ברית מנציחי הנכּבה

הערות אחדות בעקבות ועידות חיפה ושיקגו

אחד הרשמים החזקים ביותר והבלתי נמחים  מהמפגשים שלי  במהלך השנים שלאחר מלחמת יוני 67'  עם פליטים פלסטינים במחנות בעזה, בגדה המערבית, בעמאן בירדן ובפזורה הפלסטינית, היא התשובה החוזרת ששמעתי מפיהם כל אימת ששאלתי אותם מאין הם. כולם כאחד, הזכירו את הישוב ממנו הם גורשו ב-48'. את התשובה הזו שמעתי בפעם הראשונה כשסיירתי במחנה הפליטים הגדול אשאטי (החוף) בעזה. את אותה התשובה  שמעתי גם מילדים שהם ואף הוריהם נולדו בעזה ומעולם לא ראו את הישוב שאת שמו  הם הזכירו. גם היום תקבל את אותה התשובה מבני הדור השני, השלישי והרביעי של הפליטים הפלסטינים. התשובה הזו  הדהימה   גם  חיילי צה"ל רבים שסיפרו עליה לחבריהם ולאמצעי התקשורת.

מיליוני הפליטים הפלסטיניים היא הביטוי הטראגי והכואב ביותר של הנכּבה. גם אחרי שישים שנה ברור שבלי הכרה ישראלית בזכות השיבה ובלי מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני - לא ייכּוֹן שלום צודק ובר קיימא בין ישראל ופלסטין.

          שישים שנה אחרי, חרף מחיר הדמים העצום שמשלמים העמים הפלסטיני והישראלי בהיעדר שלום צודק - לא שלום של סוס ורוכבו - הממסד הישראלי מתעקש לא להכיר בזכות השיבה ולא בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. המשך הכיבוש וההתנחלויות הם הביטוי הבוטה ביותר של מדיניות זו הנסמכת על   כוחה הצבאי האדיר של ישראל; הנתמכת עדיין על-ידי הרוב בישראל; הנשענת על ידי ארצות-הברית; הנהנית מאדישותן של רוב מדינות העולם; והמפיקה מלוא התועלת מצביעותם של מרבית המשטרים במדינות הערביות שדקלמו ומדקלמים "הזדהות", כשבפועל העניין הפלסטיני שימש ומשמש אותם סוס פוליטי לרכב עליו.

          גורם נוסף אותו חייבים להזכיר  היא חזית הסירוב, הקיימת גם במקומותינו, שסיסמאותיה  סיפקו מאז ומתמיד לממשלות ישראל עילה ואליבי להתמיד במדיניות ההתנכרות לזכויותיו של העם הפלסטיני.  ביטוי עכשיווי לברית הקיימת זה שנים, גם אם לא כתובה, בין מנציחי הנכּבה למיניהם, הוא הטרנד החדש-ישן שמעלה במחזוריות קבועה סיסמאות חסרות שחר שאינן מקדמות כהו זה את ענייניו של העם הפלסטיני ואת זכויותיו הצודקות,  אך הן זורעות ייאוש ואך ורק ייאוש.

          במהלך חודש יוני שעבר, ביוזמת קבוצת "אבנא אלבלד" נערכה "ועידת  חיפה למען זכות השיבה והמדינה החילונית הדמוקרטית בפלסטין". בערב הפתיחה נאמו איימן עודה, מזכ"ל חד"ש (בדו"ח על מהלך הוועידה ציינו המארגנים שחד"ש כוללת גם את מק"י); עוואד עבד אלפתאח  (בל"ד); מחמד כנענה (אבנא אלבלד); ד"ר ענת מטר ואחרים.

          ב-8 באוגוסט הקרוב תיפתח  בשיקגו בארה"ב "הוועידה העממית הפלסטינית". על קיומה של הוועידה בשיקגו  מסרה לראשונהNaor  Dorothy ב-13 ביוני האחרון באחד הפוסטים שלה  באנגלית שהיא נוהגת לפרסם תחת המטריה של New Profile. מאוחר יותר, בפוסט נוסף, היא גם דיווחה בהרחבה על הוועידה בחיפה. (מה לתנועת "פרופיל חדש, תנועה לאזרוח החברה בישראל", ול"מדינה החילונית הדמוקרטית בפלסטין" – לא ברור.) בהציגה את מצע הוועידה בשיקגו, דורוטי נאור ציינה  בהבלטה, את "הזכות של כל הפליטים הפלסטיניים לשוב לבתיהם, אדמותיהם, נכסיהם וכפריהם המקוריים..."

          האם עורכי הוועידות בשיקגו ובחיפה מאמינים, ולו לרגע אחד, שניתן לממש סיסמה זו המדגישה את המונח "מקוריים"?  על ידי העלאת סיסמה זו הם מספקים תחמושת למכביר לממסד הישראלי ולכל המתנגדים להכרה בזכות השיבה ולמימושה באמצעות משא ומתן ומבלי ליצור טרגדיות נוספות. על ידי העלאתה הם זורעים ייאוש הן בקרב הפלסטינים הכמהים לממש את זכויותיהם הצודקות אחרי עשרות בשנים והן בקרב הישראלים המזדהים עימם.

          בנאומה בוועידת חיפה, ד"ר ענת מטר קראה "להפסיק להשתמש ברעיון שתי המדינות (בו היא תמכה בעבר), משום שברור עתה עד כמה הוא רק משרת את המשך הכיבוש והשליטה. (...) אHפשר את המשך הכיבוש. (...) איפשר לדבוק בגזענות ללא בושה וללא רגשי אשם. (...) הפתרון של מדינה אחת מרחף כבר באוויר, כפיתרון פוליטי..."

האומנם? האומנם? ד"ר מטר לא הצביעה כיצד  שני עמים  המקיזים זה לזה את דמם מזה עשרות שנים יממשו את הפתרון הזה. האם ניתן לכפות בכוח על שני עמים אלה לחיות במסגרת של מדינה אחת?  לידיעתם של חסידי "המדינה אחת": גם חסידי "ארץ ישראל השלמה"  תומכים בהתלהבות ונלחמים למען אותו פתרון שאתם מטיפים לו,  והם מיישמים אותו, יום-יום, שעה-שעה, על-ידי מפעל ההתנחלויות.