עזה שלאחר המלחמה -

כמו אחרי רעידת אדמה ובאוויר ריח מתקתק של מוות

מאת יוסף אלגזי

          בלילה שבין שבת (17.1.2009) ליום א' (18.1.2009) נכנסה לתוקף הפסקת האש במלחמה ברצועת עזה שנמשכה 22 ימים. להכרזה הרשמית של ממשלת ישראל נתלוו איומים על האפשרות לחידוש האש, ולהמחשה הוצגה מכונת המלחמה של צה"ל הצרה על הרצועה.  התושבים מצידם יצאו ממקומות המקלט שלהם, חיפשו בני משפחה שלא ידעו מה עלה בגורלם, הוציאו כמאה גוויות אדם מתחת להריסות, העריכו את הנזקים ברכוש, בעיקר הבית. אחד מנציגי אונר"א דיבר על "ריח מתקתק"; ריח המוות ששלט באוויר.

שם הקוד הרשמי של המלחמה היה "עופרת יצוקה", אך גנרלים ועיתונאים העדיפו על פניו את הקוד הציני "הבעל בית השתגע" כדי להמחיש ולהדגיש, "נכנסנו בהם בכל הכוח".

מאזן הדמים: בצד הפלסטיני - 1,314 הרוגים (מתוכם 412 ילדים ו-110 נשים), למעלה מ-5,300 פצועים (מתוכם 1,855 ילדים ו-795 נשים); בצד הישראלי –  3 אזרחים ו-10 חיילים הרוגים וכ-400 פצועים.

*

שופרות השלטון טענו שהמלחמה כוונה נגד חמאס, במציאות המלחמה כוונה בעיקר נגד אוכלוסיית עזה הפלסטינית. בניגוד להצהרות הרשמיות, לדעתי, ארגון החמאס יוצא מחוזק מהמלחמה. המנהל המקומי של סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם, אונר"א, ג'והן ג'ינג (John Ging) קבע חד-משמעית שבעקבות המלחמה הזרם האסלאמי-פוליטנ התחזק בעזה.  

מיומו הראשון בזירה, הממסד הישראלי נוקט כלפי ארגון החמאס מדיניות מקיאבליסטית. הממסד הישראלי עמד ליד עריסת הקמתו (ראו: יוסף אלגזי, קנאות מוסלמית ואקטיוויזם פלסטיני, ("ספרים-הארץ", 25.1.1955), סקירה על הספרים של מאיר חטינה, רדיקליזם פלסטיני, תנועת הג'האד האסלאמי ושל אבנר ש'. כהן, השיח אחמד יאסין מראשות 'אלמוג'מע' להנהגת חמאס).  בזמן האינתיפאדה הראשונה צה"ל כתש ברשות הפלסטינית ולא נגע בחמאס. בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (25.1.2006), ממשלת ישראל והממשל האמריקאי ידעו שחמאס יצא מהן מנצח. כל מהלומה שהנחיתה ישראל  על הרשות הפלסטינית עימה היה חתום על אין-ספור הסכמים, תרמה לחיזוקו. המצור על רצועת עזה המשיך לחזק אותו.

משהו אני יודע על ארגון חמאס. תחת הכיבוש הישראלי ועד לפינוי צה"ל מרצועת עזה בקיץ 1994,  וגם לאחר מכן - פגשתי וראיינתי רבים ממנהיגיו ופעיליו. מעולם לא הסתרתי, גם לא מפניהם, שאני מתנגד להם  אידיאולוגית ופוליטית. פעמיים תחת הכיבוש הישראלי ראיתי את תוצאות ההסתערות של אנשי הארגון על מועדון התרבות של "הסהר האדום הפלסטיני" בעיר עזה והאיומים על חייו של הד"ר חיידר עבד אלשאפי. עם הזמן, גברה התנגדותי לחמאס  בשל שיטות פעולתם הרצחנית של אנשיו הן נגד ישראלים והן נגד יריביהם מבני עמם. הם השתלטו על עזה בהפיכה צבאית עקובה מדם והטילו על אוכלוסייתה משטר אימים. הם ניצלו את המלחמה האחרונה כדי לרצוח יריבים פוליטיים ולירות ברגליהם של אחרים בתואנה ש"שיתפו פעולה עם ישראל".

ואף-על-פי-כן,  סברתי ואני עדיין סובר, שיש לכבד את העובדה שרוב פורמאלי בקרב העם הפלסטיני בעזה בחר בחמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית גם אם בחירה זו נראית לי מוטעית לחלוטין. האם אני מרוצה מהבחירה שעושה הרוב במדינת ישראל ? רחוק, רחוק מזה, הבחירה שלו היא בעיני אסון.

*

בכל אחת מהמלחמות שחוויתי בארץ תמיד היה גורם מסוים שהצטיין בכיעור שלו. במלחמת יוני 67' למשל, היו אלה האמנים ששרו שירי הלל למלחמה. ובמלחמת עזה האחרונה הרוב המכריע של אמצעי התקשורת מילאו את התפקיד המאוס הזה. עיתונאיות ועיתונאים התחרו ביניהם מי יתלהם יותר חזק. אני ממליץ בהחלט לקרוא בעיון את הסקירות על תפקוד התקשורת הישראלית בזמן המלחמה בעזה שפרסם "קשב, מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל" (www.keshev.org.il).

*

לאסוני גם במלחמה הזו, שוב התחוור לי שאני חי בחברה חולה. הרוב המכריע בה עדיין נגרר אחרי מנהיגים, אלופים ורבנים מחרחרי המלחמה. רק נחמה  אחת היתה לי במלחמה הזו והיא  לגלות הפעם שגדל והתרחב מעגל המתנגדים למלחמה בחברה הישראלית. נוכחתי בכך בבירור  בהפגנה שנערכה ביפו במוצאי-שבת (17.1.2009). העובדה שרק מיעוט מבין המפגינים היו מוכרים לי -  עשתה לי טוב. ושיאה של ההפגנה עבורי התרחש כאשר בפינת הרחובות יפת ויהודה הימית, מתוך קבוצת אנשים שצפתה בהפגנה, שמעתי אשה אחת אומרת לרעותה בערבית: "شوفي, شوفي, في كتير يهود !", כלומר, "ראי, ראי, יש הרבה יהודים !". (מצורף צילום של ההפגנה ביפו; צילם: ישראל פוטרמן).

*

במשך כל ימי ולילות המלחמה, שעות תרתי בין אתרי החדשות באינטרנט בשפות שונות. בימי הלחימה צה"ל הגביל מאוד-מאוד את יכולתם של העיתונאים שביקשו לסקר את המלחמה. התיאורים הקשים באמת על תוצאות המלחמה מתפרסמים  בימים אלה שלאחר שוך הקרבות. נציגים של ארגונים הומניטאריים ועיתונאים זרים ניצבים המומים ומזועזעים נוכח מראות הזוועה המתגלים לעיניהם ונוכח סיפורי האימה שהם שומעים מפי התושבים ההלומים עדיין מההפצצות מהאוויר, מהרעשות תותחי 155 מ"מ והטנקים, מההרג ללא אבחנה, מעוצמת אסונם.

אינני מאמין לדמעות התנין של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בראיון לתקשורת בו הוא טען שהוא בכה נוכח הטרגדיה הנוראה שפקדה את הד"ר עז אלדין אבו אלעיש  ממחנה הפליטים בית לאהיא בעזה. פגז של צה"ל הרג בבת אחת שלוש מבנותיו ופצע קשה בני משפחה נוספים. אותו אולמרט מיהר למנות את שר המשפטים, הפרופסור דניאל פרידמן, לעמוד בראש ועדה שתספק למעשה תירוצים כדי להתגונן אם כאשר ישראל תואשם בביצוע פשעי מלחמה במהלך מלחמת עזה. על ראש הגנב בוער הכובע. בימים אלה גם נודע שהצנזורה הצבאית מונעת פרסום שמותיהם של קציני צה"ל שלחמו בעזה. מתברר, שעוד לפני פרוץ המלחמה, "צה"ל רתם את החוק כדי להכשיר פגיעה באזרחים" (ראו יותם, "לא עוצרים באפור", "הארץ, המוסף", 23.1.2009). למשימה הבלתי-מכובדת הזו התגייסו בין השאר פרקליטות המדינה והפרקליטות הצבאית.

קיימת אפשרות, קיימת סכנה, שגם בעקבות המלחמה בעזה יינצלו מפקדים ומדינאים נותני פקודות והנחיות בישראל מפני העמדתם לדין בגין פשעי מלחמה. אך ברור שבדפי ההיסטוריה רבים מהם יוקעו כפושעי מלחמה.

ואגב פשעי מלחמה שווה לזכור את ארה"ב השותפה של ישראל לפשעים. נשיאה החדש-חדש, ברק אובמה, הצהיר למחרת כניסתו לתפקיד כי הוא ינהל מדיניות "אקטיבית ואגרסיבית" כדי לכונן שלום בין ישראל, פלסטין ושאר המדינות הערבית. נחיה ונראה. אם אומנם ירצה לקיים את הבטחתו, ארשה לעצמי להציע לנשיא החדש צעד ראשון למימושה: פשוט לסגור את ברז אספקת כלי הנשק החדישים שלה לישראל;  צה"ל השתמש בחלק מכלי נשק אלה במלחמה בעזה אשר שימשה גם כמעבדת ניסויים לכלי מלחמה.

*

זמן מה השליתי את עצמי שאוכל לאסוף את כל הידיעות על המלחמה שקראתי, לתרגם אותן ולפרסם אותן כאן באתר. מהר מאוד הרמתי ידיים. לבדי אינני מסוגל  לבצע משימה זו. למימושה נחוץ צוות גדול של רופאים, אחיות, צלמים, סופרים, חוקרים, רושמי עדויות, שאולי, יחד, אחרי חודשים, יוכל לחבר ספר לבן על זוועות המלחמה בעזה. (בכוונה כתבתי ספר "לבן" ולא "שחור" כפי שנוהגים בדרך כלל; תמיד מקומם אותי השימוש הנפוץ במונח "שחור" כצבע בעל משמעות שלילית ודוחה.)

ולכן אסתפק כאן אם כן בלקט זעיר ומתומצת של דו"חות וכתבות:

          רצועת עזה נראית בעקבות המלחמה כמו אזור אחרי שנפגע מרעידת אדמה – הכריז בז'נבה גידו סבטינלי (Guido Sabatinelli),  האחראי על נושא הבריאות בארגון הסעד לפליטים של האו"ם (אונר"א). לאנשים רבים אין מקום לחיות בו, בתיהם נחרבו כליל. להערכת ארגון הצלב האדום הבינלאומי כ-80,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג. להערכת דוברת הארגון, דורוטיה קרימיסטאס (Dorothea Krimistas), בשל המימדים העצומים של הרס בתי מגורים ותשתיות, יעבור זמן רב עד שניתן יהיה להעריך את מימדי ההרס ולשקם את אשר נחרב. יעבור זמן רב כדי להתגבר על המשבר ההומניטארי.

          להערכת אונר"א, במלחמה נהרסו 53 מבנים גדולים, ביניהם  מבני בתי ספר רבים. הארגון נתקל בקשיים גדולים כדי להחזיר 200,000 תלמידים לספסל הלימודים. יעבור זמן רב עד שישוקמו בתי ספר שנהרסו בהפצצות. חלקם כזכור שימשו מקלטי חירום למשפחות שבתיהם נחרבו.  נציגי אונר"א הזכירו שמאז 2007, במסגרת המצור שהיא מטילה על עזה, ישראל מונעת הכנסת חומרי בנייה לרצועה.

          אחד העיתונאים שביקר בבית חנון, עיירה חקלאית קטנה בצפון-מזרח עזה, ציין שלמרות שלא התנהלו בה חילופי-אש,  היא נראית כמי שהתחוללו בה קרבות עזים. לנגד עיניו נתגלו  בתים חרבים, בתי ספר שרופים, דרכים הרוסות, תעלות מים וביוב פרוצות, שדות חקלאיים ועליהם סימנים של  שרשרות הטנקים והבולדוזרים של צה"ל שנסעו בהם הלוך ושוב, ריחות חזקים של פגרי בהמות שנקברו תחת ההריסות.

          ח'ליל יוסף אסמעיל אלעטאר, חקלאי בן 60, נתגלה על-ידי אחד הכתבים יושב על חורבות ביתו ההרוס. על האדמה נראו  סימני שרשרות הבולדוזר שדרס את ביתו כדי לפלס דרך לטנקים השועטים. ב-5 בינואר, כמו שאר תושבי העיירה, הוא נקרא על ידי צה"ל לנטוש את העיירה. הוא ומשפחתו נמלטו ממנה, אך הוא נאלץ להותיר אחריו את אמו הקשישה והחולה, כּמלה אלעטאר, בת ה-90, מאחר ולא היו לו אמצעים להעברתה. בעקבות הפסקת האש, כששב לביתו החרב, בעזרת מעדר הוא הוציא את גוויית אמו מתחת להריסות. באותו ים הוא מיהר לקבור אותה.

          במחנה הפליטים בג'בליה, משפחות רבות מצאו מחסה בבית הספר של אונר"א. הפצצת חיל האוויר גרמה למותם של 42 אנשים, מתוכם 10 אנשים בני משפחה אחת, משפחת דיב.

          הכומר הנוצרי מנואל מוסאלם סיפר שבית הספר של הכנסייה שלו ואכסניית הנזירות נפגעו מחמישה טילים. וכשסיפר על כך הוסיף, "בחצר בית הספר מונחת עדיין פצצה ממנה נוזל זרחן".

הרלד וין פרסד (Harald Veen Fresed), רופא-חירורג הולנדי שעבד בבית החולים "אלשפא" בעיר עזה מטעם ארגון הצלב האדום הבינלאומי נשמע המום מהחוויות שהוא חווה תוך כדי עבודתו בימי המלחמה. משך 8 ימים היה עד לזוועות. הוא תיאר, "איברים מרוטשים, מוחות נשפכים מהגולגולת, קרביים גלויים, פצועים שמתו כתוצאה משטפי דם. כל העת זרמו עוד ועוד פצועים. לא יכולנו לעמוד בקצב הגעתם. טיפלנו במקרים הקשים, בעיקר באלו שעוד ניתן היה להציל אותם.  משפחות התמוטטו לנגד עינינו נוכח הייסורים והמוות של יקיריהם. היו כאלה שליוו את קרוביהם הפצועים עד לחדרי הניתוח מחשש שמא לא ישובו לראות את יקיריהם בחיים.  המלחמה אינה מסתיימת עם הפסקת האש. עבור רבים היא נמשכת עוד שנים רבות, כל החיים".

כשד"ר הרלד עזב את עזה הוא שב לבתו הקטנה בת ה-3 בארצו. בבית החולים "שיפא" הוא טיפל בילדה אף היא בת 3. כשהיא הובאה אליו היא הביטה בו בעיניה הגדולות. כשהוא הפך את גופה הוא גילה "חור גדול פעור בגבה". היא נותרה בחיים, אך היא לא תוכל ללכת על הרגליים שלה.

*

          ולפני סיום :

שמונה ארגוני זכויות אדם בישראל: האגודה לזכויות האזרח, במקום, בצלם, גישה, המוקד להגנת הפרט, הוועד הציבורי נגד עינויים, יש דין ורופאים לזכויות אדם, פנו ביום 20.1.09 ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להקים מנגנון עצמאי לקיום חקירות של מקרי הרג ופגיעה באזרחים במסגרת הלחימה בעזה, בהם עולה חשד כבד להפרות חמורות של דיני הלחימה על ידי צה"ל.

בפנייה,  עו"ד לימור יהודה מהאגודה לזכויות האזרח ציינה,  כי בהתבסס על אירועים שכבר התפרסמו ועל מידע נוסף אשר מצטבר מיום ליום, כמו גם ההיקף המחריד של הילדים והנשים שבין ההרוגים, עולה חשד כבד להפרה של דיני הלחימה על ידי צה"ל, באופן שמחייב את ישראל לפעול לקיום חקירות מקיפות ואפקטיביות על ידי גורם עצמאי.

בפנייה צוין, כי על פי דיווח של משרד הבריאות הפלסטיני, עד לתאריך 19.1.2009 נהרגו בהתקפות צה"ל לפחות 1,300 אנשים, מהם 410 ילדים ו-104 נשים. 13 אנשי צוות רפואי נמנים על ההרוגים. מאז החלה הכניסה הקרקעית, נהרגו לפחות 845 בני אדם, למעלה ממחציתם נשים וילדים. בנוסף, בהתקפות נפצעו כ-5,300 מתוכם 1,855 ילדים ו-795 נשים. מעל 300 מהם פצועים קשה. מדיווחים נוספים עולה כי מבנים בהם נמצאו אזרחים, בהם נשים וילדים, הותקפו על-ידי צה"ל, בחלק מהמקרים, כאשר בבניינים מסוימים נהרגו עשרות אזרחים. בפנייה מודגש כי על אף שהמידע עודנו חלקי ביותר, די בו כדי להצריך חקירה עצמאית ומקיפה.

          עו"ד יהודה פירטה במכתב, כי שני עקרונות היסוד של דיני הלחימה הינם עקרון ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים ועיקרון הפרופורציונאליות, אשר נועדו לשרת את מטרת העל של המשפט ההומניטארי: הקטנת הסבל, הנגרם לאוכלוסייה האזרחית בעת סכסוכים מזוינים.

          המשפט הבינלאומי אוסר על ביצוען של התקפות חסרות הבחנה. שימוש באמצעי לחימה שלא ניתן לכוונם נגד מטרה צבאית מסוימת, או שלא ניתן להגביל את פגיעתם באוכלוסייה האזרחית, הוא אסור.

במכתב צוין עוד, כי תקיפת מבנים אזרחיים אינה יכולה להתבצע בהסתמך על חשד כללי, אלא אך ורק על פי מידע מבוסס היטב, ותוך שקילת הסיכון לחיי אזרחים. אם מתברר שהמטרה שנבחרה איננה מטרה צבאית, או שניתן לצפות שהתקפה עליה תגרום לפגיעה מופרזת באזרחים או באובייקטים אזרחיים  – יש להורות על ביטולה.

          הארגונים ציינו בפנייתם כי ירי הטילים, שביצע חמאס לעבר ישראל ואשר כוון לפגיעה באזרחים, מהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי, וכך גם שימוש באוכלוסיה אזרחית כ"מגן אנושי" או ביצוע התקפות מלב ריכוזי אוכלוסייה; עם זאת, אין בכך כדי להתיר לישראל להפר את הוראות המשפט הבינלאומי, או לשחרר אותה מאיסוריו.

          ארגוני זכויות האדם הדגישו, כי מדינת ישראל מחויבת ליזום ולקיים חקירות עצמאיות ואפקטיביות בכל מקרה בו מתעורר החשד כי קציניה או חייליה אחראים להפרות של המשפט הבינלאומי. כן מודגש, כי החקירות שיש לקיים, צריכות לכלול גם התייחסות לחוקיות הפקודות וההנחיות שניתנו בפועל לכוחות בשטח, הן במסגרת הכשרתם ותדרוכם לקראת הפעילות, והן במהלכה.

          פרטים נוספים ב:

http://www.acri.org.il/story.aspx?id=2033