המתקפה על קצבאות הילדים

מאת יוסף אלגזי

אשתקד, כשהשר יצחק (בּוּז'י) הרצוג סירב בתוקף להחליף את תיק התיירות בתיק הרווחה, מאוד קיוויתי שהוא יצליח בכך. היה לי ברור, שבתפקיד שר התיירות, בן הטובים הרצוג, ימשיך להיות מאוד עסוק בנסיעותיו התכופות לחו"ל ובאירוח  ידוענים. אך, כשהוא קיבל את דין התנועה, צמרת מפלגת העבודה, והסכים לקבל את תפקיד שר הרווחה - היה לי ברור, שהוא יאכיל בקש את מי שנזקקים לשירותי משרד הרווחה. שנה ומשהו בתפקידו זה,  הוא הצדיק בהחלט את הפתגם עממי האומר:השבע אינו מאמין לרעב. הרצוג שנולד עם כפית כסף, או, זהב, איננו מסוגל להבין את מצוקתם של מי שנזקקים לשירותי רווחה. הוא אטום לצרכיהם הבסיסיים. הוא ראוי יותר לתואר, שר האנטי-רווחה.

לאחרונה, השר הרצוג הציע, שבמקום לתת את התוספת  לקצבאות הילדים שהובטחה בהסכמים הקואליציוניים, לפתוח חשבונות חיסכון לכל ילד בישראל אותן הם יוכלו לממש בבגרותם, כשיגיעו לגיל 21... אם הצעתו תתקבל, עד שהילדות והילדים יגיעו לגיל 21, רבים מתוכם ימשיכו לבקר בגן הילדים ובבית הספר ללא כריך בארוחות הבוקר וללא ארוחה חמה בצהרים, ללא מחברת וספר; הם לא ישתתפו בטיולים המאורגנים על-ידי מוסדות החינוך שהם מבקרים בהם; הם יתקשו להמשיך את לימודי התיכון שלהם, לא לדבר על אוניברסיטה, ויהיו גם כאלה שינשרו קודם לכן מבית הספר. אך, אל דאגה, השירות הצבאי לא יוותר עליהם (בתקווה שיסיימו אותו בשלום). בסוף השירות הצבאי תחכה להם תוכנית החיסכון של הרצוג...

במלחמתו נגד קצבאות הילדים, התגייסו לעזרתו של השר הרצוג, בין השאר, בכירים במוסד לביטוח הלאומי ובמשרד האוצר, ובראשם השר בעצמו, רוני בראון, שביטא את נחרצותו להתנגד להגדלת קצבאות הילדים "גם אם יורידו לו את הראש"... (אוי!?); אברהם פורז, מי שהיה שר הפנים וח"כ מטעם מפלגת שינוי; וכצפוי גם עתונאי "הארץ", נחמיה שטרסלר ושחר אילן.

כל המתנגדים למה שהם קוראים "הגדלת קצבאות הילדים" מסתירים, במתכוון ואף בזדון, שבפועל לא מדובר ב"הגדלת" לקצבאות הילדים, אלא בהחזרת חלק מהקיצוץ הדרסטי שבוצע בקצבאות הילדים לפני חמש שנים על-ידי ממשלת שרון וביוזמתו של שר האוצר דאז, ומנהיג הליכוד בהווה, בנימין נתניהו, במסגרת תוכנית בעלת כותרת שקרית ודמגוגית, "תוכנית להבראה כלכלית, ישראל, 2003".

מימדי הקיצוץ (הנתונים בשקלים והם אינם לוקחים בחשבון את ההתייקרויות בחמש השנים האחרונות):

גובה הקצבה ב-2003 לפני הקיצוץ  הקצבה מה-1 בינואר 2008

ילד 1                   174                                               152     

2 ילדים               348                                               304

3 ילדים               581                                               486

4 ילדים               1,167                                            823

5 ילדים               1,899                                            1,160

6 ילדים               2,615                                            1,497

7 ילדים               3,339                                            1,834

8 ילדים               4,063                                            2,171

         הנתונים מדברים בעד עצמם. אכן הקיצוץ היה דרסטי בהחלט. ולכן, אין תמה שמאז, מדי שנה, נרשם בישראל גידול במספר האנשים, ובעיקר הילדים, החיים מתחת לקו העוני.

         כאשר אני שומע או קורא את נימוקיהם של מתנגדי "התוספת" לקצבאות הילדים, נדמה לי שתורתו של הדמוגרף והכלכלן הבריטי תומס רוברט מָלְתוּס (Thomas Robert Malthus 1766-1834) זוכה שוב לעדנה, והפעם בישראל. מלתוס מספק גם היום את מרבית הנימוקים בזכות מדיניות של ברירה טבעית וכלכלה חופשית.

         ב-2006, במהלך הדיונים בכנסת לקראת אישורו של חוק משפחות מרובות ילדים, הכריז  יוסף (טומי) לפיד,  בסרקזם דמגוגי, כי זוגות חילוניים לא יוכלו להביא ילד שני, משום ש"הם יצטרכו לממן ילד שמיני במשפחה חרדית". ואילו  שחר אילן, שגם הוא אינו מסתיר את איבתו לחרדים, טען, "קצבאות הילדים אינן מונעות עוני. הן מעודדות ילודה במשפחות מעוטות יכולת, ולכן מעודדות עוני. הן לא אמצעי חברתי אלא אמצעי אנטי-חברתי" ("הארץ", 2.6.2008).

     באווירה השליטה בישראל, אני חושש מאוד לניצחונם של מתנגדי ביטול הקיצוץ הדרסטי של קצבאות הילדים שבוצע לפני חמש שנים.