ארוכה הדרך לחרות

החודש ימלאו 90 לנלסון מנדלה. הוא האיש שנלחם בשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה והביס אותו. על מאבקו העיקש הוא שילם ב-27 שנות מאסר (1988-1960) בכלא שעל האי רובר איילנד ((Robber Island.  שנים ארוכות הוחזק בבידוד והיה מנותק מיקיריו. משך שנתיים נוספות הוחזק במעצר בית. כששוחרר ב-1990 מהמעצר, בני עמו ובכל העולם הריעו לו. באוטוביוגרפיה שלו מנדלה כתב, "למרות שהייתי מאושר בשל קבלת הפנים החמה לה זכיתי, רגזתי שלא יכולתי להיפרד בשלום מהצוות של הכלא. כשסוף-סוף חציתי את השער כדי לעלות על הרכב, חשתי – אפילו בגיל שבעים אחד – שחיי החלו מחדש. עשרת אלפים הימים בכלא באו אל קיצם."

ב-1994, בעקבות ביטול שלטון האפרטהייד, נבחר מנדלה לנשיאות ארצו. חמש שנים לאחר מכן, ביוזמתו, הוא נמנע  מלהתמודד שוב לתפקיד. בשונה ממנהיגים אחרים של תנועות לשחרור,  השלטון והשררה לא השחיתו את מידותיו ואת ערכיו. מאז שהשתחרר מתפקיד הנשיאות, הוא מקדיש עצמו לעניינים הקרובים במיוחד לליבו, כמו למשל, הדאגה לילדים והמלחמה באיידס.

בנאום שנא לאחרונה ביוהנסבורג הוא הכריז, "אם הילדים יהיו מאושרים יותר, המשפחות יהיו חזקות יותר, הקהילות בטוחות יותר, והממשל יחיה בשלום עם אזרחיו". בדרום אפריקה, למעלה מ-40 אחוזים מאוכלוסייתה חיים מתחת לקו העוני. בשנה אחת נרצחו 1,500 ילדים. 16,000 ילדים היו קורבנות של עבירות מין. מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-48 מיליון בני אדם, כ-5,5 מיליון הם נשאי איידס. בשל מחלת איידס מיליון ילדים הפכו יתומים.

בסוף החודש שעבר, בנאום שנשא בלונדון, בהתייחסו לבעיות של אקטואליה, הוא אמר, "בשנים עברו, דיברנו בקול חזק על המצב בפלסטין ובישראל, ועדיין נמשך הסכסוך הזה. התרענו מפני הפלישה לעיראק, ועדיין אנחנו עדים  לסִבלותיהם הנוראיים של  תושבי ארץ זו. אנו עוקבים בכאב אחר הטרגדיה הנמשכת בדרפור (בסודאן). קרוב יותר לבית, אנחנו עדים לאלימות המופעלת נגד אפריקאים, כולל בארצנו. אנו  גם עדים לכישלון הטרגי  של הנהגת המדינה השכנה שלנו, זימבבווה (בראשותו של העריץ רובר מוגבה –י"א)".

בישראל לא נמצאה עד היום הוצאת הספרים שתתרגם לעברית ותוציא לאור את ספר האוטוביוגרפיה שלו, "ארוכה הדרך לחרות". חבל מאוד. לבד מהעניין הרב שמעוררת הקריאה בו, בולט במיוחד המסר ההומניסטי-אוניברסאלי שמאפיין את השקפתו ואת דרכו של מנדלה.

            לציון יום הולדתו ה-90 של מנדלה, נטלתי לעצמי את החרות לתרגם מבחר קטעים מהמהדורה הצרפתית של הספר שבמיוחד ריגשו אותי:

פּתגם ישן אומר' בעקבות השעה החשוכה ביותר עולה השחר. (625)

        על המאבק המזויין: הם (נציגי המיעוט הלבן בשיחות המוקדמות שהובילו לביטול שלטון האפרטהייד – י"א) שאלו אותי ארוכות על בעיית האלימות; לא הייתי מוכן לנטוש את האלימות מייד, אך אמרתי להם בצורה הברורה ביותר שהאלימות לא תוכל מעולם להוות את הפתרון הסופי של המצב בדרום אפריקה. באופן טבעי, גברים ונשים דורשים להגיע להסדר שיושג במשא ומתן. תוך כדי שציינתי שזו השקפתי האישית ולא זו של ה-ANC (African National Congress – תנועתו של מנדלה- י"א), ציינתי, שאם הממשלה תפנה את הצבא ואת המשטרה ממרכזי האוכלוסייה השחורה, ייתכן שה-ANC יסכים להפוגה במאבק המזוין כצעד מקדים לשיחות. אמרתי להם, ששחרורי בלבד לא יעצור את האלימות בארץ ולא יקדם את המשא ומתן. (545)   

כתבתי, (...) הסירוב של ה-ANC לוותר על האלימות איננה הבעיה. "האמת היא שהממשלה (של המיעוט הלבן – י"א) אינה עדיין מוכנה לחלק את השלטון עם השחורים". (565)

ב-6 באוגוסט 1990, בפרטוריה, ה-ANC והממשלה (ממשלת המיעוט הלבן – י"א) חתמו על מה שכונה הסכם פרטוריה על-פיו הסכמנו להשעות את המאבק המזוין. כפי שאמרתי וחזרתי ואמרתי לתומכים שלנו: אנחנו משעים את המאבק המזוין, איננו מפסיקים אותו. ההסכם קבע את המועדים לשחרור האסירים הפוליטיים ואת הערבויות להענקת חנינות. (605)

על היחס בעתיד למיעוט הלבן: בעיה גדולה נוספת נגעה לחוק בעניין הרוב (השחור – י"א). הם סברו שאם ייכפה חוק הרוב, יישללו זכויות המיעוטים. הם רצו לדעת כיצד יגן ה-ANC על המיעוט הלבן? אמרתי להם כי בכל ההיסטוריה של דרום אפריקה, לא ניתן להשוות שום ארגון עם ה-ANC בכל מה שנוגע לאיחודם של כל העמים וכל הגזעים בארץ הזו. הפניתי אותם למבוא של אמנת החרות (שנוסחה בידי ה-ANC – י"א) בו נאמר, "דרום אפריקה שייכת לכל אלה החיים על שטחה, שחורים ולבנים". אמרתי להם שהלבנים גם הם אפריקאים.  לא משנה כיצד יעוצב העתיד, הרוב יזדקק למיעוט. "איננו רוצים להשליך אתכם לים", אמרתי להם. (555)

לא היינו מעוניינים להחריב את הארץ עוד לפני ששחררנו אותה. גירוש הלבנים היה הורס את האומה. אמרתי שאפשר להגיע לעמק השווה הנכון שיגשר בין החששות של הלבנים לתקוות של השחורים. אנחנו ב-ANC פנינו לעמק השווה הזה. "הלבנים הם בני דרום-אפריקאיים", אמרתי. "אנחנו מעוניינים שהם ירגישו בטוחים ושהם ידעו שאנחנו יודעים להעריך נכון את התרומה שלהם לפיתוחה של הארץ הזו". כל גבר או אישה שינטוש את האפרטהייד ייקלט במאבק שלנו למען דרום אפריקה דמוקרטית ולא גזעית. אנחנו מוכרחים לעשות את הכל כדי לשכנע את בני ארצנו הלבנים, שדרום אפריקה חדשה ולא גזעית תהיה מקום טוב יותר לכולם. (587)

        על פני העתיד: סיימתי את דברי בפותחי את זרועותי לעבר כל הדרום-אפריקאים בעלי רצון טוב ובעלי כוונות טובות באומרי להם, "כל גבר וכל אישה שנטשו את האפרטהייד לא יוּצא מהמִצעד שלנו לעבר דרום אפריקה לא גזעית, מאוחדת ודמוקרטית המבוססת על העיקרון, 'אדם אחד, קול אחד', ובאותן  רשימות בוחרים". זו היתה השליחות של ה-ANC, זו היתה המטרה ששמרתי לנגד עיני בשנות הבידוד בכלא, זו היתה המטרה למענה אעמול בשנים שנותרו לי לחיות. זו החלום שהיה יקר לליבי כשהושלכתי לכלא בגיל ארבעים וארבע. אני כבר לא איש צעיר היום, אני בן שבעים וארבע ואינני יכול להרשות לעצמי לאבד זמן. (588-9)

        על הקשר עם המפלגה הקומוניסטית: הסברתי את סירובנו לנתק את הקשר שלנו עם המפלגה הקומוניסטית, וציינתי מחדש שאיננו נמצאים תחת שליטתה. "איזה איש כבוד, כתבתי, ינטוש את מי שהיה תמיד ידידו לבקשתו של יריבם המשותף, וישמור על אמינותו בעיני אנשיו?" (563)

        (...) חבר אחד יידע אותי שכריס האני (Chris Hani), המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה, ראש המטה לשעבר של ה-MK (Umkhonto we Sizwe) (חנית האומה –  הזרוע הצבאית של ה-ANC - י"א), אחד האישים הפופולאריים של ה-ANC, נורה ליד ביתו בבוֹקסבּוּרג, ליד יוהנסבורג, פרבר לבן בו כריס ביקש להשתלב.

        מותו של כריס היה הלם עבורי אישית ועבור התנועה. הוא היה חייל ופטריוט שעבורו כל משימה לא היתה מִשנית.  הצעירים של דרום אפריקה ראו בו את גיבורם. הוא דיבר בלשונם והם הקשיבו לו. אם מישהו יכול היה לגייס את הדור הצעיר המורד למען פתרון בדרכי המשא ומתן, היה זה כריס. אפריקה הדרומית איבדה אחד מטובי בניה.

        (...) ערכתי ביקור תנחומים אצל אביו של כריס, בן ה-82, בסָבָלָלָה, עיירה זעירה ומאובקת, (...). בהגיעי לכפר הזה, שלא היו בו לא מים זורמים ולא חשמל, הופתעתי מהעובדה, שבמקום כה עני ומרוד קם אדם בשיעור קומתו של כריס האני שהצליח לקומם אומה שלמה בזכות הלהט שלו והכּישורים שלו. העניין שהוא גילה לעניים בכפר, מקורו היה בילדותו בסבללה ובעובדה שהוא לא נטש את שורשיו העמוקים. (627)

        מתוך נאום  השבעתו לנשיא דרום אפריקה, 10 במאי 1994: סוף-סוף השגנו את עצמאותנו הפוליטית. אנו מתחייבים לשחרר את כלל עמנו מהשעבוד, מהעוני, מהמחסור, מהסבל, מהסקסיזם ומשאר צורות האפליה.

לעולם, לעולם, לעולם לא עוד, ארץ יפה זו לא תדע דיכוי של אדם אחד בידי זולתו. (...) שתשלוט בה החרות. שאלוהים יברך את אפריקה. (641)