אנא קראו את הקטע הבא:

"בקשת מחילה

"ולסיום - וידוי והכאה על חטא: באוגוסט 1990 פלש סדאם חוסיין, "הרוצח הפסיכופט", כהגדרתו של נוסייבה, לכוויית, ומלחמת עיראק הראשונה פרצה. "החיבוק שחיבק ערפאת את סדאם", הוא כותב, "והתצלומים של ערפאת המנשק את סדאם על שפתיו הביכו אותנו ושירתו את יחסי הציבור של ישראל. היה דומה שבחיבוק אחד נמוגו כל הישגינו". וכך ראה נוסייבה לנגד עיניו את "גוויעתה המבישה של האינתיפאדה", בלשונו. דווקא אז הוא נעצר ונכלא בכלא רמלה "על פעילויות חתרניות של איסוף מידע ביטחוני בשביל המודיעין העיראקי".

"אני זוכר היטב את היום המר ההוא - נדהמתי ולא האמנתי. הייתכן? נוסייבה מרגל? מתקבל על הדעת? ביקשתי לראות את החומר במו עיני כדי להיווכח, וקיבלתי. "שותפי לדרך הוותיק", נזכר נוסייבה בספרו, "הישראלי יוסי שריד, שלמענו התפטרתי מהאיגוד בביר זית, היה חבר בוועדת חוץ וביטחון של כנסת ישראל. הוא אמר שהוצגו בפניו ראיות משכנעות שאני סוכן חשאי".

          "עשיתי לסרי נוסייבה עוול נורא, הוא כבר מחל לי, ואני לא מחלתי לעצמי. אשמתי, בגדתי בחברות אישית ובחברות לדרך. פעם אחת התפתיתי להאמין ל"גורמי הביטחון" וָאֶפָּת, פעם אחת יותר מדי. סליחה, סרי."

*

הקטע המצוטט לעיל לקוח מסקירה שפרסם יוסי שריד ב"ספרים, הארץ" (22.10.08) על הספר: "היה היתה ארץ" אותו חיברו סרי נוסייבה ואנתוני דוד, ושתורגם מאנגלית לעברית על ידי אריה חשביה.

נסכים, הווידוי הפומבי של יוסי שריד ובקשת המחילה שלו הם בהחלט תופעה נדירה במקומותינו. היום, יוסי שריד הוא אזרח מהשורה, אך בעבר הלא רחוק היה חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

המסקנה שלי: לא להתפתות להאמין לגורמי הביטחון, הם  מ ש ק ר י ם, ולכן אין לשים בהם את מבטחנו.

 יוסף אלגזי