מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לא לבלוע, לא להקיא
על מר גורלו של פליט מאריתריאה בישראל

מאת טלי קריצמן*

את ה' נסעתי לפגוש בכלא מעשיהו בחודש יוני. ידעתי שאני עוזבת את הארץ בקרוב, והחלטתי זה מכבר שלא אקח תיקים חדשים, כי לא אצליח ללוות אותם עד לסיומם. בכל זאת לקחתי את התיק של ה'. הוא נראה לי פשוט מאוד; תיק שאמור להיפתר מעצמו. חמושה בסטודנטית חרוצה במיוחד מהקליניקה לזכויות פליטים הגעתי לפגוש ב-ה' בכלא.
שוחחנו עם ה'. היה חם וישבנו בחצר הפנימית של האגף. שמענו על נסיבות עזיבתו את אריתריאה לאחר שירות צבאי ארוך עד נצחי (באריתריאה אין כזה דבר תאריך שחרור. השירות הצבא יכול לארוך חיים שלמים, או עד שהמדינה לא צריכה אותך יותר בצבא. מה שבא קודם). שמענו על מעצרו. שמענו כיצד הגיע לישראל לאחר מסע מפרך, בילה תקופה ארוכה בכלא ונשלח לחלופת מעצר בתנאי כבילה בחקלאות, ביחד עם אריתראים רבים נוספים, בחודש ספטמבר 2007. הוא עבד בתנאים קשים ונגרמו לו נזקים אורתופדיים בלתי הפיכים. בסופו של דבר, לאחר המאבק של הארגונים להשגת אשרות עבודה לאריתראים, הוא קיבל אשרה כזו, אבל הבין שתמיד יישאר בשוליים. אף פעם לא יוכל לנצל את ההשכלה שרכש. תמיד יצטרך לבלות בחדר אחורי של מסעדה ולשטוף כלים. לכן הסכים להפקיד את כל חסכונותיו בידי אותו אדם בגינת לוינסקי בדרום תל-אביב, שהציע להשיג עבורו אשרה וכרטיס טיסה עימם יגיע למדינה אחרת. בשדה התעופה ה' נעצר. מי שמכר לו את הכרטיס והאשרה מעולם לא הואשם.
לאחר הפגישה עם ה' הגשנו בזריזות בקשה לשחררו. ל-ה' יש אשרה לשהות בישראל, ולכן הוא שוהה כדין, ואינו אמור לשבת במשמורת. הוא אריתראי ומדינת ישראל הבינה שאי אפשר לגרש אריתראים. משרד הפנים השיב, שביטל את האשרה, ולא השיב לפניות נוספות. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין החליט לא לשחרר את ה', כל עוד לא ייבדק עניינו על ידי נציבות האו"ם. אלא שנציבות האו"ם אינה בודקת את עניינם של אריתראים. כיוון שמבקשי מקלט אריתראים אינם מגורשים, הרי שמרגע שאדם זוהה כאריתראי, האו"ם מפסיק את הליכי הבדיקה.
כך נגרר עניינו של ה' שבועות ארוכים: משרד הפנים אינו משיב לשאלות בית הדין, האו"ם אינו בודק את עניינו של ה', וה' - בכלא. עזבתי את הארץ, ומלאכת הטיפול ב-ה' הוטלה על הסטודנטית המסורה ועל חברתי, ענת בן-דור. רק בחלוף למעלה מארבעה חודשים ואחרי בקשות אין-ספור, ה' שוחרר.

כמה מחשבות שעורר בי עניינו של ה'.

מחשבה ראשונה על הבאנליות של הרוע. ה' "לא נספר" על ידי משרד הפנים, שלא טרח לענות. הפקיד שטיפל בעניינו לא ראה אותו מעולם. זה בכלל לא אישי, כפי שהבהיר בית הדין שכתב בהחלטתו, שמשרד הפנים לא ענה "כדרכו בקודש". הפקיד פשוט לא עשה דבר ביחס ל-ה', וכך גזר עליו חודשים ארוכים של שהייה בכלא. לא סיפור על אכזריות גדולה, לא על אלימות מכוונת. רוע בנאלי.
מחשבה שניה על הבנאליות של הטוב. מאז נסעתי כתבה ענת לבית הדין שוב ושוב שהאו"ם אינו בודק את עניינו של ה' (משום שהוא אינו בודק את ענייניהם של אריתראים), ושמשרד הפנים אינו עונה. לא סיפור גדול על גבורה (וענת היא בהחלט גיבורה) ולא גאונות משפטית גדולה (גם מזה לא חסר לה), אלא פשוט טוב. טוב בנאלי.
מחשבה שלישית על בית הדין. האמנם היה צורך שנאמר פעמים רבות כל כך רבות את מה שידוע לדיינים ממילא: שאי אפשר לגרש אריתראים ושנציבות האו"ם לא בודקת את עניינם? האמנם לא ידע, שהתנאי שהוא מציב לשחרורו של ה' לא יתגשם בשל נסיבות שאינן תלויות בו? האם סביר להמתין לתגובה של משרד הפנים בעניינו של אדם במשך ארבעה חודשים וחצי?
ומחשבה אחרונה על ה'. ישראל לא רוצה לבלוע אותו אבל גם לא להקיאו. לא לבלוע, כי לא רוצים שישאר, ומקשים עליו את השהייה בישראל. לא להקיא, כי לא מאפשרים לו לעזוב – הרי אף מדינה לא תעניק לו אשרה להגיע אליה, ולעזוב בדרך לא חוקית, גם כן לא מאפשרים לו. ה' ישב במשמורת במעשיהו כי נכנס לישראל, וכמעט שנה לאחר מכן ישב שוב במעשיהו, כי רצה לצאת מישראל. כמו סירה נודדת בלב ים, ללא מקום לעגון בו (נשמע מוכר?). אדם בשנים היפות של חייו, משכיל, רהוט, מנומס ומלא קסם אישי, והוא מבין שהסבל שלו ביושבו בכלא משך חודשים פשוט "לא מזיז". מעכל שאת מקום העבודה שלו איבד מזמן, ושהתוכניות שטווה לעתיד במדינה אחרת לא תתגשמנה.

שחרור מוצלח ה'. תודה ענת.
-----------------------
* עמיתת פוסט-דוקטורט  ב-NYU, לשעבר חברת סגל התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

12/1/2008