יושקה איננו

לזכרו של יושקה ולרשטיין – 2009-1926

ביום א' (18.1.2009) נפרדנו מיושקה בבית העלמין של קיבוץ יד חנה.  ליד הקבר המכוסה פרחים והמוקף בני משפחה וחברים, ספדו לו הבת עדי (דידי), בנימין גונן, וחברים נוספים. מרים אלגזי קראה את השיר "הנער ההוא מצ'כיה" שכתבה המשוררת יאירה גינוסר.

וכך אמרה הבת עדי -

יושקה זה מושג. מי לא מכיר את יושקה.

לאבא שלי לא היה סולם שהגיע עד השמיים, אבא שלי היה הסולם.

גדול, חזק, גבוה, לוחם, אופטימי. כשמו "ולרשטיין", אבן נטועה בחומת טירה נישאת.

אבא היה קומוניסט מגיל 13 בכל רמח איבריו, עוד כשנלקח למחנה. דווקא הוא שנפגע ונכווה ושרד את התופת מעשי ידי אלו המתכסים בכסות אדם  נהג לומר כי הדבר היחיד שבו הוא מאמין זה האדם.

היה נדמה כי דבר לא יוכל לאבא. הוא מסוג הנפילים שהמוות לא ישיג אותם. הוא עוד יחיה אחרינו סברנו.

אבא לא רצה למות הוא אהב את החיים, ידע להעריך אותם ולמרות הגהנום והתופת ממנו יצא אמר כי היו לו חיים מלאים ומספקים.

הכול הלך הפוך אצל אבא, הוא ספד את הוריו כילד וספד את בנו תמיר. שרד את מחנות הריכוז ורכש לעצמו השכלה, החליט החלטות אמיצות כשהוא לבדו בעולם.

ניצול ממלחמה אחת התנדב להילחם במלחמה אחרת בארץ, למען מטרה צודקת ולא היסס, ובנחישותו, תעוזתו והאופטימיות הרבה שהייתה טמונה בו היגיע לארץ חסר כל והקים שתי משפחות.

אני זוכרת אותו מצעיד את הפגנות האחד במאי, זוכרת אותו רץ בראש השורה עם המגפון וקורא סיסמאות, זוכרת את הלהט, את ההתרגשות, את העוצמה, את הכרזות.

אבא היה צ'כי, בעל חזות צ'כית, עם ההומור הצ'כי הטיפוסי, חייל שוויקי אמיתי. הוא הביא איתו שפות רבות, ארצות רחוקות, עתיקות, וחשף אותנו לעולמות קסומים.

אבא נפל ושבר את עצם הירך. בשלב מסוים היה צריך להחליט אם ללכת לניתוח או לא.

ניתוח מסוג זה במצבו ובגילו של אבא צפן בחובו סיכון רב מידי.

היינו צריכים להחליט, זה היה קשה. שאלנו את אבא, הוא תמיד היה טוב בהחלטות.

שלושה  היה הקריטריונים שעזרן לו להחליט ובסדר הזה:

1.     יש לו עוד מה לתרום למפלגה.

2.     2. הוא עוד צריך להספיק לראות את נכדיו.

3.     אתם יודעים עוד כמה גלידה הוא יספיק לאכול.

אבא היה טוב-לב וישר, יצירתי, מקורי ומוכשר הפליא.

אדם משכיל אוטודידקט, עמוד תווך.

אבא, אמא נלחמה על חייך, לא רצינו לתת לך ללכת. ידענו שגם אתה לא רוצה.

לאן הלכת ? אולי עוד תחזור ? אנחנו מחכים אבא, אנחנו מחכים.

יש לנו עוד מה להגיד ולשאול, לספר ולהראות, יש עוד מהפכות שצריך לעשות, סדר עולמי, תיקון.

אוהבים אותך מאוד. מחכים שתחזור.

יחסו של יושקה ללחם / מדברי בנימין גונן

אירוע מסוים עם יושקה מלפני הרבה שנים נשאר חרוט עמוק בזיכרוני.

זה קרה בשנות ה-50 באחת מישיבות ברית הנוער הקומוניסטי. במהלך אחת ההפסקות בישיבה חילקו לנו אורחה קלה. במהלך הארוחה שמתי לב שיושקה ניגש לשולחן, נוטל חתיכת לחם ושם אותה בכיסו. לא הבנתי מדוע הוא עשה זאת. ואז ניגשתי ליושקה ושאלתי אותו מדוע הוא שם חתיכת לחם בכיסו. בתגובה, יושקה סיפר לי כי המעשה שלו קשור לעבר שלו באחד ממחנות הריכוז  בזמן המלחמה.

במחנה, כך הוא סיפור, שרר רעב תמידי. מדי פעם, איכרים מהסביבה נהגו, בסתר, להתקרב לגדר המחנה ולהשליך לעברנו לחם. כמו אחרים, גם אני  הייתי אוסף מהלחם הזה. למרות שאני עצמי סבלתי מרעב נורא הייתי קודם כל מחלק מהלחם שאספתי לאחרים, לאלה  שחשבתי שהם אולי הם זקוקים ללחם הזה יותר ממני.

כן, כזה היה יושקה, כך הכרנו אותו, וכך אזכור אותו תמיד: מתחלק עם אחרים במה שיש לו.

יאירה גינוסר

הנער ההוא מצ'כיה

ידידי, שהיה ילדון בצ'כיה כשנכנסו בה הנאצים

סיפר לי איך הייתה ידו

בכל עבודה, בכל מחנה, ויד כל נאצי הייתה בו.

בקצה הימים ההם עלה לישראל

עם הנשק הצ'כי ועם האמונה הקומוניסטית.

הכרתי אותו בעירי בימי הנעורים

יחיד וצעיר ועני, פילוסוף כאבן גבירול,

מתגורר לו בתיבת עצים גדולה, בתחתית חדר המדרגות

בשולי מרתף הנוער של המפלגה, בשולי קולות השוק.

לתשלום חובות העבר

שנינו נפגשים ליד רחוב אורי

לשוחח על עמית, על הבוהמיאן אמיל חביבי,

והוא שואל על שם הרחוב: "שמעת על אורי לסר?"

אני, מגרגרי מלח הארץ,

עונה בנימה נאורה לכאורה, נימה מתנשאת:

"ראה ראיתי שתי תמונות שלו,

כאן במוזיאון תל אביב" "

הצ'כי אף לא קולט בדברי הרמת אף

בשקט חף מיומרה הוא מספר:

"בבית הורי, בפרג, היו תלויות

כמה תמונות של אורי לסר.

את הסיפור הזה על קומוניסט צעיר,

 יחיד ועני

ואורי לסר בבית הוריו

אני מספרת למשורר מקומי.

המשורר קשוב למילים והוא מעיר

זה לא סיפור, הוא אומר, זה שיר

העיר הזאת,

לא תמיד היא יפה אך עוד חוזר בה

ניגון, שזנחנו לשווא: לכל רחוב שם איש,

ובפגישה  צפופה וחריפה איש נושם רחוב.