בעוד הפלסטינים עומדים בפני קשיים גדלים והולכים במאבקיהם להשגת מדינה עצמאית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת יוני  1967 - התעורר דיון רציני על עצם היתכנותו של פתרון של שתי מדינות.

 

השינויים התמידיים אותם מבצעת ישראל בשטחים כבושים אלה – אם באמצעות הרחבת ההתנחלויות הבלתי חוקיות והתשתיות הנלוות, ביניהן גדר ההפרדה, ואם על ידי פיצולם של שטחים אלה על ידי רשת ענפה של מחסומים וצורות שונות של חסימות – והדשדוש בתהליך המדיני, זעזעו עוד יותר את אמון הציבור הפלסטיני בהנחה כי פתרון שתי המדינות הוא המציאותי והראוי ביותר.

 

הניתוק שכפתה ישראל בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית – ניתוק שהעמיק אחרי נסיגת ישראל מרצועת עזה, ועבר הסלמה נוספת בעקבות העימותים בין פתח וחמאס,  אשר הותיר את רצועת עזה תחת שלטונו של האחד ואת הגדה בניהולו של האחר – ניתוק זה  העלה סימני שאלה נוספים, לגבי עצם האפשרות לפתרון של שתי מדינות.

 

בנוסף, הפלסטינים מתקשים להבין מדוע הקהילה הבינלאומית מאפשרת ניגוד  חריף שכזה, בין האסטרטגיה והחזון של שתי מדינות, חזון שלכאורה נשען על קונצנזוס בינלאומי, לבין המציאות המתפתחת בשטח, בכלל זה, ההפרדה והנתק בין הגדה המערבית ורצועת עזה, והשינויים שמבצעת ישראל בשטחי הגדה המערבית.

 

אם לשפוט את פעולותיה של ישראל, שהיא הדרך הטובה ביותר להבין את יעדיה האמיתיים של ישראל, נקל להסיק כי היא מעוניינת ואף פועלת כדי ליצור בעתיד בעזה מציאות שתהיה שונה  מזו שבגדה המערבית. בסופו של דבר, נראה שישראל מרוצה מקיומן של שתי הנהגות נפרדות, בעזה ובגדה.

 

ההנהגה הפלסטינית והציבור נעו מהדרישה לפיתרון על בסיס מדינה חילונית ודמוקרטית אחת, עבור הפלסטינים והיהודים כאחד בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית [שטח המנדט הבריטי בפלשתינה], לעבר  תמיכה בפתרון של שתי מדינות, הודות לשני גורמים. ראשית, המציאות שיצרה ישראל הפכה את רעיון המדינה האחת לחלום אוטופי. שנית, המאמצים אותם השקיעו גורמים ידידותיים וקונסטרוקטיביים בקהילה הבינלאומית שכנעו את הפלסטינים לאמץ אסטרטגיה התואמת את החוק הבינלאומי, המכיר בישראל, אך המתייחס לשליטתה של ישראל בגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, וברצועת עזה – כאל משטר כיבוש בלתי חוקי.

 

במלים אחרות, ידידי הפלסטינים ואויביהם כאחד, באזור ומעבר לו, שכנעו את הפלסטינים כי פתרון שתי המדינות זוכה בתמיכתה של הקהילה הבינלאומית. ואולם, אותה עמדה פרגמאטית שהובילה לשינוי היסטורי זה בנתיבה של התנועה הלאומית הפלסטינית, מטילה עתה ספק באפשרות המעשית לכינון שתי מדינות.

 

ואף על פי כן, חרף הטיעונים והניתוחים הרהוטים והמנומקים של אינטלקטואלים פלסטינים, רובו הגדול של הציבור הפלסטיני, על סמך  סקרי דעת הקהל, וכן רובה של האליטה הפוליטית שלו מתייחסים לרעיון המדינה הדו-לאומית כאל חלופה אסטרטגית מסוכנת. ישנן לכך כמה סיבות.

 

אחת, אסטרטגיה של מדינה דו-לאומית תחליש את הלחץ על ישראל לסיים את הכיבוש הבלתי-חוקי, ובכך תפתור באחת את השאלה הפוליטית, החוקית והמוסרית שישראל מתמודדת עימה, כלומר היותה מדינה כובשת, מדכאת וקולוניאלית.

 

שנית, העמדה הגורסת מדינה  אחת דו-לאומית תגרום לזניחת הישגים רבים שהפלסטינים כבר השיגו, בבניית מדינה ומוסדותיה, ועלולה להחזיר אותם לאחור, למצב שבו קציני צבא ישראליים שולטים לא רק בתנועותיהם של הפלסטינים, כפי שזה קורה היום, אלא גם שולטים בתוכניות הלימוד בבתי הספר, במינוי או בפיטורי מורים, ובעניינים בסיסיים נוספים שהם היום ובעשור האחרון באחריות ובסמכות הפלסטינים.

 

שלישית, הקריאה להקמת מדינה דו-לאומית קשה יותר למימוש מאשר הקמתן של שתי מדינות. קריאה כזו תגרום למבוכה בקהילה הבינלאומית ובלגיטימיות הבינלאומית, המחויבים כיום, ולוּ מן הפה ולחוץ, בתביעה לסיום הכיבוש.

 

לבסוף, ישנן כמה סכנות הכרוכות בקריאה למדינה דו-לאומית. אחת,  שישראל תיישם הסדר מעשי לפתרון דו-לאומי כזה, אך בגדה המערבית בלבד בה חיה כיום אוכלוסייה המורכבת מפלסטינים וממתנחלים ישראלים. סכנה נוספת היא שישראל תנצל את הקריאה הזו כדי להשתלט על מזרח ירושלים, תתרום לישראליזציה נוספת של העיר ירושלים, ותממש את סיפוחה הבלתי חוקי.

 

עם זאת, יש לציין שכמה מן הקולות הקוראים למדינה דו-לאומית מנצלים, כפי הנראה, את העמדה הזו  כדי להזהיר מפני כשלון פתרון  שתי המדינות. דבר זה הוא מצער, שכן הוא מותיר את הרושם שהעמדה התומכת בפתרון המדינה  הדו-לאומית היא תרגיל טקטי של יחסי ציבור, ולא אסטרטגיה אמיתית.

 

למעשה, החלופה היחידה לפתרון שתי המדינות הוא המשך העימותים בין הישראלים והפלסטינים, על כל ההשלכות השליליות שיהיו לכך ברמה האזורית. בפני הישראלים והפלסטינים עומדות שתי אופציות בלבד: המשך העימות או סיומו של הכיבוש על פי החוק הבינלאומי. סיום הכיבוש יאפשר לפלסטינים להקים מדינה עצמאית בכל השטחים שכבשה ישראל ב-1967, כולל ירושלים המזרחית.

----------------------

* מחבר המאמר, ר'סאן ח'טיב, הוא סגן-נשיא אוניברסיטת ביר-זית וחבר הלשכה הפוליטית של מפלגת העם הפלסטינית. בעבר היה שר התכנון ברשות הפלסטינית. הוא בעל תואר דוקטור בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת דרהאם ונימנה עם עורכיו של מערך פרסומי הרשת bitterlemons בו פירסם את מאמרו באנגלית. המאמר  מתפרסם כאן באנגלית ובתרגומו לעברית באדיבותו של המחבר, שגם תרם מאמר נוסף בערבית.