בשבת האחרונה, בדרך חזרה מתל ערד לתל אביב, התוודה אחד מאנשי צוות הטלוויזיה החברתית שהכין סרט על מצוקת המים ביישוב הבדואי הבלתי מוכר  תל ערד*,  כי משך כל היום הוא הרגיש צמא, אך הוא התלבט אם לשתות מים בגלל החשש שמא המים שישתה יחסרו לתושבי המקום. אומנם היה חם. בימים הקרובים, משך כל הקיץ, עוד צפויים ימים הרבה יותר חמים בנגב.

כשהגענו לתל ערד, בני משפחת אבו ריש היו עסוקים בהעברת  מים מהטנקר המשפחתי אל תוך מיכל המים העומד מעל לביתם. את טנקר המים גרר למקום טרקטור. אבי המשפחה, עבד אבו ריש (40), גילה לנו שהוא שילם עבור 3 וחצי קוב מים סכום של 35 שקלים, אך מייד הוא הוסיף, "זהו חלק קטן מהתשלום. עבור הטרקטור שהוביל את מיכל הים למקום בו קניתי  את המים וחזרה, שילמתי עוד 150 שקלים. נוסף, כדי להעביר את המים מהטנקר למיכל שמעל לבית, אני חייב להפעיל משאבה המופעלת על ידי גנרטור, שהרי הישוב שלנו אינו מחובר לרשת החשמל. במלים פשוטות, 3 וחצי קוב מים עולים לנו כ-200 שקלים. על אלה יש להוסיף, שאת הטנקר המשפחתי קניתי לפני שנים ב-5,000 שקלים".

המים שרוכשת משפחת אבו ריש אמורים לספק 11 נפשות, זוג ההורים ו-9 ילדיהם. "מאחר והמים מאוד יקרים, אנחנו נאלצים לנהוג בהם בחסכנות יתר. אנחנו משתמשים בהם לשתייה, לבישול ולרחצה. אנחנו משתדלים שהמים של טנקר אחד יספיקו לנו לשבוע ימים. בחודש אחד מדובר בהוצאה כספית של למעלה מ-800 שקלים. סעיף המים גוזל חלק ניכר מתקציב הקיום של המשפחה". מצבן של המשפחות המחזיקות  במשק הבית תרנגולות, צאן וגמלים, הוא לאין שיעור קשה יותר.

"לא קל לנו להשיג מים" קבל אבו ריש. "תמיד, ליד המקום בו אנחנו קונים את המים משתרך תור. לעתים קורה, שהאיש שמוכר לנו את המים מודיע לנו לפתע שהוא מפסיק באותו יום למכור לנו מים מאחר והוא השלים את מכסת המים שחברת מקורות מאשרת לו למכור. כך, אנחנו מפסידים זמן וכסף, וגם נשארים בלי מים. מצוקת המים מקשה עלינו מאוד את החיים. השנה, צפוי לנו קיץ קשה מאוד בגלל הבצורת. בממוצע, מדי שנה,  יורדים באזור כ-150 מילימטרים גשם. השנה ירדו בקושי 70 מילימטרים.  ייפגעו גם האנשים וגם משק החי".

חאתם אלנבארי, אף הוא תושב המקום, העיר את תשומת ליבנו למיכלי מים חלודים שעמדו בחצרות כמה מבתי היישוב. הוא הסביר, "המים לא רק יקרים וקשים להשגה, לעתים מדובר במים מעופשים ועם חלודה. זה מסביר מדוע רבים מאיתנו, בעיקר הילדים שלנו, סובלים ממחלות מעיים ומחום גבוה". הראייה,  לחדר המיון של בית חולים סורוקה בבאר שבע מגיעים מדי יום  ילדים בדואים רבים הסובלים ממחלות מעיים בגלל מי השתייה המזוהמים.

 "השימוש בגנרטורים לאספקת חשמל הוא יקר", ציין חאתם אלנבארי. הוא הסביר, "הדלק, חלקי החילוף והתיקונים עולים הרבה כסף. ולכן, רוב האנשים מפעילים רק למשך שעתיים-שלוש ביום את הגנרטור שלהם. אני מפעיל את הגנרטור לתאורה עם רדת החשיכה, להפעלת הטלוויזיה והפריז'ידר לזמן מוגבל. לדוגמה, חלב שאנחנו קונים היום, אנחנו חייבים לשתות אותו באותו יום, אחרת הוא מתקלקל, בקיץ בעיקר".

עלי אלנברי (44) הוא מורה לגיאוגרפיה. הוא נמנה עם הבודדים בתל ערד שמחזיקים בביתם מחשב ואינטנרט אותם הוא מפעיל בעזרת מצבר רכב וטלפון נייד. את חוק לימודיו עשה בירושלים. "יכולתי אולי להמשיך לחיות בירושלים, אך בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לחזור למשפחתי ולמקום בו נולדתי", סיפר. שנים אחדות בעבר הוא לימד ילדים חירשים.

כמו רוב תושבי תל ערד, גם עלי אלנברי הוא יליד המקום. "אני נולדתי כאן, לא בחדר יולדות ולא בבית חולים", הוא הבהיר. ההיסטוריה של תל ערד, ישוב בלתי מוכר על ידי המדינה, מלמדת על מר גורלם של תושביו. במקור, הם משתייכים לשבט קדיראת אלסאנע. עד שנת 1952 הם חיו באזורח'שם אלג'ביל (בערבית, אף של הר קטן), דרומית מערבית ללקיה. באותה שנה, הממשל הצבאי העביר את בני השבט  לאזור אלרהווה, מעבר לקו הירוק, דרומית לדהריה בגדה המערבית. בעקבות מחאה של ממשלת ירדן לאו"ם, נאלצו שלטונות ישראל להחזירם לשטחה של ישראל, אך לא למקום ממנו הם עקרו אותם, אלא הם יישבו אותם קרוב לגבול, בשטח סמוך לאתר הארכיאולוגי תל ערד, במקום בו חיו בעבר הלא-רחוק בני שבט ערב אלג'האלין שמדינת ישראל העבירה במהלך השנים ממקום למקום עד שזרקה אותם באזור מעלה אדומים.   

"שלטונות המדינה, הם ולא מישהו אחר, הם שיישבו אותנו כאן, אך עד היום הם מתייחסים אלינו כאל פולשים והם עושים את הכל כדי להמאיס עלינו את החיים", קבל עלי אלנבארי. "הם אוסרים עלינו לבנות בתים, לחפור בורות מים ושוללת מאיתנו שירותים בסיסיים, כאילו אנחנו לא קיימים. על הבית שלי מאיים צו הריסה. אם ביתי ייהרס, היכן אני אשכן את משפחתי? לאן המדינה רוצה שנלך? אנחנו לא מוכנים לעבור לאחת מעיירות הקבע שהקימה המדינה. אלו הם  גיטאות, שמורות, קנים של עוני והזנחה. כל פתרון ליישובם של הבדואים חייב לקחת בחשבון את המסורות שלהם ואת הקשר שלהם לטבע. בדואים שנולדים בטבע גם מתמזגים בו. צו ההריסה של הבית בו אני חי עם בני משפחתי הופך אותי לעבריין על לא עוול בכפי".

בתל ערד חיים כ-1,200 תושבים, רובם צעירים. בבחירות לכנסת, תושבי תל ערד מצביעים בקלפיות של הישוב  לקיה, המרוחק כ-40 קילומטריםמתל ערד.   

עלי אלנבארי פסימי. הוא אומר בגלוי, שהוא איננו  רואה את האור בקצה המנהרה, והוא מזהיר, "האנתפאדה הבאה עלולה לפרוץ כאן בנגב. אנחנו לא רוצים בכך, אך השלטונות הם שדוחפים את האנשים לדרך הזו. מדוע כופים עלינו לחיות ללא מים זורמים?  אומנם יש לנו בית ספר יסודי, אבל אין בו לא חשמל, לא תשתיות בסיסיות, ולא חוגים. בתום הלימודים, הילדים עזובים לנפשם. גם שיעור הנשירה מבית הספר הוא אצלנו מהגבוהים בארץ. בסופו של דבר, ילדים אלו יהיו בעייתיים לעצמם ולזולתם. גם המצב של הוריהם גרוע בגלל שיעור אבטלה גבוה והיעדר מקורות פרנסה מקומיים".

בדרך אל תל ערד הבדואית וממנה, כל מי שעיניו בראשו, אינו יכול שלא להבחין בשדות הירוקים, במטעים, בכרמים, בחממות (בהם מועסקים גם מהגרי עבודה מתאילנד ומסין), בממטרות מים שמסביב.  פשוט, שני עולמות: אחד לבדואים, ושני ... ליהודים, כן ליהודים, כמו גד"ש (גידולי שדה) חברון בו מגדלים מאות דונמים של תירס, חמניות ואגוזי אדמה, מטעי שקדים, כרמי ענבים, המושקים במים מוּשָבים; לולי ענק של גן יבנה השוכן כ-100 ק"מצפונית לתל ערד;  יקב יתיר המשותף להתנחלויות מעון, כרמל וסוסיא, ועוד.

כל זה קיים. זה מקומם. וזה עוד יתפוצץ לנו בפנים.

---------------

(*) התעתיק הנכון לשם בערבית הוא: תל עראד.