מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

90 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה /

11.11.1918-28.7.1914

המלחמה נגד המלחמה - קטה קולוויץ,Khate Kollwitz 1922

כשנפסקו קרבות מלחמת העולם הראשונה שרבים דימו אותה למטחנת בשר ענקית בשל מחיר הדמים הגבוה שגבתה -  היו מי שקיוו, היו מי שרצו להאמין, היו מי שהשלו את עצמם שזו היתה המלחמה הגדולה האחרונה. לא עברו 21 שנים ושוב פרצה מלחמת עולם, השנייה, והפעם עקובה מדם עוד  יותר  ואכזרית לאין שעור. אצל רבים מבין אלה שחוו על בשרם את שתי המלחמות נוצרה תחושה שאותן 21 שנים לא היו אלא הפוגה במלחמת עולם אחת ארוכת שנים שנמשכה כמחצית המאה. במלחמת העולם הראשונה נרצחו קרוב ל-19 מיליון בני אדם, ואילו בשנייה ההערכות נעות בין 35 מיליון ל-60 מיליון.

ל ק ט  נ ת ו נ ים על מלחמת העולם הראשונה:
המחנות הנצים –
מדינות ההסכמה (לפי סדר הכוחות ששיגרו לשדות הקטל) : רוסיה, צרפת, בריטניה, איטליה, ארצות-הברית, יפאן, רומניה, סרביה, בלגיה, יוון, פורטוגל, מונטנגרו;
מדינות הציר: גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה, בולגריה;
חיילים מגויסים: מעל 65 מיליון;
אבידות חיילים: קרוב ל-10 מיליון;
אבידות אזרחים: קרוב ל-9 מיליון;
חיילים פצועים: מעל 21 מיליון;
שבויים ונעדרים: קרוב ל-8 מיליון.

במדינות רבות באירופה ציינו החודש 90 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה. מתוך לימוד קורות מלחמת העולם הראשונה הסקתי שבמלחמה הזו רבים, רבים מדי, האנשים שנדבקו בחיידק הפטריוטיות. בתוכם רבים מתוך אלו שהכריזו על עצמם לפני המלחמה "הומניסטים", "פציפיסטים", סוציאליסטים" וכדומה. כל אלה נהו אחרי המלחמה, וסליחה על הביטוי, ממש כמו עדר. מעטים, מעטים מדי, העזו לשחות נגד הזרם הפטריוטי ושוחר הקרב ונגד שטיפת המוח הלאומנית.
הימשכות הקרבות העקובים מדם, מלחמת החפירות, הטנקים, הגזים, הנשק החדיש והקטלני לסוגיו, ומספר הקורבנות שלא פסק מלגדול – הביאו לתופעות של גבורה בעיני: כוונתי לאותם חיילים שסירבו להמשיך להילחם גם במחיר מאסר והוצאה להורג; לאותם מרידות (mutinies)  של חיילים שקצה נפשם במלחמה ובקטל ההדדי; ולאותם מחזות של אחווה במהלך הקרבות בין לוחמים משני עברי המתרסים. למחזות האלה קראו בצרפתית: fraternisation. היטיב להציג את אווירת האחווה הזו, ולו לשעה קלה, הסרט הצרפתי: Joyeux Noël ("חג מולד שמח") מאת Christian Carion. הסצנה של המפגש בין הלוחמים משני המחנות האויבים בשטח ההפקר שבין החפירות ושירת מזמורי חג המולד בשלל שפות  שבקעה מגרונותיהם של האויבים עד לפני רגע - היא נשגבת ובלתי נשכחת. 
 גנרלים ופוליטיקאים בשני המחנות הנצים לא אהבו את המחזות האלו. את סרבני המלחמה הם תיארו כבוגדים, וכדי להרתיע אחרים מללכת בדרכם הם פקדו להוציא רבים  מתוכם להורג. הנתונים הרשמיים הנוגעים למספר ההוצאות להורג באשמת "עריקה", "השתמטות", "פגיעה עצמית" או "סירוב פקודה" אינם לדעתי אמינים. במלחמת העולם הראשונה, טוען הצבא הצרפתי הוצאו להורג כ-600 מחייליו; הצבא הבריטי – 306; הצבא האיטלקי – 750; הצבא הגרמני – 28(!?); הצבא הניו-זילנדי – 5 חיילים. 


"לאחר פרק-זמן מסויים – לאחר עשר-עשרים שנה תבוא מלחמה שניה והיא תחריב לגמרי את העולם הישן"
במהלך המלחמה ולאחריה צמחה ספרות אנטי-מלחמתית ואנטי-מיליטריסטית שמרגשת אותי תמיד מחדש וביתר שאת. ההתנגדות למלחמה באה לידי ביטוי גם באמנויות נוספות, שירה, תיאטרון, קולנוע, ציור, פיסול, ועוד. לא אמנה את כל הספרים שקראתי ואהבתי כדי חלילה לא לקפח אף אחד מהם. אסתפק בציטוט קטעים  אחדים פרי יצירתו של הסופר הצרפתי אנרי בארביס (1935-1873) וחתן פרס נובל (1917) מתוך ספרו "יומן המלחמה", שתורגם לעברית על-ידי מרים ברנשטיין-כהן (בהוצאת ספרית הפועלים, ללא ציון שנה, 158 עמודים, במחיר 300 פרוטה):

19 בינואר 1916
(...) לא ידעתי כלל, שהאדונים פ. הנם לאומיים כל-כך. בעצם תוקפה של המלחמה שוקדים ברנשים לאומיים אלה בחשאי להכשיר את הלבבות הכשרה שבתוצאותיה תבוא הידלדלות גמורה של כוחותינו ברכישת נשק, ובסופו של דבר, כשכל הארצות תצאינה ממלחמה זו כמעט-מרוששות. וכפשע יהיה בינן לבין פשיטת-הרגל הגמורה, ישתדלו הלאומיים הללו להביאנו לידי מלחמות חדשות. אין להם אלא מחילה זו: מטומטמים עלובים אלה אינם חלים ואינם מרגישים מהי מלחמה ואינם מסוגלים להבין זאת. אך – סבלנות! המשכיל בעת הזאת ידום, עד בוא מועד.

23 במארס 1916
(...) כעת – נחתך הגורל, האנושות  נקרעת לגזרים, במו ידיה, בכל כוחותיה, בכל עוצם טפשותה... כמובן, שעוד ארתח ביתר שאת. לאחר זמן, כשתתעורר השאלה, איך למנוע סיכסוכים חדשים, שלא יהא מנוס מהם, אם תפיסת המושג "לאומיות" לא תשתנה מן הקצה אל הקצה. לעזאזל, מה אנו ומה ערכנו, אם נסתפק בשפיכת דמעות על פראותם וטפשותם של בני דורנו. שהרי אם נעיין בדבר, נבין היטב, כי עניין ההגנה על עתידה של האנושות, שסכנה צפויה לו, חשוב לא פחות משאלת מיליון בני-האדם, הרוצחים ומוחצים איש את רעהו בשדות הקטל מדי חודש בחודשו.
14 באפריל 1916
(...) ולא עוד, אלא אמונה אחת הולכת ומתחזקת בי, כי אנשים רבים מדי נשתוקקו באוולתם למלחמה זו והכשירוה, וכי בני-דורנו (הרי יודעת אַת את משפטי עליהם!) עשו כל מה שיכלו כדי שיתרחש מה שמתרחש. אומרים לנו, כי המתקיפה היתה גרמניה, אמת הדבר. אך אם מוסיפים אגב כך ואומרים שאנו נהגנו כצדיקים שכיבדו ושמרו את השלום, ומעולם – חס ושלום! – לא היו בלבנו מחשבות של תגמול, על תרועת נצחון, ושמעולם לא הרשינו לעצמנו שום מעשה איבה או פרובוקציה, הרי זה, במחילה מכבודנו, קצת גוזמא. מלחמה זו היתה תוצאה פאטאלית ומחויבת-ההגיון מהתנגשות של שחצנויות לאומניות, וכל אחד מן האשמים יטול נא על עצמו חלק מן האחריות. ואוסיף נא ואומר, כי לאחר פרק-זמן מסויים – לאחר עשר-עשרים שנה תבוא מלחמה שניה והיא תחריב לגמרי את העולם הישן, תשלול ממנו את שארית ההון והחומר האנושי, - אם עד הזמן ההוא לא יחליטו העמים המובלים לטבח את ההחלטה הפשוטה וההגיונית להושיט סו"ס ידם זה לזה, מעל לדעות הקדומות של מסורות וגזעים, על אפם ועל חמתם של השליטים בשרירות-לב, מבעד לכל הבלי הרברבנות הצבאית, תהילת-הקרבות וחשבונות-התרמית התגרניים של כמה אומות, השואפות לשגשג על חשבון שכניהן, בדכאן בכוח ובשוד את התפתחותם הטבעית של אותם שכנים. כולנו רואים על כל צעד ושעל את המאמצים הרבים הנעשים כדי למנוע את אחוות העמים הקדושה, כדי לעכב ולשים לאל את הישגי הסוציאליזם, - הדוקטרינה הפוליטית הצודקת היחידה, המתעלה לדרגתה של השקפה בינלאומית ומוארת לא רק באור האנושיות אלא גם באור הבינה. וכן רואה אני עד מה מעטים הם הפירות שהביא הלקח האיום הזה, והדבר גורם מנכונותי לסבול את הסבל הכללי, שלא היה בא לעולם אילו היה כל אדם חושב כמוני, הנה על כן, אין להתרגז הרבה.
                            
                         יוסף אלגזי

12/1/2008