רואנדה – 15 שנים לג'נוסייד

“Imana yirirwa ahandi igatawa i Rwanda”

"אלוהים מבלה את היום במקומות שונים,

 ובלילה הוא חוזר לישון ברואנדה"

באפריל 1994, במהלך מאה ימים, התבצע הג'נוסייד של בני הטוטסי ברואנדה. מספר הנרצחים, אזרחים מפשע, גברים, נשים  וטף - נע בין 800,000 למיליון. זרעי הסכסוכים והמלחמות בין בני הרוב ההוטו (% 85) לבני המיעוט הטוטסי (14%) ברואנדה נזרעו בימי השלטון הקולוניאלי. משלהי המאה ה-19 ועד למחרת מלחמת העולם הראשונה רואנדה נשלטה בידי גרמניה, ועד להשגת עצמאותה בסוף 1961 היא נשלטה בידי בלגיה. גם אחרי הכרזת העצמאות נמשכו המאבקים הבין-שבטיים שמעת לעת הידרדרו למלחמות אזרחים עקובות מדם שבשיאן הכריזה ממשלת רואנדה על כינון ה-Hutu power.

העילה המיידית לתחילתו של רצח העם הטוטסי בשנת 1994 הייתה הפלת המטוס שבו טסו נשיא רואנדה, ז'וונאל האביארימאנה  (Juvénal Habzarimana) (הוטו), ונשיא המדינה השכנה בורונדי, סיפריין נטאריאמירה (Cyprien Ntaryamira), ב-6 באפריל 1994. בהתרסקות המטוס ליד הבירה קיגלי נהרגו שני הנשיאים ומלוויהם. עד היום לא נודע מי היו האחראים להפלת המטוס ושולחיהם. למחרת נרצחה גם ראש ממשלת רואנדה, אגתה אווילינגימאנה (Agathe Uwilingiyimana) (הוטו מתונה) בידי המשמר הנשיאותי שעה שהתכוננה לשדר מסר מרגיע ברדיו. יחד איתה נרצחו  עשרת חיילי האו"ם הבלגים שהיו אמורים להגן עליה. בהמשך נרצחו גם פקידי ממשל מתונים נוספים שתמכו במגמות פיוס בין בני ההוטו ובני הטוטסי.

בפעולות הטבח שנמשכו מה-6 באפריל ועד ל-4 ביולי השתתפו אנשי צבא ואנשי המיליציות של בני ההוטו ה"אינטראהאמווה" (Interahamwe) וה"אימפוזאמוגאבי" (Impuzamugambi). אלה אספו בני טוטסי וכן אישים פוליטיים מתונים מבני ההוטו ורצחו אותם בדם קר. מאות מחסומים הוקמו בדרכים. תחנת הרדיו הממשלתית RTLM הסיתה ודרבנה  את הרוצחים. פעולות הרצח פשטו מהר מאוד מהבירה קיגאלי לכל רחבי המדינה. בעוד אנשי הצבא השתמשו בנשק חם, אנשי המיליציות רצחו את קורבנותיהם בעיקר באבחות של מצ'טות שנקנו  בסין. הרוצחים לא חסו על אנשים שמצאו מקלט בכנסיות, בבתי ספר, בבתי יתומים. אצבע מאשימה הופנתה נגד אזלת היד של האו"ם ונגד החברות הקבועות של מועצת הביטחון. אלו התנגדו להתערבות מועצת הביטחון בטענה שמדובר ב"סכסוך פנימי". ארה"ב התנגדה להגדרה "רצח עם". סין מכרה מצ'טות לרוצחים. ואילו דו"ח שפרסמה ועדת חקירה ממלכתית רואנדית  ב-2008 האשים את צרפת בסיוע לוגיסטי, צבאי ודיפלומטי למבצעי רצח העם, וקרא להעמיד לדין 33 בעלי תפקידים בכירים ביותר בממשל ובצבא הצרפתיים. בפועל, מאז ועד היום ממשיך עימות הדמים בין ההוטו לטוטסי להפיל מאות אלפי קורבנות ברואנדה, בבורונדי וברפובליקה הדמוקרטית בקונגו (לשעבר זאיר).  

הטבח ההמוני ברואנדה הוגדר רצח-עם, ג'נוסייד, לא בשל המספר הגבוה של הקורבנות אלא בעקבות ניתוח יורידי שהתבסס על הקריטריונים שנקבעו באמנה למניעת פשע של רצח-עם והענשת מבצעיו שנתקבלה בעצרת האו"ם בדצמבר 1948. אמנה זו קובעת שג'נוסייד מתבצע כאשר קיימת כוונה להשמיד, כולה או חלק ממנה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית ודתית בשל היותה כזו.

עד היום ממשיכים להתפרסם מחקרים, ספרי עדויות וסרטים דוקומנטריים אודות רצח-העם ברואנדה. משלל הפרסומים האלה בחרתי להביא בתרגום חופשי קטעים אחדים מתוך אחד הספרים שפרסם העיתונאי הצרפתי יליד מדגסקר ז'אן הטצפלד על רואנדה: "האסטרטגיה של האנטילופות" (Jean Hatzfeld, La stratégie des antilopes). הקטעים האלה עוסקים בשאלה שהטרידה מאמינים רבים גם בשואה: מודע לא התערב אלוהים להצלת הנרצחים ? כל השמות המוזכרים בקטעים האלו הם של רואנדים שרואיינו בידי המחבר. כדי להקל על הקורא בתוך סוגריים מרובעות צוין מי מבין העדים הוא מבני ההוטו.

                                                                                           י.א.

"בשיחה עם בן ארצו הסופר פרדיננדו כּמוֹן (Ferdinando Camon), הסופר פּרִימוֹ לוי (Primo Levi) אמר: 'מאחר והיתה אושוויץ, אלוהים אינו יכול להיות קיים. אושוויץ הוא ההוכחה לאי-קיומו של אלוהים. זו דילמה. אינני מוצא אותה, אני מחפש אותה. חשוב שהפעולה השנייה תהיה משנית'.

אינוצנט רוויליליזה (Innocent Rwililiza) [טוטסי מניצולי הג'נוסייד ברואנדה, י"א] נשאל מהי דעתו על המשפטים האלה. כמו מרבית תושבי רואנדה, הידע שלו על העם היהודי הוא מקראי ואינו כולל את המאות האחרונות. הוא קרא בתשומת לב את המשפטים האלה לפני שהשיב: 'יש בהחלט הגיון באמירה הזו. הדילמה חזקה מאוד. גם אנחנו מודעים לה. בקיומבה (Kayumba), קראנו לאלוהים מהבוקר ועד הערב, ובסופו של דבר הייתי מתעייף מלהיווכח שהגיעו אלינו רק מצ'טות. וכמו רבים אחרים, גם אני שאלתי את עצמי על קיומו של אלוהים, בהתחלת הפעולות הטבח, כאשר   האמנו עדיין במשהו, ובסוף, כאשר לא האמנו בכלום. בזמן פעולות הטבח פשוט מאוד לא חשבנו להאמין יותר.

'מצד אחד, אלוהים הוא מישהו שלא ניתן להתעלם ממנו, שלא ניתן לא לכבד אותו, מכל מקום כך זה אצלנו.  אנחנו השחורים, מאמינים באלוהים  עוד יותר חזק מכם הלבנים. לפילוסוף האיטלקי  עמדה הזכות להציע את אי-קיומו, אך באפריקה איש לא יקשיב לו'.

באפריקה האתיאיזם בלתי מובן. המחשבה בדבר עולם ללא אלוהים, ולא משנה מידה השפעתה, אי אפשר להעלותה על הדעת, ומבחינה זו פעולות הטבח לא שינו דבר. שלוש-עשרה שנים אחרי, באזור ניאמטה (Nyamata), אי אפשר למצוא, ולוּ אדם אחד, שיודה בקול רם באתיאיזם שלו כתוצאה מהג'נוסייד.

אף-על-פי-כן, באותו זמן, כפי שציין אינוצנט (Innocent), המאורעות בהחלט כילו את האמונה של הרבה אנשים וכיום, הטרוניה היא עדיין, כפי שמסביר אותה קסיוס (Cassius): 'אלוהים אינו יכול להתקוטט כאיש-מדנים. אני ממשיך להאמין בו אחרת אטול על עצמי סיכון גדול. איננו תולים בו את כל התקוות שלנו ואינני סומך עליו יותר כבעבר. 

ב-11 באפריל 1994 בבוקר, כאשר שלושה משוריינים לבנים של כוח האו"ם באו לאסוף את הנזירות ואת הכמרים הלבנים של הפּרוֹכיה כשהחלו פעולות הטבח בכּכּר השוּק, התגובות הראשונות של המאמינים הטוטסים היו הפוכות מאלו של ההוטו. הטוטסים פנו מייד לאלוהים, מיהרו למצוא מקלט במתחמים של הכנסיות בניאמטה ובנ'טָרָמָה (N’tarama). אלה שלא הצליחו בכך הם נמלטו ליערות ולגדות האגמים. שם נוצרו קהלים של תפילה וזימרה עד שהחלו להתארגן שיירות הבריחה.

באשר להוטו, הם נטשו את הכנסיות ואת בתי התפילה אלא אם אלו התמלאו בטוטסי ואז הם נכנסו אליהם כדי להרוג אותם. כך נזכר אדלבר (Adalbert) [הוטו, י"א] משהייתו האחרונה בכנסייה בקיבונגו (Kibungo): 'ביום ראשון בבוקר שבנו למיסה בשעה היעודה. הם [הטוטסי, י"א] לא הגיעו. הם כבר נמלטו ליערות. הם הובילו לפניהם את הפרות. זה מאוד תסכל אותנו במיוחד ביום ראשון. הזעם דחף אותנו לדלת הכנסייה. עזבנו את אלוהים ואת תפילותינו בפנים כדי לשוב בעקבותינו בצעדים גדולים לבתים שלנו. החלפנו את בגדינו החגיגיים בבגדי עבודה, אחזנו במצ'טות ובאלוֹת. התחלנו מייד בטבח'. מאוחר יותר הוא הוסיף, 'באגמים מוניתי ראש פעולות הטבח... בכלא מוניתי מנהיג כריזמטי משום ששרתי הרבה. נהניתי לשיר הללויה...'

אלפונס (Alphonse) [טוטסי, י"א] מצידו נזכר בכניסתו יום אחד מאוחר יותר בכנסייה של נ'טרמה שהיתה מלאה עד אפס מקום בפליטים טוטסי: 'ביום ה' כאשר נכנסנו האנשים שכבו באפלולית. הפצועים שכבו בין הספסלים; הבריאים הסתתרו מתחת לספסלים; המתים שכבו במעברים עד למתחת המזבח. רק אנחנו עשינו רעש. הם מצידם חיכו למוות ברוגע שהשרתה  הכנסייה. עבורנו, לא היתה כל חשיבות לעובדה שנמצאנו בבית של אלוהים...'

רעייתו קונסולה מורקטטה (Consolée Murekatete) חיה אחרת את האירוע: 'אני פחדתי. הייתי מוטרדת מפני פורענות  אלוהית אפשרית. ידעתי היטב שפעולות טבח על-טבעיות יביאו אחריהן עונש משמיים, כל הדם הזה יגרום אחריו לקללת אלוהים. ידעתי שאלוהים יכול היה להתערב בכל רגע כמו במקרא. חשבתי על מצרים, על עמורה ועל מצבים דומים.

'ביום בו עזבנו את הבית בלי כלום, בדרך לקונגו, ברעשי היריות, הבריחה נראתה כאסון גרוע מהמוות. איבדנו את כל עושרנו, את כל מלאי הסחורות שלנו, נטשנו את חלקות האדמה של אבותינו, עזבנו קורת גג ופרוכיה כדי לבלות לילות של כְּלָיָה בדרכים, בהמולה ובמגיפות. חשבתי: הנה עת הנקמה, האפוקליפסה והאופל.'

אם ההוטו מתרחקים מאלוהים הם לא ירחיקו לכת עד כדי לנטוש אותו. השכל הישר מאיץ בהם לשמור על קשר, בחשאי, כמו שמסבירה פולג’נס (Fulgence) [הוטו, י"א): '... הייתי שליח דתי, מי שתיאם את פעולותיהן של קהילות הנוצרים בגבעת קיבוּנגוֹ... בזמן פעולות הטבח בחרתי לא להתפלל לאלוהים. הוצאנו את הטוטסי מעולם הבריאה, גם  האנשים ואפילו גם החיות. שיערתי שלא נכון לערב אותו בזה... מכל מקום כאשר הפחד העיק עלי, פתאום בלילה, מאחר וגיליתי להיטות יתר במשך היום, ביקשתי כמחווה אישית מאלוהים לאפשר לי לעצור קצת בימים הבאים.'

או כמו שמאשר זאת איגנָס (Ignace) [הוטו, י"א]: 'לזמן קצר הפסקנו להיות נוצרים רגילים, היינו חייבים  לשכוח את חובותינו עליהם למדנו בשיעורי הדת. קודם כל היינו חייבים לציית למנהיגים שלנו. ולאלוהים רק אחר כך, הרבה יותר מאוחר, כדי להתוודות ולהביע חרטה, כאשר תסתיים המלאכה.'

רק לאוֹפּוֹלְד (Léopold) [הוטו, י"א], דמות קיצונית, מאשר שאנשים התעלמו מאלוהים: 'היו כאלה הטוענים היום שבזמן פעולות הטבח הם פנו בתפילות לאלוהים כדי לקבל ממנו מחילה. הם מעמידים פנים. כאשר הם שרו הללויה (alléluia) היה זה ביטוי לסיפוקם שהם גילו את מחבואו של אחד הטוטסים. איש לא שמע תפילת אווה מאריה (Ave Maria), הם מנסים להתפלח בחינם לפני חבריהם בתור לחרטה. למען האמת, חשבנו שמעתה ואילך ניתן להסתדר בלי אלוהים. הראייה, שהרגנו גם בימי א' מבלי לשים לב לכך'.

כמו במרבית העיירות האפריקניות, גם בניאמטה חסרות ספריות,  – בקיגלי מונים רק שתי ספריות - ספרי לימוד והמקרא מהווים את ספרי הקריאה היחידים. באופן מוזר, הברית הישנה שהיא אולי הטכסט המצוטט ביותר בידי הכמרים, היא בכל מקרה  בעלת ההשפעה הגדולה ביותר ואותה קוראים המאמינים; ואלה, כשהם מתפללים, הם  פונים בעיקר ליהוה, לאל רב-העוצמה, שאינו מוותר והמאיים, הם מודעים לחרון שלו או לעסקות  שלו עם אברהם, משה או שלמה, יותר מאשר עם ישו או הבתולה מרים שהיו פחות באופנה.

מהיחס המועדף הזה כלפי אל הנקמות נובע היום הקושי  לשמוע עדויות על רגעי הכפירה, הרפיון באמונה או הספקות שאולי השתלטו על הנמלטים לאגמים, מאחר, כמו שאומר ז'אן-בטיסט מוניינקור (Jean-Baptiste Munyankore): 'באגמים היו מי שלחשו כי אלוהים אינו קיים עוד מאחר והוא לא נתן כל אות  וסימן לקיומו ולוּ הקלוש ביותר.  אך מעולם, איש לא היה עומד על רגליו כדי להתנגד לו מאחר והם הכירו אותו בעבר כבעל עוצמה ומשום שעדיין הם חששו שזה עלול להתברר כמסוכן מדי.'

ברט, קלודין ואנג'ליק (Berthe, Claudine et Angélique), שהיו נערות או עלמות צעירות בזמן פעולות הטבח, הן אלו המבטאות הכי טוב את המבוכה הרוחנית שלהן.

אנג'ליק: 'הייתי ילדה שהוטבלה, אך לא אדוקה במיוחד. הייתי מתפללת, אך  לא הייתי מבקשת כל תחינה. מכל מקום, בימים הראשונים של הג'נוסייד הפכתי מאוד שומרת מצוות, באמת הייתי מתפללת מדי יום, הייתי משתתפת בקביעות בסעודת הקודש, אך לא כמו בעבר.  כאשר היינו נאלצים להסתתר במים, היינו מתפללים כדי לשכוח את אימי המצ'טות, אך בתוך תוכנו, לא היינו מתפללים כדי להינצל. ככל שראינו גוויות בין קני-הסוּף במים, פחות האמנו באלוהים קיים, במיוחד אחרי שמאוד הפצרנו בו שיושיט לנו יד.

'לא היו לנו תקוות, אך המשכנו להתפלל. היינו מתפללים כדי להיות בחברותא, כדי לא להתייאש מלהסתתר לבד הרבה זמן בבוץ. מאחר ולא מצאנו מלים אחרות לומר אותן לבד מהתפילות. בסופו של דבר, הפסקנו להתפלל. כבא לא חשבנו להאמין או לחדול מלהאמין מאחר שבכל מקרה כבר לא חשבנו בכלל. לא אמרנו משהו בעל ערך.'

קלודין: 'אחרי השחרור, הזמן הזכיר לנו את חובותינו כנוצרים. אני איבדתי את כל משפחתי בלי לגלות כיצד הם מתו. ביום של בצורת, העייפות והצער דיכאו אותי כשהייתי בשדה, הבדידות העיקה עלי מאוד, אי-אז מצאתי את עצמי מתפללת בתקווה למצוא מחדש לפחות הורה אחד. ימים אחדים אחרי כן הצטלבה דרכי עם אח גדול אחד על אם הדרך, הוא היה בחיים ואני לא ידעתי על כך. הנה כיצד חזרתי להיות נוצרייה.

'אך חיכיתי חמש שנים כדי לחוש מחדש את המועקה של העולם הבא. באותן שנים ראשונות חשבתי בליבי כי פעולות הטבח יכולות להתחדש ופחדתי רק מהמצ'טה. חייבת הייתי לחכות להיות שלווה, להאמין בביטחון על הגבעה, לפגוש באישי, אדם מאוד דבק באמונתו. מוכרחים לחוש רגועה כדי להרגיש מחדש את החשש הדתי של המוות.

'הצטרפתי לכת הנוצרית של אישי. האווירה אינו נעימה כמו פעם. אני שומעת את ההוטו שרים שאלוהים סלח להם. אני מכירה את החקלאי שביתר את אחותי, הוא שוחרר מרילימה (Rilima) בחינם מבלי לבקש כל מחילה. פניו שומרים על ארשת של רשעות, בבית המרזח הוא מתרברב שהוא אינו מפחד מאיש,  לא מאלוהים, ולא לשוב לכלא. כאשר אנחנו מצטלבים אנחנו מושיטים זה לזה יד. אני מסכימה לכך כדי שאלוהים לא יביט בי בעין רעה, כדי לא למשוך את עינו הרעה לעבר משפחתי. אני מתפללת רק מתוך ציפייה לעולם הבא, כדי להבטיח גורל יותר טוב למשפחתי אחרי מותי. אשר לחיים עלי אדמות, אין לי כל ציפיות מצד האל'.

ברט: 'הייתי ילדה שהתפללה כל ימי א' של השבוע, השתתפתי בכל הטכסים והטבילות כפי שנדרש. באגמים התחלתי להתפלל כדי להינצל. היינו מתפללים בבקרים לפני שהסתתרנו בין הפפירוסים. אמהות קשישות אהבו בהחלט, מדי ערב, להתפלל פעמיים ולדקלם פזמונים כשבידיהן מחרוזות. ככל שנמשכו פעולות הטבח נואשנו מלהתפלל. בשעת מסעי ההרג, האינטראהאמווה שרו כי אלוהים נטש את הטוטסי ושהוא עזב את רואנדה ושהוא לא יחזור אליה לפני הטבח הסופי, ואנחנו התחלנו להאמין בזה.

'ביום הטבח הנורא ב-30 באפריל, הייתי מאוד נואשת, הפסקתי את התפילות. תחילה חשבתי, בניגוד למה שלימדו אותנו, שהשטן חזק מאלוהים. אחרי כן כבר לא היה אכפת לי לא מאלוהים ולא מהשטן, לא היו לי ספקות ולא ודאויות, לא היה במה להאמין מלבד זה שיבתרו את גופי לגזרים. לא היה לי על מי לסמוך, לא היה על מה לחשוב מלבד המחשבה שעלי לשרוד עוד יממה עם הילדים שהיו בחברתי.

'עם הזמן  יצאנו  חיים מהאגמים. המציאות הוציאה אותנו משם ובאופן טבעי חזרנו לפחד מאלוהים. חשבתי אם כבר שרדתי חייבת הייתי לשוב ולהיות מאמינה, שסבלתי דיי מרשעותם של ההוטו כדי לא לסבול גם מזעמו של אלוהים שיכול להתגלות מבעית. אך אינני משתתפת במיסה בימי א'. הדלת של הכנסייה  מסיגה לאחור אם נזכרים בפעולות הטבח שהתחוללו בפנים, המצ'טה ביד; וגם אם שומעים אותם [ההוטו, י"א] שרים בקדחתנות ובקול במקהלות כדי לפרוק מעליהם את פשעיהם מבלי לומר מלה על מה שהם עוללו.

'אני סבורה שתפילות אשר אינן מבטאות כל אמת לא ניתן להתחלק בהן. לדעתי, הניצולים הולכים לכנסייה  כדי להרגיש פחות לבד ולהיות בחברתם של אנשים כמוהם. הרוצחים נכנסים לכנסייה כדי לחייך לאנשים ולהפגין מידות טובות בפניהם. הכנסייה מגויסת על ידי שלטונות קיגלי בשרות מדיניות הפיוס שלה. בכנסייה מוכרחים לבלוע את דברי הכומר כפי שהוא מבטא אותם. מסכימים עם מה שלא מאמינים בו מאחר ויושבים בין שני מאמינים במקום קדוש. ברגע שיוצאים משם זה חולף.       

'מקודם, הדת סייעה לשרש את החינוך. התלמידים הרואנדים הפגינו אדיקות והכמרים צעדו גאים מאחר והם נהנו מיחס של כבוד. כיום יודעים שאותם האנשים שבותרו לגזרים בכנסייה  רוכזו שם ביד כמרים. משך שלושה ימים הוא [הכומר, י"א] חזר וביקש מהם לשמור על השקט ולהתפלל. ובוקר אחד הוא עזב את הכנסייה ברכב לבן מבלי לומר מלת פרידה מצאן מרעיתו ומבלי לאחל להם בהצלחה. לפני כן היינו יורשים את הדת מהורינו, ואם הוטבלתָ לקתוליות, נקברתָ קתולי. היום זה מתנדנד כל הזמן'...

----------------

[הכומר בוניפסBoniface ]... 'כשסוף-סוף ניצלתי ממי הבוץ חשבתי בליבי, אם אלוהים שלח לי מלאך, אני אגמול לו על כך. נטלתי את מטה הרועה כדי לעבור הכשרה תיאולוגית. הפכתי עוזר כומר בקיבּוּנגו, אני מטיף מהמזבח. כמובן שאני חייב להבליג, אני חייב להתאפק כשאני מביט קדימה וממולי עומדים אלה שרדפו אחרינו ומצ'טה בידיהם.

'בדרשה אני מדבר על אלוהים, על חמלה, על פיוס. האווירה היא של זמירות, קריאה, והמאזינים מטים אוזן קשבת. ואולם אם אומרים דברי תוכחה בנושא פעולות הטבח, אם מזכירים את אימי האגמים, ההוטו כועסים, פניהם זועפים וזה הסוף. פעולות הטבח אינן מקובלות עליהם, אחרת ההוטו נעלבים. הם מסוגלים לקום באמצע הדרשה, לעזוב את המקום ולא לשוב יותר לכנסייה. אם אני משחק את תפקיד משבית-השמחה אני מרוֹקן את הכנסייה.

'זו התמונה בכל מקום, כל הכמרים חוששים מהג'נוסייד. לכן אני מטיף למחילה, לאהבת הזולת, לעזרה ההדדית בזמן בצורת. אני מלמד לגלות סבלנות מאחר והאמונה הוכתמה, אני מתעקש. אם אינני מאמין שאלוהים בסופו של דבר מציל את עצמו, אני ניצלתי לחנם.'