ישראל 2008:

אי-שוויון ואפליה

עברו 60 שנה מאז קיבלה עצרת האו"ם (10 בדצמבר 1948) את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. ההכרזה  מהווה  מקור השראה לתפיסת זכויות האדם ומהווה בסיס לאמנות הבין-לאומיות. לרגל ציון 60 שנה להכרזה הכינה האגודה לזכויות האזרח דו"ח הבוחן את מצב זכויות האדם בישראל ובשטחים הכבושים לאור סעיפי ההכרזה. בחרתי להביא מתקציר הדו"ח לשנת 2008 סעיפים אחדים הממחישים את אי-השוויון והאפליה בעיקר בתחומים החברתיים.

הזכות לשוויון

הזכות לשוויון היא עקרון-על, העומד בבסיס תפיסת זכויות האדם. שישים שנה לאחר ההכרזה, אין בישראל עיגון חוקתי מפורש לזכות לשוויון. בישראל קיימת אפליה כלפי צִבורים רבים ובהם אנשים עם מוגבלות, יוצאי אתיופיה וחבר העמים, נשים ומזרחים. אולם חמורה במיוחד היא האפליה הממוסדת נגד האזרחים הערבים, המתבטאת בחקיקה ובמדיניות לשם העדפה מובהקת של האינטרסים של האזרחים היהודיים. נוסף על כך, זה ארבעה עשורים שולטת ישראל על מיליוני בני-אדם רמוסי זכויות, אשר לא נכללים כלל במושג השוויון – הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים.

אנשים עם מוגבלות

בישראל קיימות אפליה והדרה מתמשכות כלפי אנשים עם מוגבלות. שירותים רבים אינם נגישים או זמינים להם, או שאינם עונים על הצרכים. למרות התפתחות החקיקה בהגנה על זכויות אנשים עם מוגבלות, המצב בשטח מלמד כי אין די בהתקדמות המשפטית.

·              שיעור המועסקים בקרב אנשים עם מוגבלות נמוך מאוד; ההכנסה הממוצעת של בעלי מוגבלויות היא פחות מ-70% מההכנסה הממוצעת של אנשים ללא מוגבלות. 85% מהמעסיקים הישראליים אינם מעסיקים אנשים עם מוגבלות, וכרבע (23%) הצהירו שאינם רוצים להעסיק עובדים בעלי מוגבלויות.

·              מצבם הכלכלי של אנשים עם מוגבלות בישראל הידרדר בשנים האחרונות והוא הקשה ביותר מבין מדינות המערב.

·              מחסומים מערכתיים משמעותיים מונעים את שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה.

·              למעלה ממחצית מן האוכלוסייה הזקוקה לטיפולים בתחום בריאות הנפש, ובתוכה למעלה משני שליש מהקטינים, אינה מקבלת אותם במסגרות הציבוריות הקיימות.

יוצאי חבר המדינות

שיעור האקדמאים בקרב יוצאי חבר המדינות גבוה יותר משיעור האקדמאים בקרב כלל ילידי ישראל. למרות זאת, 16% מתוכם הם עובדים בלתי מקצועיים, לעומת 5% מהאוכלוסייה הוותיקה. רבים מעולי חבר המדינות שהגיעו לישראל מתחילת שנות התשעים עובדים בחברות כוח אדם. קשיי השפה של חלק מעולי חבר המדינות, וחוסר מודעות לחוקי העבודה בישראל, פותחים פתח לניצולם בידי מעסיקים. במחקר שבדק אפליה בשלב הקבלה לעבודה, נמצא כי מעסיקים מעדיפים לפנות למועמדים לעבודה שאינם עולים.

היעדר נישואים אזרחיים בישראל פוגע בזכויותיהם של יוצאי חבר המדינות לשוויון ולחיי משפחה. למעלה ממחצית מהישראלים הנישאים בחו"ל הם ילידי חבר המדינות

יוצאי אתיופיה

על אף הכוונות הטובות וריבוי הפרויקטים הממשלתיים, עולי אתיופיה עדיין מתקשים להשתלב בישראל, בין השאר בשל התפוררות המסגרת המשפחתית המוכרת, מגורים בשכונות מצוקה ובבידוד חברתי, העדר רגישות תרבותית מצד הממסד וגילויי גזענות בחברה הישראלית. ביולי 2008 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטארית לבחינת מצבם של יוצאי אתיופיה בישראל.

עבודה: רבים מהעולים מאתיופיה מועסקים בעבודות בשכר נמוך, באמצעות קבלני משנה וחברות כוח-אדם. 37% מעולי אתיופיה הם עובדים בלתי מקצועיים, לעומת 16% מעולי חבר המדינות ו-5% מהישראלים הוותיקים. שיעור האקדמאים יוצאי אתיופיה המועסקים במקצועות ההולמים את השכלתם נמוך יחסית לכלל האוכלוסייה; שכרם של אקדמאים יוצאי אתיופיה נמוך מהשכר הממוצע במשק;  שילוב אקדמאים יוצאי אתיופיה בשירות המדינה אינו מספק.

חינוך: שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידים ממוצא אתיופי הוא 39.14%, לעומת 63.8% בקרב כלל האוכלוסייה היהודית. תלמידים יוצאי אתיופיה מרוכזים במוסדות חינוך מסוימים, בנתיבי לימודים ובמסלולי לימוד מוגבלים ואף בכיתות נפרדות שרמת הלימודים בהן נמוכה.

רווחה: כ-65% מכלל יוצאי אתיופיה מוּכרים במחלקות לשירותים חברתיים. שיעור האלימות במשפחה בין בני זוג יוצאי אתיופיה גבוה יחסית לכלל האוכלוסייה בישראל. קשיי הקליטה של בני הנוער מתבטאים בין השאר בשימוש מוגבר בסמים ובאלכוהול ובשיעור פשיעה גבוה.

הזכות לקיום בכבוד ולרמת חיים נאותה

·              בשנים האחרונות אנו עדים למגמה עקבית של צמצום במחויבות המדינה להבטחת הזכויות החברתיות, התגברות ההפרטה, הזולגת גם לשירותים החברתיים, ובפרט - חינוך ובריאות.

·              מדי שנה נעשה ניסיון, במסגרת חוק ההסדרים, לצמצם את אחריות המדינה לרווחת האוכלוסייה כולה ולזכותה לקיום בכבוד. בהצעת חוק ההסדרים לשנת 2009 ניתן למצוא את המשך הדחייה של יישום חוק חינוך חובה חינם לגילאי 4-3; הרחבת תוכנית ויסקונסין; הקשחת תנאי הזכאות לקצבת סיעוד ועוד.

·              ישראל היא כיום המדינה הבלתי-שוויונית ביותר במערב, למעט ארה"ב.

·              הצמיחה הכלכלית בשנים האחרונות כמעט שלא חלחלה לעשירונים התחתונים. בדוח העוני האחרון נמצא כי כ-25% מתושבי המדינה עניים, ו- 35.9 מהילדים חיים בעוני.

·              נמשכת העלייה העקבית בשיעור העובדים העניים.

·              בבדיקה שקיים מרכז אדוה, נמצא כי על אף שבשנים 2001-2007 חל גידול בתקבולי המדינה ממסים, הוצאות הממשלה לנושאים החברתיים פחתו.  

תנאי המחיה בכפרים הבלתי מוכרים – ביזיון שנמשך 60 שנה

·              עשרות אלפי בני-אדם מתגוררים ב-39 כפרים בדואים בלתי מוכרים בשטחי הנגב. לאורך השנים, ממשלות ישראל התעלמו מקיומם של הכפרים.

·              בהיעדר תכנון, כל הבנייה בכפרים אלה היא ללא היתר, ומוּעדת להריסה. התושבים הכפרים חיים בחוסר ודאות ובחשש מתמיד מפני פינוי.

·              מדינת ישראל אינה מספקת לכפרים הבלתי מוכרים שירותים או תשתיות, וכך אלפי בני-אדם אינם מחוברים לתשתיות המים, החשמל, הביוב והטלפון או לרשת הכבישים. תושבי הכפרים הבלתי מוכרים סובלים גם ממחסור חמור בשירותי חינוך, בריאות, רווחה ותברואה.

זכויות עובדים

·              דפוס ההעסקה באמצעות קבלני שירותים נפוץ בישראל – כ- 10% מכוח העבודה, בהשוואה ל-2% באירופה. כ-46% מעובדי הקבלן מועסקים במגזר הציבורי. לעומת עובדים אחרים, עובדי הקבלן חשופים יותר לעושק ולפגיעה בזכויותיהם על ידי המעסיקים.

·              למרות חקיקת העבודה המתקדמת בישראל, זכויותיהם של עובדים רבים מופרות בשל היעדר אכיפה מספקת. בין ההפרות הנפוצות והבולטות של זכויות העובדים, ועובדי הקבלן בפרט: שכר נמוך משכר המינימום; הלנת שכר; אי-תשלום בגין שעות נוספות ועבודה בשבת; "קנסות" וניכויים מהשכר, בניגוד לחוק; ואי-תשלום דמי הבראה, חופשה וחגים.

·              הפגיעה הקשה ביותר היא בעובדים מקבוצות מוחלשות ופגיעות במיוחד כגון עולים, ערבים, מבוגרים, בני-נוער, אנשים עם מוגבלויות ונשים.

מהגרי עבודה

·              למרות פסיקת בית המשפט העליון לביטול "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם, הכבילה עודנה קיימת.

·              חברות כוח אדם גובות מעובדים המבקשים להגיע לישראל סכומי עתק. בשנתיים האחרונות, עלו דמי תיווך אלה בעשרות אחוזים.

הזכות לבריאות

·              בשנים האחרונות נשחקה מחויבות המדינה למערכת בריאות אוניברסאלית ושוויונית, עד להיווצרותן של שתי מערכות בריאות שונות באיכותן – לעשירים ולעניים.

·              חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו כולל את שירותי בריאות השן, בריאות הנפש ואשפוז סיעודי של קשישים, וכן צרכים נוספים של קשישים וצורכי בריאות ייחודיים לנשים.

·              בין השנים 1994-2007 נשחק מימון סל הבריאות בכ-44%. במקביל, חלה עליה מתמדת בחלקם של משקי הבית בהוצאה הלאומית על בריאות, מ-24% ל- 33%.

·              בשנה האחרונה, כמעט שליש (31%) מהציבור בישראל נאלץ לוותר לפחות על סוג אחד של שרות רפואי, בשל קשיים כלכליים. אצל 37% מבין אלו שנאלצו לוותר על ההוצאה, חלה הידרדרות במצב הבריאות.

אפליה בנגישות לשירותי בריאות

·              הפערים בין קבוצות שונות ובין אזורים גיאוגרפיים מתבטאים גם בנגישות לשירותי בריאות ובמדדי בריאות. כך, למשל, תוחלת החיים הנמוכה ביותר בישראל היא בנפת באר שבע; שיעור תמותת התינוקות בדרום עומד על 7.6 פטירות לאלף ובצפון על 6.3, לעומת 3.3 במרכז.

·              בעשור האחרון גדלו הפערים בתוחלת החיים בין יהודים לערבים, בין השאר בשל פערים בנגישות ובזמינות השירותים הרפואיים, וכן בזמינות של "תנאים הכרחיים" לבריאות (מים נקיים וראויים לשתייה, ביוב מוסדר, פינוי סדיר של פסולת).

·              במגוון רחב של מחלות, רמת התחלואה גבוהה יותר בקרב בעלי השכלה והכנסה נמוכות, לא-יהודים ותושבי הפריפריה.

·              זמינותם של שירותי הבריאות הציבורית לתושבי הפריפריה נמוכים משמעותית יחסית למרכז הארץ. בפריפריה קיים מחסור במיטות אשפוז, ברופאים מומחים, ובמכשור רפואי.

ובשטחים הכבושים:

·              בגדה המערבית, מגבלות התנועה מעכבות את הגעתם של חולים ושל אנשי צוות רפואי למרכזים הרפואיים. קיים מחסור בתרופות ובציוד רפואי.

·              שירותים רפואיים חיוניים רבים אינם קיימים ברצועת עזה, ותושביה חייבים לקבלם בישראל  או בחו"ל. קבלת היתר יציאה מעזה כרוכה בהליכים ממושכים; מאז יוני 2007 חלה עליה של עשרות אחוזים במספר מקרי הסירוב למתן היתר יציאה מעזה לצורך טיפול רפואי.

·              סגירת המעברים ברצועה מונעת גם את יציאתם חולים שזכו בהיתר, ומונעת הכנסת תרופות וציוד רפואי נחוץ לתוך הרצועה.

·              גוברים הדיווחים של חולים מרצועת עזה, שלפיהם השב"כ מתנה קבלת היתרי יציאה לצורך טיפול רפואי, בהפיכתם למשתפי פעולה כתנאי לקבלת היתר יציאה מעזה לטיפול רפואי.