פוליטיקה חדשה?

מאת שמואל אמיר

בעקבות הדיון שהתקיים באתר בנושא השתתפותה של רשימת "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות בתל אביב-יפו בו השתתפו חיה נח ויוסף אלגזי - ביקש שמואל אמיר להביע את דעתו:

בתום מערכת הבחירות לעיריית תל אביב,  פרסם דני רבינוביץ', ממקימי רשימת "עיר לכולנו", מאמר ב"הארץ" (8.11.08 ) לסיכום  מערכת  הבחירות של רשימתו לעיריית תל אביב. במאמר זה משטח רבינוביץ' לפני הקורא פוליטיקה חדשה לניהול מערכות פוליטיות בישראל:

            "פריצת גבולות של מחנה פוליטי מתבססת תמיד על חיבורים פוליטיים ורעיוניים חדשים [....] על הרעיונות לחצות קבוצות ומחנות, לשכנע המונים שהבשורה החדשה עומדת לייצר מומנטום ולהביא לעולם ישות פוליטית גדולה מסכום כל חלקיה".

            כך "עיר לכולנו", "יצרה חיבור פוליטי בין אג'נדה של שוויון וסולידאריות לבין חשיבה סביבתית".

            רבינוביץ' מסביר שרבים אינם מוצאים את עצמם כבר שנים בין "השרידים הדינוזאורים של המפלגות הפוליטיות היוניות בישראל". לטענתו: "כל עוד ההבטחה מסתכמת ברעיונות טובים לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלשתיני, סיכוייהם לפרוץ קטנים. קדימה העבודה, מימד , חד"ש, רע"ם-תעל, מתוני הליכוד וחלק ממנהיגי ש"ס כבר מדברים בשפה דומה, (האומנם? חד"ש מדברת בשפה אחת עם כל אלה? ש.א.) אם זו תהיה חזות הכול, עלול המיזם שלהם להסתכם בגרירת קולות פנימית , ממינסק לפינסק הכול יישאר בתוך המחנה המצומק והיגע מצדקת דרכו המתארכת. מה שהיה הוא שיהיה".

אכן רבינוביץ' הצליח במאמר קצר לפתח השקפה כוללת על כל הישן והמיותר לדעתו בפוליטיקה הישראלית ולהעמיד מולן את "תורתו".

            "תורתו" מבוססת על ההצלחה הגדולה של "עיר לכולנו" לעיריית תל אביב. אמנם ידוע שעם הצלחה אין מתווכחים (והצלחת "עיר לכולנו" היא בהחלט מרשימה) אך אנסה בכל זאת להציב לה כמה סייגים.

ראשית יש לזכור שבישראל היו לא פעם מפלגות ורשימות של "טרנדים", "אווירה" ו"מצב רוח". כך זכורות רשימות ד"ש ו"שינוי" ובבחירות האחרונות רשימת הגמלאים. רשימות אלו צצו פתאום והצליחו מעל למשוער. המשותף להן היה מין טרנד אופנתי באותו רגע. ביסוד הרשימות האלה  הייתה מין אי נוחות מן הקיים, רצון לשינוי - למשהו חדש ולא ממש מוגדר. לא היה כאן גל מרדני אמיתי ולכן הסתפקו ב"מחאה לייט" שהתפוגגה אחרי הבחירות.

"עיר לכולנו" נישאה גם היא במידה רבה על מצב רוח שכזה – ויש גם לזכור שבנוסף לחמשת נציגי "עיר לכולנו", נישאו על אותו גל עוד שלושה נציגים של תנועות "רוב העיר"  ו"למען החיות" למועצת העירייה ויתכן שאף  שני נציגי הירוקים נישאו באותו גל.

ניצחונו של דב חנין בבחירות לראשות העיר היה הרבה יותר מרשים מכניסת תנועתו למועצת העירייה. יחד עם זאת,    יש לשאול מה בעצם המשמעות הפוליטית של הצלחה זו . הרי חנין לא נבחר בשל היותו קומוניסט, אלא למרות זאת. נאמנים עלי דברי רבינוביץ',  כי ב"עיר לכולנו" היו אנשים בדעות פוליטיות שונות - גם שמאל וגם ימין, אולם איזו משמעות פוליטית אפשר לייחס לכך?  כמו כן, יש לזכור כמובן  שמדובר בבחירות מוניציפאליות, השונות מאד מהבחירות לכנסת ואין כלל לדעת האם תוצאותיהן ישפיעו על תוצאות הבחירות לכנסת.

להצלחת "עיר לכולנו" ובפרט למערכה לכסא ראש העיר עזרה לא במעט אישיותו הכובשת של המועמד עצמו, איש פתוח וסובלני שניצב מול תת-אלוף חולדאי חמור הסבר. אבל לא פחות מכך הושגה ההצלחה כי הרשימה בחרה להתמקד בנושאים פופולאריים ומקובלים, שאינם מעוררים מחלוקת. עם כל הכבוד, תחבורה משופרת, דירות זולות להשכרה ושבילי אופניים אינם נושאים מעוררי מחלוקת או אנטי קפיטליסטים ר"ל, מה עוד שרוב דרישות אלה הופיעו גם בשאר הרשימות.

אך כל אלה, הובילו, ככל כנראה, למה שרבינוביץ' מכנה בצורה מעט בומבסטית :

"שכנוע המונים שהבשורה החדשה עומדת לייצר מומנטום ולהביא לעולם ישות פוליטית גדולה מסכום כל חלקיה". 

            הדיון אותו אני מנהל על רשימת "עיר לכולנו", אינו על אילו שינויים תחולל או לא תחולל בעיר תל אביב יפו - אלא  מה תרומתה לשמאל, או האם היינו  עדים כאן ליישומה של "פוליטיקה חדשה", להלכה ולמעשה.

הטלת ספק באופייה המוצהר של הרשימה עלולה להכעיס רבים מהקוראים ואני מיצר על כך, אולם אני מוצא כי דיון נוקב בנושא הינו הכרחי לקראת הבחירות לכנסת הקרובה.

אתחיל בשרטוט קווים לדמותה של רשימה שמאלית ראויה בעיני לבחירות מוניציפאליות בתל אביב. בין הצהרותיה הראשונות של הרשימה, הייתי מציב את המשפט "אנחנו רשימה יהודית-ערבית". זו לדעתי לא רק דרך נכונה להציג רשימה שמאלית (בפרט בתל אביב יפו ) אלא גם חובה מצפונית המתאימה לאנשי שמאל. לתנועה זו צריכה להיות תכנית מפורטת שתמצא דרכים לחסום את החדירה של כרישי הנדל"ן המנשלים את תושבי יפו בכלל והערבים בפרט. רשימת השמאל תבחר להציג גם תכנית לאוטונומיה מוניציפאלית חלקית עבור ערבי יפו, בהתחשב בעוול שנעשה להם, עת גורשו רובם מבתיהם ב-48'. אלו הן רק מספר הצעות למאפיינים הנחוצים במצעה של רשימת שמאל בבחירות לעירייה, במיוחד בתקופה כמו זו של הבחירות האחרונות, בהן התרחשו מהומות נגד תושביה הערבים של עכו,  בשכונת התקווה התחוללה סערה כי ביקשו לצרף ילדים ערבים לאחד מבית הספר, וסגן ראש העיר בתל אביב מכריז שמטרתו לייהד את יפו !

אני יודע שבפרוגראמה הכללית של "עיר לכולנו" יש גם סעיף המדבר על ערבי יפו – אך הוא חבוי היטב בין שאר הסעיפים. בתעמולה של הרשימה ושל דובריה הראשיים הוזכרה האוכלוסייה הערבית במשורה, אם בכלל. לא מצאתי שם  את "השוויון והסולידאריות" אותם מציין רבינוביץ, כלפי ערבי יפו.

יגידו: שוב אתה מושך אותנו אל העבר הדוגמאטי, כאילו אין עניינים חשובים לעיר מלבד ערבים, כאילו  אנחנו דואגים רק לערבים או כאילו היינו מפלגה ערבית. טענות מסוג זה אינן באות מן השמאל הרדיקלי, אך נשמעו בקול מלא מתוך רשימת "עיר לכולנו".

טענות אלה הן חסרות טעם. הרי כל רשימה שמאלית תתמודד כמובן בכל הנושאים הדורשים לטיפול בתל אביב, כפי שעשו בעבר כל רשימות חד"ש. יחד עם זאת, מבחינה "איכותית" מצוקת ערבי יפו היא אכן מרכזית. השמאל בכל העולם הוא תמיד הראשון להגן על מיעוטים לאומיים ובישראל זהו נושא חשוב במיוחד.  הרי הסכסוך הלאומי, או יותר נכון הכיבוש וכל הכרוך בו (ועל כך קיבלנו שוב תזכורת בעצם ימים האלה של השתוללות המתנחלים בחברון) הם המערערים את מכלול החיים הלאומיים - וגם את העיר תל אביב יפו.  יפו מתקיימת גם בימינו כאחד הפצעים הפתוחים של הנכבה. רשימה שמאלית חייבת להקדיש תשומת לב מיוחדת לכך.

אלו הן הנקודות הבסיסיות להן צריכה להטיף רשימה הרוצה להיקרא "שמאלית". לשם כך יש לנהל מערכה קשה ולא להצניע את  המאבק החיוני הזה. אני מעז לטעון שלאורך כל השנים אנשי שמאל בחרו ברשימות חד"ש ומקי, קודם כל משום שהם רצו להפגין מול אנשי יפו הערבים את ההכרה בזכויותיהם ואת השותפות היהודית-ערבית. כן, הם אפילו העדיפו זאת על פני נושאים אחרים בעיר, ביודעם אולי כי במצב הקיים, לא יוכלו להועיל שם  הרבה. גם בבחירות הנוכחיות פעלו כך המצביעים של השמאל ובכך עזרו בבחירתו של נציג אחד אותנטי של ערבי יפו.

עם זאת, חשיבות יחסנו אל הפלסטינים עולה בהרבה מעבר לכך. אחווה יהודית-ערבית, או אינטרנציונאליזם בשפה "המיושנת" הן אבני התשתית של ההשקפה הסוציאליסטית. טול את ה"פועלי כל הארצות התאחדו" מן השמאל ונטלת את נשמתו, את עמוד השדרה המצפוני-מוסרי שלו. הכלל הזה  תקף לא רק לגבי בחירות לכנסת, אלא גם בבחירות לרשויות המקומיות, שכן בערים המעורבות קיים חיכוך מתמיד בין יהודים וערבים. עצם הופעתן של שתי רשימות שמאל נפרדות בעבור יהודים וערבים בתל אביב היה אסון, שהשלמה איתו עשויה להפוך לנורמה ואבוי אם תיהפך לנורמה גם לשמאל בישראל. לפחות בעיני, רשימה חד-לאומית, יהודית ,בערים מעורבות לא מצביעה על אמינות פוליטית, בעת בה הבחירות לכנסת הן במרחק חודשים ספורים.

רבינוביץ' בוחר ללעוג לדבקות ב"פוליטיקה הישנה" וברדיפה אחרי פתרון שלום וכיוצא באלה, שהן כביכול "פוליטיקה אמיתית", כפי שהוא מגדיר זאת בלעג. ניתן לשאול את הדובר הנכבד, האם יש עוד נושא חשוב וראוי בפוליטיקה הישראלית, כמו גמר הסכסוך הישראלי ערבי על כל שלוחותיו? לפי האג'נדה של רבינוביץ',

כיצד יבוצעו "החיבורים פוליטיים ורעיוניים חדשים" ואיך "יחצו הרעיונות קבוצות ומחנות"? יהיה מעניין לראות כיצד "הפוליטיקה החדשה" תאחד לנו את הדעות השונות, את השמאל והימין ותמציא לנו רשימה על מפלגתית המאוחדת ביחסה לירושלים, לגבולות 67', לגמר הכיבוש, מו"מ עם החמאס, ולא לדבר כבר על זכות השיבה לפליטי הנכבה? האם הוא מתכוון, כמו בנושא המוניציפאלי, פשוט להתרחק משאלות מסוג זה. הרי רק בהתעלמות "מהפוליטיקה האמיתית " הנלעגת הזו אפשר "להזיז המונים" ולזכות בהישגים אלקטוראליים.

השמאל מבין היטב שדבקות בנושאי השלום אינו נושא רווחים פוליטיים באווירה הלאומנית הדחוסה השוררת כיום בישראל. השאלה הפוליטית והמוסרית העומדת על הפרק היא, האם משום כך  יש לנטוש את המערכה?

הנה שתי דוגמאות בהן עמד השמאל על דעתו מול סערת  שנאה ובוז כללי: פעם אחת קרה הדבר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר קם מאיר וילנר, מזכיר חד"ש,  כקול בודד במליאת הכנסת, ודרש לצאת מיד מכל השטחים שנכבשו במלחמה. הדוגמא השנייה קרובה יותר לימינו: עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, השמאל העקבי, כולל חד"ש וגוש שלום , לא היססו לרגע לפני שגינו בתקיפות את היציאה למלחמה.

למומחים מטעם עצמם לשמאל העקבי, אני רוצה לגלות שהשמאל מבין היטב מה פופולארי ומה איננו כזה – הוא מבין זאת אפילו בלי ההארות של רבינוביץ'. בשתי הדוגמאות האלה הוא הבין היטב שעמדות אלה בטווח הקצר ואולי אפילו הארוך יותר, לא יביאו לו קולות – אבל הוא הבין וודאי גם מהי נקיטת עמדה אחראית כלפי העם בישראל ומהו ההבדל בין אחריות זו לשליחותו, לבין פופולאריות מפוקפקת.

השמאל הרדיקלי גם יודע היטב כיצד ניתן לרכוש פופולאריות באווירה הדחוסה והלאומנית של ישראל בימינו. יש רק לוותר על כמה עמדות "דוגמאטיות" בנושאי הציונות, בעניין נסיגה לגבולות 67' ולגבי חלוקת ירושלים. מספיק אפילו להתחיל ולטעון שהצדק לא בצד אחד והערבים בעצם אשמים בעצמם בכיבוש המתמשך ובאחיזת  ישראל בשטחים– ובכלל, למען הפופולאריות, מטוב כלל לא לדבר על פלסטינים או ערבים.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל קיימת דוגמה טובה לאופן בו הוליכה "פוליטיקה חדשה", כלומר טשטוש עמדות פוליטיות והיפרדות מן הערבים, לאסון פוליטי עבור השמאל. היה זה בזמן פילוג המפלגה הקומוניסטית ב – 1965 . החלק היהודי, בהנהגת משה סנה, התפלג אז מן החלק הערבי וקיווה להיחלץ כך מן  הבידוד הפוליטי שהטילו עליו כל המפלגות הציוניות. סנה החל לרכך את עמדותיו בכל הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי. המהלך רכש אז למפלגה אהדה רבה, בתל אביב, שהגיעה לשיאה כאשר הכריז על מלחמת ששת הימים, שפרצה שנתיים לאחר הפילוג, כ"מלחמת הגנה לאומית". ובכל זאת למרות עמדותיה המרוככות, וההערכה שזכה בה סנה הלכה מק"י, והתדרדרה וכעבור זמן נתפרקה ונעלמה. הסיבה לכך הייתה פשוטה, המשבצת הציונית סוציאליסטית הייתה כבר תפוסה ולא היה צורך במפלגה נוספת מסוג זה.

ישועתו של השמאל לא תבוא ע"י שימוש בטקטיקה של טרנדים, מצבי רוח ואווירה, לא ע"י הסתרת זהותו ובטח שלא ע"י היפרדות מערבים ופלסטינים, כפי  שמציע לנו בעצם דני רבינוביץ'. זוהי הדרך בטוחה להיעלמותו של השמאל ברחוב היהודי.

השמאל לא שומר על עמדותיו כי הוא "אוהב" להיות עקבי או מבודד, אלא עושה זאת משום שהוא בטוח שאין תחליף זול לעמדותיו. אפילו בימים בהם החזרת כל השטחים והפסקה מוחלטת של הכיבוש אינן עמדות פופולאריות בציבור, הוא יודע שאין דרך אחרת להגיע לשלום ולהציל בכך את ישראל ואת האזור כולו ממלחמה מתמדת.