מצרים: יולי 1952, יולי 2013

האירועים הסוערים המתחוללים מאז ה-30 ביוני 2013 במצרים מרתקים אותי  משך שעות ארוכות  לחדשות, בעיקר לאלו המשודרות על-ידי הטלוויזיה של מצרים. לבד מהאקטואליה החשובה בפני עצמה, התמונות מחזירות אותי כאילו במנהרת הזמן 61 שנים לאחור, לימי יולי 1952.

נער בן 14 הייתי ואולם כבר אז הייתי נגוע בחיידק הרדיפה אחר החדשות והפוליטיקה. כמו בשנים שקדמו ל-1952, חלק ניכר מחופשות הקיץ מבית-הספר נהגתי לבלות בחנות לממכר משקאות חריפים של אבי (ח'ואגה ז'אק בפי שכניו) שהיתה ממוקמת ברחוב שוק המחצלות (شارع سوق الحصر) בלב אחת השכונות העממיות של אלכסנדריה. מאבי נדבקתי בדיבוק קריאת עיתונים. אבי נהג מדי יום לקרוא כמה עיתונים, בעיקר בשפה הערבית.

היום, תוך כדי שאני מאזין לחדשות במצרים וצופה בתמונות שמלוות אותן, אני מתעכב בהתרגשות אחרי אלו הסוקרות את האירועים באלכסנדריה - עיר הולדתי ונעורי. תוך כדי צפייה והאזנה בחדשות, חוזרות בדמיוני מקצת התמונות והקולות של האירועים הסוערים והדרמטיים במצרים ושראשיתן ביום רביעי ה-23 ביולי 1952. זוכר אני היטב את ההודעה הלקונית שחזרה ונשמעה מעל גלי האתר ממנה השתמע שיחידות של הצבא המצרי השתלטו על תחנת הרדיו הממלכתי וממנה הם שידרו הודעות די לקוניות אף שברור היה כי משהו דרמטי מתחולל במצרים. המתח הזה נמשך גם בימים חמישי ושישי של אותו השבוע, ועדיין לא ידענו מה ילד יום. המתח הזה הגיע לשיאו בשבת ה-26 ביולי 1952 אחה"צ כל אימת שנשמעה ברדיו ההודעה הדרמטית כי בשעה 6 בערב באותו יום צפויה להימסר הודעה חשובה מאוד. ככל שהתקרבה השעה 6 בערב,  גברו הצִפִּיָה והמתח. לקראת אותה שעה חלפו משאיות צבאיות עמוסות חיילים ברחוב  אלמידאן (شارع الميدان) שהיה עורק החיים המרכזי של אלכסנדריה של מטה והמה בני אדם ובתי מסחר בכל שעות היום.

בשעה 6 בדיוק כאילו השתתקו החיים. האנשים ברחוב המחצלות יצאו מבתי המלאכה ומהבתים הסמוכים, התגודדו ליד פתח בית המלאכה לייצור מטאטאים מקש בו היה מקלט רדיו וציפו בדריכות לשמוע את ההודעה הדרמטית הצפויה.

בדיוק בשעה 6 הושמעה ההודעה הדרמטית לפיה המלך פארוק ה-1 חתם על כתב התפטרותו מכס המלוכה, על העברת הכתר לבנו התינוק הנסיך אחמד פואד ועזיבתו את מצרים לתמיד. כ-11 חודשים אחר כך, עתיד היה הנסיך-התינוק להיות מודח מכס המלוכה. אי-אז גם בוטלה המונרכיה במצרים שהפכה לרפובליקה.

עד היום אני זוכר שבאירוע הדרמטי של החתימה על כתב ההתפטרות של המלך פארוק השתתפו בין השאר ראש הממשלה דאז עלי מאהר (علي ماهر) וכן שגריר ארה"ב במצרים ג'פרסון קאפרי ((Jefferson Caffery. סמוך למסירת ההודעה הדרמטית ברדיו הדהד מטח תותחים ברחבי העיר שבישר את הסתלקותו אחת ולתמיד של המלך פארוק את מצרים מעל גבי היאכטה הפרטית שלו "אלמחרוסה". אליו נלוו לגלות גם בני משפחתו הקרובים.

שער אחד הגליונות של היומון "אלמצרי" שבישר על מאורעות יולי 1952 במצרים.

(בתמונה משמאל: חברי קבוצת "הקצינים החופשיים")

כבר במהלך מסירת ההודעה הדרמטית יצאו ההמונים לרחובות והפגינו את שביעות רצונם בצהלות שמחה ובקריאות גנאי כלפי המלך המודח. בפועל, מרגע זה עברו מוסרות  השלטון במצרים לידי קבוצת הקצינים שחוללה את ההפיכה ואשר נודעה בשם "הקצינים החופשיים".

למרות גילי הצעיר הייתי בהחלט מודע לרחשי הלב של המונים העם המצרי שסלדו ואף שנאו את המונרכיה בארצם שנודעה בשחיתות שלה. משך ימים וחודשים ארוכים אחרי אותו יום מלאו עמודי העיתונים במצרים ידיעות ותיאורים אודות מעלליהם של המלך המודח ואנשי חצרו. סילוקו של המלך פארוק, ובהמשך ביטול המונרכיה במצרים בידי מחוללי ההפיכה הצבאית, נתקבלו  בתמיכתם הנלהבת של המוני העם המצרי.

כבר אז, לרבים היה ברור כי שורה של אירועים דרמטיים קירבה את קצה של המלוכה במצרים. והמכריעים מכולם  היו  בלי ספק אלה שהתחוללו בבירה קהיר ב-26 בינואר 1952 וזכו לכינוי "השבת השחורה". באותו יום, במהלך מהומות המוניות, הועלו באש מאות בניינים בעיר. בזמנו  נפוצו השערות שונות מי עמדו מאחורי השריפות בקהיר: המלך פארוק ואנשי חצרו שביקשו בדרך זו להתפטר מהממשלה שבראשה עמדה מפלגת הואפד בראשותו של מוצטפא נחאס; אצבע מאשימה הופנתה גם נגד  הבריטים שהחזיקו בסיסים צבאיים במצרים והיו גם הם מעוניינים בסילוקה של ממשלת מוצטפא נחאס מהשלטון אשר ב-8 באוקטובר 1951 הכריזה על ביטול חוזה השעבוד משנת 1936 שנכפה על מצרים בידי בריטניה ואשר כלל בין השאר כינון  ברית הגנה בין שתי המדינות והמשך הישארותם של כוחות בריטיים במצרים; גרסא נוספת ייחסה את האחריות לשריפת קהיר לתנועות "האחים המוסלמים" ו"מצר אל-פתאת" שנודעה בצביונה הפאשיסטי. יום לפני "השבת השחורה", ביום שישי ה-25 בינואר 1952, נהרגו כ-50 שוטרים מצרים בחילופי אש עם כוחות הצבא הבריטי שחנו בעיר איסמעיליה שעל תעלת סואץ. רבים במצרים התייחסו לשני האירועים הדרמטיים, באיסמעיליה ובקהיר בינואר 1952,  כמי שהאיצו  את פרוץ ההפיכה שחוללה קבוצת הקצינים החופשיים ב-26-23 ביולי 1952 והדחתו של המלך.

בהרכבים שונים, חברי כת הקצינים החזיקו בשלטון במצרים כ-59 שנים. ככל שחלפו השנים הם הנהיגו משטר  של עריצות ושחיתות. ואולם, למרות משטר הדיכוי, מעת לעת, פרקו ההמונים במצרים את זעמם נגד המשטר, בעיקר במחאה למצבם הכלכלי שהלך ורע. ההפגנות הזעם הסוערות דוכאו ביד קשה. בזיכרון הקולקטיבי של העם מצרי חרותות במיוחד ההפגנות שהתחוללו ב-1977 וזכו בתקשורת ובדפי ההיסטוריה בכינוי "מהומות הלחם".

הפגנות הרחוב ההמוניות שפרצו ב-25 בינואר 2011 בערים הגדולות של מצרים ונמשכו מספר שבועות גבו מחיר גבוה מהעם המצרי של קורבנות אדם שנפלו מאש כוחות הביטחון. ב-11 בפברואר 2011 אולץ חוסני מובארק להתפטר מהנשיאות.

כבר בימים הראשונים של הפגנות  ההמונים היה  בעליל ברור שהכוח הפוליטי המאורגן המרכזי במצרים הוא לא אחר מאשר ארגון האחים המוסלמים. עובדה זו השתקפה היטב בהמשך, בבחירות לפרלמנט שנערכו בדצמבר 2011 וכן בבחירות לנשיאות שהתקיימו ביוני 2012 ובהן נבחר מועמדם מוחמד מורסי.

כבר בתחילת כהונתם של הנשיא מורסי וממשלתו מהר מאוד התברר שארגון האחים המוסלמים - שנוסד בשנת 1928 ואשר במדיניותו  שילב קנאות דתית מוסלמית ופרקטיקה של אלימות וטרור נגד יריביו הפוליטיים – אצה לו הדרך לאחוז בכל מחיר בכל מוסדות השלטון. נדגיש, ארגון האחים המוסלמים במצרים (ובמדינות נוספות) נקט משך כל שנות קיומו פרקטיקה אלימה כלפי מאמינים  לא-מוסלמים וכלפי יריבים פוליטיים. היטב אני זוכר מקצת קריאות הגנאי שהשמיעו אנשיהם בהזדמנויות שונות כלפי יהודים וכלפי לא-מוסלמים אחרים במצרים, לרבות אזרחי מצרים הקופטים. לא נמחו מזיכרוני הימים בהם טעמתי כילד וכנער באלכסנדריה את נחת זרועם של הבריונים שלהם. שנים מאוחר יותר, הפעם בישראל, שוב סבלתי מנחת זרועם של בני דמותם של האחים המוסלמים כאן. פעם אחת זה קרה בהפגנה המונית וסוערת שנערכה באום אל-פחם, ופעם שנייה בתהלוכה שנערכה ביפו. אלו היו פעילים  של ארגון פוליטי שלא נשא את שם האחים המוסלמים, אך בפועל נשא את האידיאולוגיה ואת הפרקטיקה שלהם. מן הראוי לציין כי בכל אותם מקרים בהם הותקפתי, במצרים ובישראל, אנשים מקומיים הגנו עלי וחילצו אותי מידיהם.  

לאחר ניצחונותיהם  בבחירות לפרלמנט במצרים, ובהמשך לנשיאות, ביקשו המנהיגים של ארגון האחים המוסלמים לפצות את עצמו על 84 השנים בהן היו ארגונם ואנשיהם באופוזיציה וסבלו לעתים מרדיפות בהן נקטו נגדם השלטונות.  כבר בימים הראשונים בהם היו אנשי ארגון האחים המוסלמים בשלטון במצרים בעקבות נצחונם בבחירות ב-2011 וב-2012, הם נקטו במדיניות של טיהורים פוליטיים, בעיקר בשורות הפיקוד העליון של הצבא, במערכת המשפט ובכלי התקשורת. אך, ככל שאצה להם הדרך לאחוז בכל מחיר ובכל הכוח בשלטון, הם עוררו התנגדות, ובפועל קירבו את קץ ימיהם בשלטון.

למחרת מהפכת ה-25 בינואר 2011, בלטו חולשתם ופילוגם  של הכוחות הפוליטיים החילוניים, בעיקר אלה שצמחו מקרב הצעירים. חולשתם ופילוגם נוצלו היטב בידי ארגון האחים המוסלמים. ואולם, בשנתיים וחצי שחלפו מאז ינואר 2011, התגברו כוחות האופוזיציה על מקצת החולשות והכשלים שלהם שנבעו בעיקר מפילוגם ששירת את תוכניות ארגון האחים המוסלמים לשלוט באופן בלעדי על מצרים. הביטוי המובהק למהפך הזה התרחש ב-30 ביוני 2013 ואילך עת מתנגדיהם הפוליטיים והאידיאולוגיים של  האחים המוסלמים יצאו בהמוניהם בהפגנות מחאה וזעם נגד שלטון האחים המוסלמים. ההפגנות ההמוניות האלו הביאו לסילוקם של האחים המוסלמים ובראשם את מורסי מהשלטון בידי הצבא.

יולי 2013: אחת ההפגנות באלכסנדריה

בניסיון נואש להחזיר את השלטון לידיהם, נוקטים הקנאים מקרב האחים המוסלמים בפעולות אלימות וטרור בערי מצרים ובמרחבים של חצי האי סיני. בנוסף, אי-אפשר שלא להבחין בפרץ האהדה והרחמים שמפגינים מנהיגים, מדינאים ואמצעי תקשורת במדינות רבות בעולם, בעיקר בארה"ב, בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, וגם בישראל, כלפי האחים המוסלמים בעקבות סילוקם מהשלטון במצרים. אלה שמרחמים על סילוקם של  האחים המוסלמים מהשלטון במצרים במצרים נוהגים כך לא מחיבה יתרה לאחים המוסלמים אלא בשל שאיפתם לראות את מצרים מפולגת וחלשה. 

מאז ה-30 ביוני 2013 פועל הצבא המצרי נגד ניסיונותיהם הנואשים של מנהיגי ארגון האחים המוסלמים להחזיר את הגלגל לאחור ולשוב לשלטון במצרים אפילו במחיר חורבנה של מצרים וקורבנות אדם רבים. עד כה מקיימים מפקדי הצבא במצרים את הבטחתם לעם המצרי ולדעת הקהל הבינלאומית שאין בכוונתם לחזור לשלטון במצרים כפי שאירע אחרי ההפיכה ב-23 ביולי 1952. לאחר שוך האלימות במצרים, ימים יגידו אם מפקדי הצבא המצרי יקיימו את התחייבותם  ויחזירו את החיילים לקסרקטינים. בינתיים שורר במצרים מצב נפיץ ושל חוסר ודאות העלול להימשך עוד ימים רבים וארוכים. 

יוסף אלגזי