נאלה ח'ליל, עיתונאית פלסטינית ממחנה הפליטים בלאטה:

"אני אומנם מכסה את ראשי, אך אינני מכסה את המחשבות שלי"

במדור שפות זרות באתר ימצאו הקוראים מאמר אחד, בערבית ובאנגלית, שפרסמה לפני כשנה העיתונאית הפלסטינית נאלה ח'ליל. המאמר - "הפלסטינים משלמים את מחיר השנאה.. המעצרים הפוליטיים.. חיסול החשבונות בין "פתח" ו"חמאס" – זיכה את נאלה ח'ליל בפרס סמיר קסיר* לחופש העיתונות  2008.

למרות האיחור בפרסום, המאמר של נאלה ח'ליל, הוא לדעתי עדיין אקטואלי ולכן  אני ממליץ לקרוא אותו, בשלב זה באחת משתי השפות בהן הוא התפרסם. אני מקווה שיתורגם לעברית בידי  מתנדב/ת.  

נאלה ח'ליל (31) היא תושבת מחנה הפליטים בלאטה ליד שכם בו מצטופפים למעלה מ-20,000 תושבים**. כותרת המאמר משקפת את תוכנו. המחברת  מתארת בו, ללא כּחל וסרק, את פעולות הדיכוי - המעצרים השרירותיים והעינויים – שמבצעים הן  אנשי ארגון "פתח" בגדה המערבית והן אנשי ארגון "חמאס" ברצועת עזה  ביריביהם הפוליטיים. המאמר מדגיש את סבלם של הקורבנות ושל בני משפחותיהם ואת הנזק שנגרם לפלסטינים במאבקם נגד הכיבוש הישראלי. זהו מאמר מאיר עיניים ואמיץ. הוא פורסם לראשונה באתר האינטרנט בערבית: www.amin.org.

נאלה ח'ליל

ראשונה לברך את נאלה ח'ליל על המאמר שלה היתה אמה שאמרה לה, "כל הכבוד בִּתִי, הצלחת לשמור על גישה אובייקטיווית, את פלסטינית אמיתית". בתגובה אמרה נאלה, "זוהי המחמאה הכי טובה שיכולתי לזכות מאמי. המאמר אילץ אותנו להביט במראה ולהיווכח שהמענים שלנו הם לא  רק האויבים שלנו הישראלים". מיד עם פרסומו, זכה המאמר  לתהודה רבה בשטחים הכבושים ובמדינות הערביות השכנות. 

בפגישותיה עם עיתונאים ומעריצים שהקיפו אותה כאשר הוענק לה הפרס בקיץ שעבר בבירות, נאלה ח'ליל הציגה להם שלושה צילומים השמורים עימה בארנקה: צילומים של שלושה צעירים פלסטינים: אחמד ומחמוד, שניים משבעת אחיה, הכלואים בישראל, וידיד קרוב שנורה למוות.

"בשנת 2000, במהלך האינתיפאדה השנייה, אחי אחמד ראה את חברו הטוב  נופל תחת היריות. הוא  היה בן 14. בעקבות האירוע הזה  הוא החליט לאחוז בנשק. אני, בחרתי בעט", ציינה נאלה. בגיל בו ילדות קטנות משחקות בבובה, שעה שאחיה יידו אבנים לעבר החיילים הישראלים, נאלה העדיפה להסתגר בחדרה ולקרוא שוב ושוב את שני הספרים היחידים שנמצאו בבית המשפחה: ה"קוראן" ו"אלף לילה ולילה". "להורי, מרקע חברתי צנוע ומסורתי, לא היו האמצעים לרכוש לנו ספרים נוספים", היא הסבירה. "לעתים", הוסיפה, "הייתי קוראת קטעים מסוימים מהספרים בקול רם באוזני סבא וסבתא". בהשפעת קסם העלילות שסופרו ב"אלף לילה ולילה" וסגנונן, היא כתבה שירי אהבה. "חברי לכתה השתמשו בהם כדי להכריז על אהבתם לבחירות ליבם", היא גילתה בקורטוב של עליצות.

כשדבק בה חיידק העיתונאות, עברה שנה תמימה עד שהיא הצליחה לשכנע את הוריה לאפשר לה להתמסר לייעודה. "עבור הורי לנסוע מדרום שכם לרמאללה היה זה בערך כמו לנסוע מכאן לארצות-הברית, פשוט לא יאומן".

ב-2003 החלה נאלה לעבוד בארגון סעד. בבקרים היא היתה רוחצת קשישים ורוחצת כלים במטבח. אחה"צ הייתי עורכת את ראיונות, ובלילות היא היתה מעלה אותם בכתב. היא עבדה כפרילנסרית. מקום עבודתה הנוכחי הוא היומון "אלאיאם". כשהגישה את מועמדותה לעבוד בעיתון, 12 עיתונאים, מרביתם גברים, התמודדו על המשרה. אחת המטלות שהוטלו עליה במסגרת מבחן הקבלה היתה לראיין אחד מהניצולים של הטבח במחנות סברה ושתילה בלבנון ב-1982. האיש חי בעזה ונאלה לא יכלה להגיע אליו כדי לפגוש אותו. היא טלפנה לאיש וביקשה ממנו לחזור אליה בטלפון על חשבונו. כמה ימים לאחר מכן הראיון שהיא ערכה עם האיש התפרסם בעיתון, אך הוא לא היה חתום. שבוע מאוחר יותר בישר העורך הראשי של העיתון לנאלה שהיא נתקבלה לעבוד, אך הוא הוסיף שאולי החִגָ'אבְּ (הצעיף שמכסה את ראשה) יפריע לה. נאלה השיבה לו מייד, "אני אומנם מכסה את ראשי, אך אינני מכסה את המחשבות שלי".    

-----------  

* העיתונאי הלבנוני סמיר קסיר (2005-1960) נרצח ב-2.6.2005 מפיצוץ מטען שהוטמן במכוניתו בבירות.

** הכתבה כאן מבוססת על מאמר שפורסם בבלוג "כרוניקות אוריינטליות" (Chroniques Orientales) באתר האינטרנט של היומון הצרפתי "לה פיגרו" (Le Figaro).