חומר למחשבה  -

ישראל מסתכנת בניהול המלחמה האחרונה,

ולא את המלחמה הבאה

מאת ברוס אנדרסון, "זה האינדפנדנט", 5 בינואר 2009*

כל עוד ישראל כובשת את הגדה המערבית, מוסיפה פלסטין להיות השן הכואבת שלה.

העולם פוכר את ידיו בדאגה ובייאוש. ישראל מתקדמת, אכזרית ונחושה.  יש מספר שאלות מעניינות לטווח קצר.  האם הישראלים היו פועלים עכשיו לו נערכו הבחירות בעוד ששה חודשים ולא בעוד חודשיים, ולוּ מר אובמה היה נכנס כבר לתפקידו? מה הוביל את החמאס להפסיק את הפסקת האש ולירות מאות רקטות, שכמעט ולא הרגו אף ישראלי אך הצליחו להרתיח כמעט את כולם, וסיפקו לישראל את העילה האידיאלית? ברור שלישראלים הייתה תכנית למלחמה בעזה. בכך אין שום דבר מרושע: למדינה שמצויה במצבה של ישראל חובה שיהיו תכניות מגירה לאיומים אפשריים. אך אם אתה ניצב בפני אויב חסר רחמים כישראל, היה מן התבונה לחשוב מראש, ולא ברור שהנהגת חמאס מבינה מושג זה.

אך המשמעויות לטווח ארוך חשובות בהרבה. אם המשך מבצע עופרת יצוקה ילך למישרים עבור הישראלים כמו פעולת ההפצצות – הנחה שטומנת סיכונים, אם לוקחים בחשבון את ההסתכנות בלחימה בשטחים בנויים -  יש לקוות שהאלוף אהוד ברק  מכוון לסיום מהיר:  שיא סמלי כלשהוא, שלאחריו יוכל להכריז על ניצחון ולהחזיר את הכוחות. הישראלים, ללא ספק, יסיקו מסקנות. עתיד מדינתם תלוי בטיב המסקנות.

לנץ הישראלי יהיו סיבות לשביעות רצון. אם עזה יסתיים כפי שהתחיל, הדבר ימחק את זיכרונות לבנון 2006. אז ישראל ספגה תבוסה אסטרטגית.  יתר-על-כן, משקיפים זרים רבים – ולא מעט ישראלים – תהו אם הצבא הישראלי לא איבד מחודו. לא נראה סביר שמישהו יחשוב כך הפעם.

מלבד להריע לצה"ל, הנץ שלנו יצביע על מספר כלבים שלא נבחו הלילה: דרום לבנון נותרה שקטה; חזבאללה לא עשתה דבר כדי להקל על הלחץ מעל חמאס; אולי לבנון לא הייתה כזו תבוסה על-אף הכל. בגדה המערבית היו הפרות סדר מינימליות, וכך גם בשאר העולם הערבי. הנץ מגדיל את לעגו ויעמוד על כך שהרעיון שהרחוב הערבי על סף התפוצצות ועומד לטאטא את המשטרים הידידותיים למערב ולהחליף אותם במטיפי דת פסיכופטיים היא פרי דמיונם של אירופאים ליברלים רכרוכיים. יש בסיס לביטחונו של הנץ ובוחרים ישראלים רבים יסכימו עמו.  יש רקע לכך: קשה להפריז בהערכת האפקט שהיה למתאבדים המתפוצצים, בפרט כשהיו ילדים על דעת הקהל הישראלית. יש משפט שעליו חזרו וחוזרים ללא סוף, ולעתים קרובות על-ידי ישראלים שרחוקים מהשקפות ניציות: "איזה מין אנשים אלה, ששולחים את ילדיהם לרצוח את ילדינו?" היסטוריונים צבאיים המציאו משפט שהוא מכוער באותה מידה שהוא חיוני; ושוב, הוא מתאר מציאות מכוערת: "פסאודו-הפרדה של מינים": אם אתה מחליט שהאויב שלך הוא ממין שונה ונמוך, הרבה יותר קל להרוג אותו בקרב.

למעלה מ-60 שנה היו הישראלים אשמים פחות בפסאודו-הפרדה כלפי הערבים מאשר הערבים כלפיהם. לעתים הם היו אשמים בניצול השואה לשם סחיטה אמוציונלית. הפעם יש להם נקודה. ילדים מתאבדים מתפוצצים כמעט מצדיק את השימוש בפסאודו-הפרדה והם מעוררים באופן בלתי נמנע זכרונות מהשואה, לא שאלה רדומים אי-פעם. שיפוט מוסרי שטחי אף פחות שימושי במקרה זה מאשר בדרך כלל.  אין טעם לזלזל בנץ שלנו ובדומיו. הזעם שלהם מובן וכך גם הגאווה שלהם בעוז רוחם של הבחורים. אך אם הנצים לא ירוסנו, ישראל לא תשרוד את המאה הזו.

ממלכת הצלבנים החזיקה מעמד מאה שנה, כמעט פי שניים מאשר קיומה של ישראל עד כה, ולצלבנים הייתה בעיה דומה לזו של ישראל. ניתן לדמות את שניהם להשתלות איברים בגוף שהמערכת החיסונית שלו נחושה לדחות. אף אם הישראלים חמושים הרבה יותר טוב מהאבירים הפרנקים של אוטרמר, אך כמו הצלבנים הם שולטים רק במובלעת קטנה לאורך החוף, שמוקפת בשטחים גדולים בהרבה, שתושביהם דוחים את קיומם. מה שהנסיך חסאן מירדן אמר על מדינתו תופס באותה מידה לישראל: "אנחנו חיים בשכונה מסוכנת". כל זמן שהסכנות האלה באו לידי ביטוי בנשק קונוונציונלי, המצב היה תחת שליטה. אך אנחנו יכולים להיות בטוחים בדבר אחד. ככל שהמאה הזו מתקדמת – אם זו המילה הנכונה – יהיה קל יותר ליצור נשק גרעיני. אם כן, חזרנו לפסבדו הפרדה של המינים. יש טרוריסט ששונא יהודים ומוכן לפוצץ עצמו. מדוע יגביל עצמו לתור לאוטובוס כשהוא יכול לקחת עמו את תל-אביב?

אין דרך שבה ישראל יכולה לערוב לכך שזה לא יקרה: אין אפשרות לסלק כל סכנה בשכונה. כל זמן שמדינת ישראל קיימת, יהיו מוסלמים שישנאו אותה. אך ניתן להקטין או להגביר את הסיכונים. כל זמן שישראל כובשת את הגדה המערבית, פלסטין תהיה השן הכואבת של העולם הערבי. היא גם תשמש לערבים כתירוץ לכישלונם  בהתקדמות פוליטית, חברתית וכלכלית. "העולם המערבי מטיף לנו על דמוקרטיה וזכויות אדם. אך תראו איך הם מרשים לישראל לנהוג בפלשתינאים. איזו צביעות."

אף אם הקביעה הזו מאד פשטנית, היא אפקטיבית. עד כה, הוכיחו מצרים, ירדן וסעודיה שהן עמידות ויציבות יותר ממה שחששנו. עיראק התגלתה כפחות אפקטיבית מנאצריזם בחתירה תחת מדינות ידידותיות ערביות. אך יש גבול. ככל שפלסטין נותרת ללא פתרון, כך תתקרב נקודת השבירה. כל עוד שכנותיה של ישראל לא תוכלנה ליהנות מיציבות, לא תוכל ישראל ליהנות מביטחון. ניתן כבר לשמוע מחאות בישראל. רוב הישראלים, כולל ניצים רבים, מצדדים במדינת פלסטין.  במו"מ בקמפ דייוויד, בשלהי נשיאותו של קלינטון, כשאהוד ברק, הקורנס של עזה כיום,  היה ראש הממשלה, הוא הציע תנאים נדיבים. מי דחה אותם? ערפאת.

אך לא רק לליברלים יש פנטזיות. כך גם כמה ניצים ישראלים שמאמינים שלא ייתכן הסכם עם פלסטין עד שההנהגה הפלסטינאית תכיר במדינת ישראל. זה כמו לבקש מהאיי.אר.אי. להתחיל בתהליך השלום של אולסטר על בסיס הכרה מראש בלגיטימיות של אירלנד הצפונית. יתר-על-כן, אפילו על-פי הסכמי קמפ דייוויד, 91 אחוזים בלבד משטחי הגדה  לפני 1967 היו מוחזרים. עזבו את ערפאת העלוב: היה קשה ביותר לכל מנהיג פלסטינאי לחתום על איבוד שטחים כזה ולשרוד. מייקל קולינס, המנהיג המהפכני האירי חתם על הסכם עם הבריטים ונרצח. והוא היה דמות חזקה בהרבה מעבאס או אלה שעשויים לבוא אחריו. לניצים, שטוענים שחוסר נכונותם של הפלסטינאים להגיע לפשרה חוסם את הדרך להסכם, יש נקודה.  עליהם גם להכיר בכך שפלסטינאי משתף פעולה יקשה לקנות לעצמו ביטוח חיים.

למרות כל הנאמר, אנחנו לא נמצאים בדרך ללא מוצא. יש מוצא. על ישראל להתנער מחתירה לחתימה על הסכם עם הפלשתינאים ועליה לנקוט בצעד חד-צדדי של ביצוע הסכמי קמפ דייוויד, רצוי באמצעות ממתיק טריטוריאלי של וויתור על 95 אחוזים מהשטחים שכבשה ביוני 1967.  זה לא יהיה קל, כי הדבר יהיה כרוך בהוצאת מאה אלף מתנחלים, ובמקרים רבים בהוצאתם בכוח. הדבר יעמיד את המערכת הפוליטית בישראל תחת לחץ עצום, אך יהיה שווה לשלם את המחיר.

יש לשער, שהמחיר לא ישולם. סביר שהישראלים ילמדו את הלקח הלא נכון מעזה, כשהם מנחמים עצמם במחשבה שתמיד יוכלו להכות בהם בשעת צורך. אם כך, צרות עומדות לפתח וסבירות רבה לסוף מעורר חלחלה. ישראל נוצרה במידה רבה כדי להבטיח שלעולם לא תתרחש שואה נוספת. הגנרלים מואשמים לעתים בכך שהם מתכוננים למלחמה האחרונה. ישראל בסכנה שהיא מתכוננת למנוע את השואה האחרונה ומתעלמת מהאיום הבא.

---------------

* Bruce Anderson: Israel is in danger of fighting the last war, not the next one; As long as Israel occupies the West Bank, Palestine will be the Arab’s sore tooth; The Independent, UK, 5.1.2009

המאמר תורגם לעברית על-ידי פ.ר.