרבות אם לא לכל חייו לכלא. אכן, הוא צפוי לעונש של 130 שנים.

זה המחיר ששילם על חשיפת הפעולות החשאיות של ממשלה שמתיימרת לפעול בשם העם האמריקאי. וכל-כך למה? לפני למעלה מעשור יזמה ארה"ב שתי מלחמות הרות אסון באפגניסטאן ובעירק, במחיר דמים נורא שהולך ונמשך מדי יום. קופי אנאן, מזכיר האו"ם דאז, הצהיר שהפלישה לעירק בלתי חוקית. אף היום מרחץ הדמים העדתי ממכוניות ממולכדות לא פסק. האינטרס של האליטה האמריקאית הייתה מאז ומעולם להסתיר את תוצאות הפעולות הרחק ככל האפשר מתודעת הציבור. ההצדקה לכך היא שהסודיות חיונית לשם הגנה על העם האמריקאי "לטובתם שלהם". זהו קו הגנה קבוע של כל שליט. היעד האמיתי הוא לחסום התנגדות.

כל נץ אמריקאי עדיין אחוז פלצות מתצלומי הילדים הוויטנאמים, פניהם מעוותים מאימה, רצים כשעורם שרוף, לאחר התקפת נפאלם. צילומים אלה סייעו בגיבוש התנועה האנטי-מלחמתית של שנות הששים והשבעים.

מנינג – באחריותו להדלפת מידע מסווג הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב – חשף את העובדות המלוכלכות של מלחמה, כשהלוחמים – מתוך כסאות הנוח שלהם – מבקשים להלבין אותה, כמו הליקופטר האפצ'י, שמפציץ והורג אזרחים עירקים ועיתונאי של רויטרס, בעוד הטייסים המושחתים מפטירים תוך מעשה: "ממזרים מתים". הוא מצא עדויות על חוליות מוות ומיליציות בגיבוי ארה"ב באפגניסטן. הוא סייע בחשיפת השחיתות המשתוללת של הדיקטטורה התוניסאית נתמכת ארה"ב, שליטים שנהנו ממנעמי החיים ואורח חיים ראוותני בבתיהם המפוארים בעוד עמם סובל מעוני מחפיר, ובכך למעשה מספקים תחמושת למהפכנים שהפילו את בן-עלי.

זו הייתה יכולה להיות פארסה אמיתית לו ברדלי מנינג היה נמצא אשם בסיוע לאויב. ככלות הכל, לא ברדלי מנינג היה זה שמימן וחימש לוחמי ג'יהאד אפגאני בשנות השמונים, לוחמים שבחלקם הפכו ללוחמי אלקעידה. לא היה זה ברדלי מנינג שקיבץ את כנופיות הגנבים והרוצחים, שכיתרו עצמם כשליטי המזרח התיכון ועוררו עליהם את זעם המיליונים. ולא ברדלי מנינג עורר את זוועת הדמים בעירק, שמשך נחילי מכוניות תופת ומשספי גרון. למותר לציין, שפקידי ממשלת ארה"ב שנסוגו מגיוס סוכנים לאלקעידה, נותרו במקומם.

עם זאת, פסק הדין מהווה ניצחון מוסרי חשוב. מנינג אינו בוגד. לו חשיפת מידע הייתה מוצגת רשמית כמשחק לידי האויב, הייתה לכך השפעה הרסנית על העיתונות החוקרת ועל התנגדות פוליטית.

המדליף סנודן עוקב לבטח מקרוב אחר פסק הדין ממקום גלותו בשדה התעופה ברוסיה. אם ייבצר ממנו להגיע לוונצואלה שנתנה לו מקלט מדיני ובמקום זאת ייפול בידי הרשויות של ארה"בס, גם הוא יהיה צפוי למאסר עולם.

ממשלת ארה"ב מקווה שהציבה דוגמה מרתיעה לאחרים שיבקשו לחשוף מידע על עוולות שמבוצעות בשם העם האמריקאי ללא ידיעתם וללא הסכמתם. לכן כל-כך חשוב להביע תודה ותמיכה במנינגים ובסנודנים של העולם, כשהם מקריבים כל-כך הרבה למען אינטרס של פתיחות, שקיפות וחופש. רק זה יעורר מדליפי מידע אחרים ביודעם שעל אף שחירותם בסכנה – מליונים יריעו להם.

כמובן שהתפקיד אינו מוטל על אנשים יחידים אמיצים. המאבק למשילות פתוחה, משילות כנה במה שעושה בשמנו, זקוק לתנועה המונית על מנת להצליח באמת.

ברדלי מנינג הסביר את מעשיו באומרו שהוא מעוניין בדיון על מדיניות החוץ של המערב. כשהחייל הזה,  גובהו מתקרב ל 1.60 מ', ממשיך חייו ללא חרות – את זה אנו חייבים לו. גם רבים מאתנו, שהתנגדו למלחמה בעירק ואף השתתפו בהפגנות נגדה, הפנו ממנה מבטם לאחר-מכן כשהדם נשפך והכאוס החל. הכל היה מסובך מדי, רחוק מדי, בלתי-מציאותי מדי. מתעלמים מהתמיכה של ממשלותינו במשטרים רודניים שמענים, מטילים מומים והורגים, כאילו זו פשוט עובדה קיימת: עוד משלוח של נשק לשליטיה הפושעים של ערב הסעודית;  עוד מסיבת חתונה אפגאנית שכל שנותר ממנה הן ערימת אברים קרועים ועצמות חרוכות, או ראש-ממשלה לשעבר, טוני בלייר,  שעובד בשירותו של הרודן מקזחסטן. לעתים עובדות כאלה בקושי מותירות רישום.

אנחנו לא צריכים לרחם על מנינג. עלינו להעריץ את אומץ ליבו, לשאוף שהמעשה שלו יעורר אותנו לבחון מה ממשלותינו עושות הן כאן והן בארצות רחוקות מבלי לטרוח אפילו להתייעץ בנו. אם כולנו נטול חלק במאבק לסדר עולם צודק יותר יהיה בכך הכרת התודה האולטימטיבית לברדלי מנינג.

------------

* המקור: The Independent, London - 30.7.2013. תרגום: פ.ר.