מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

הפסיכולוגיה של המדכא והמדוכא

 

מאת פרופ' מרוואן דווירי

 

 באוקטובר 2008, הפרופסור מרוואן דווירי, חוקר ומרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל, נבחר לאחד מעשרת החוקרים  הטובים ביותר בעולם בתחום המומחיות שלו: פסיכולוגיה תרבותית.  בהזדמנות זו מפרסם האתר מאמר שכתב הפרופ' דווירי לפני שנים אחדות וזכה להדים רבים -

 

הפסקת שיחות השלום וחידוש האינתיפאדה מאז ביקורו של אריאל שרון במסגד אל-אקצא בירושלים העתיקה באוקטובר 2000 הראו מחדש עד כמה העמדות הפלסטיניות והישראליות רחוקות זו מזו. הויכוח המתנהל בין שני הצדדים, הנו ויכוח בין שני נרטיבים ובין שתי תפיסות עולם לגבי אותה מציאות. בוויכוח הזה העובדות כמעט ואינן משנות דבר, מאחר וכל צד מתאים אותן לתפיסת עולמו, וכך לא המציאות היא שקובעת את תפיסת העולם אלא ההיפך: המציאות מוסברת ומובנית על פי תפיסת העולם המוקדמת של כל צד.

איך בכל זאת השתנתה, במהלך השנים, תפיסת העולם הישראלית מהכחשת קיומו של העם הפלסטיני אל נכונות לשאת ולתת עם אש"ף על פתרון לשני העמים? ואיך השתנתה תפיסת אש"ף, מהכחשת קיומה של מדינת ישראל אל נכונות למדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל?

כנראה שתהליך מִחזור המציאות והתאמתה לתפיסת העולם נפסק כשתפיסת העולם איננה עוד מצליחה להבטיח פתרון באופק, ומובילה לחוסר אונים וחוסר תקווה ולכאב ממושך . אז, מתחילים לבדוק מחדש את האקסיומות שעליהן מתבססת תפיסת העולם, ומתחיל שלב חדש בהתייחסות למציאות.

עברו כארבעים שנה עד ששני העמים העמידו את תפיסת העולם המקורית למבחן חוזר ואמצו תפיסת עולם חדשה. במשא ומתן המתנהל בין הצדדים היום, הפלסטינית מבקשים לקבל את השטחים שנכבשו ביוני 1967 (22 אחוזים מפלסטין המנדטורית) כולל ירושלים המזרחית, ופתרון צודק לבעיית הפליטים. מול העמדה המתפשרת הזאת ישראל מתעקשת להחזיר להם הרבה פחות מזה ולהשאיר את ההתנחלויות ולספחם יחד עם ירושלים המזרחית אליה.

נראה שהצד הישראלי עדיין מתקשה לאמץ תפיסת עולם של שלום ודו-קיום אמיתי המכירה בזכותו של עם אחר לחיות בכבוד במולדתו. איך המוח הישראלי עובד ואיך הוא מבין את המציאות? איך הוא יכול לצפות, אחרי יותר מחמישים שנים של סכסוך על הארץ, שהפלסטינים יסכימו לפחות מ- 22 אחוזים מפלסטין ובלי לפתור את בעיית הפליטים? איך הראש היהודי, שמיחס לעצמו קדמה ופתיחות, אינו מסוגל להבין שכיבוש ושלום לא הולכים ביחד, ושאפליה ודו-קיום לא הולכים ביחד? הרי כל ילד מסוגל לראות את הסתירה בין הניגודים הנ"ל.

 

הפסיכולוגיה של המדכא

 

על מנת להמשיך את הכיבוש צריך להיות נרטיב של כובש שמזייף ומעוות את המציאות ומצדיק אותה. אך נעשה הזיוף:

1) מנגנוני הגנה:

הכובש הישראלי מפעיל באופן לא מודע מנגנוני הכחשה, רציונאליזאציה, והשלכה כדי לאפשר לו לשמור על דימוי עצמי הומאני ולאפשר לו להמשיך בפשעיו ללא רגשי אשמה. מנגנונים אלה מונעים במקור על ידי חרדה קיומית אמיתית שהיתה ליהודים במהלך ההיסטוריה עד רדיפתם על ידי הנאצים באירופה. מעצבי המדיניות וכלי התקשורת מנצלים חרדה זו ומנגנונים אלה ליצירת תודעה קולקטיבית שמשמרת ומצדיקה את הכיבוש.

חיילי צה"ל שהם הזרוע של הכיבוש, לא היו יכולים למלא את תפקידם בלבנון ובגדה וברצועה אם הייתה להם מודעות ברורה להיותם כובשים ויורים בילדים ונשים. במקום זאת פועל מנגנון ההכחשה כדי שלא יחוו את מה שהם באמת עושים שם, ומנגנון הרציונאליזציה וההשלכה כדי להצדיק את הפעולות האנטי-הומאניות כנגד חפים מפשע. מעצבי המדיניות והתקשורת משכנעים את החיילים ואת שאר הציבור שהאנשים שנהרגים בלבנון הם "מחבלים" ולא בני אדם, ושהם צריכים למלא פקודות אלימות כנגד עם אחר כדי למנוע את חיסולה של מדינת ישראל. מעצבי המדיניות הישראלית משמרים את תסביך הרדיפה של מצדה וחרדת השמדה של היהודים כדי להצדיק את הכיבוש. על בסיס חרדה זו הופכים מעצבי המדיניות כל פעולת התנגדות לכיבוש בלבנון ובשטחים הכבושים, להוכחה לכך שקיומו של העם היהודי בסכנה. בזכות מנגנוני ההגנה הנ"ל ובזכות השימוש בחרדה הקיומית של היהודים שמקורה בהיסטוריה היהודית הצליחו מעצבי המדיניות בישראל לשכנע את הציבור בדבר בלתי אפשרי: מדינת ישראל שגירשה 80% מהעם הפלסטיני והפכה אותם לפליטים, ובעלת הכוח הצבאי הקונבנציונאלי והלא קונבנציונאלי האדיר, ושכבשה ארבע מדינות שכנות, היא קורבן נרדף. בזכות מנגנונים אלה המשיכה לשמר ולהצדיק את הכיבוש ובו בזמן לשמר את הדימוי העצמי של קורבן.

ההתבצרות של ישראל בעמדת הקורבן, עומדת מאחורי החיזור הכפייתי אחר האזרחים הערבים ומנהיגיהם, לאחר כל פגיעה ביהודים, על מנת לשמוע גינוי לפעולה. השמעת גינויים כאלה משמרים את מקומה של ישראל בעמדת הקורבן, ומשמרים את הערבים בעמדה של אנשים שתכונותיהם האנושיות מוטלות בספק.

ישראל מתכחשת להיותה הצד המדכא ומתכחשת לאחריותה על הקורבנות הפלסטינים ואף מאשימה את הקורבן הפלסטיני ומשליכה עליו את האחריות לקורבנות שלו. בעת שישראל יורה והורגת עשרות פלסטינים באינתיפאדה האחרונה, היא מטילה את האשמה לכך על "ההורים הפלסטינים ששולחים את בניהם להיהרג". מה ישראל היתה אומרת על טענה נגדית "שהיא שולחת את ילדי המתנחלים להיהרג בשטחים הכבושים?"

אהוד יערי, שנשמע כמו דוברו של השב"כ בטלוויזיה הישראלית, הסביר את האינתיפאדה המתחדשת כביטוי לרצונו של ערפאת לשפיכת דמים ולרצונו לקדם את תוכניתו על "מדרג הגופות". על פי יערי ערפאת אחראי על הרג הפלסטינים שישראל מבצעת.

2) גישה רדוקציוניסטית:

בראיה הוליסטית קל לראות ששני העמים רבים על פלסטין המנדטורית. מכאן קל לראות שהפשרה הצודקת היא חלוקת הארץ על בסיס שווה בין שני העמים. כמובן שראיה זו איננה מתאימה למדיניות ההתפשטות הישראלית. לכן, היא בורחת מהראיה ההוליסטית ומאמצת גישה רדוקציוניסטית שמחלקת את הבעיה לחלקים קטנים. מעצבי המדיניות בישראל מחלקים את הגיאוגרפיה וההיסטוריה לחלקים. במקום לנהל משא ומתן על חלוקת הארץ, ישראל נושאת ונותנת על השטחים הכבושים בלבד. ובמה שנוגע לשוויון של האזרחים הערבים בישראל, במקום לדון בעוול המצטבר במשך 52 שנים, הם דנים בו בצורה נקודתית ופותרים חלק מזערי ממנו.

בחודשים האחרונים הבליטו מעצבי המדיניות הישראלים את "הג'סטה" של מתן 4 מיליארד שקל לסקטור הערבי. ארבעה מיליארד ש"ח, זהו סכום כשלעצמו מאוד מכובד, אך בראיה הוליסטית לחלוקת התקציבים, מבינים שהג'סטה הזאת מהווה כמחצית אחוז מתקציב המדינה השנתי, ושסכום זה יתחלק לארבע שנים, ושחלק ממנו מיועד להקמת תחנות משטרה במגזר הערבי, ולסלילת כבישים שכל אזרחי המדינה ייהנו מהם. ראיה הוליסטית חושפת את הפנים האמיתיות של מדיניות האפליה הנמשכת בפועל למרות ההצהרות השוויוניות של מעצבי המדיניות.

על פי הגישה הרדוקציוניסטית ישראל מתנגדת לזיקתם של הערבים אזרחי המדינה לבני עמם הפלסטיני מחוץ לגבולות, ומעודדת אותם להתרכז בבעיות השוויון הפנימיים. כמו כן, ישראל איננה רואה בעין יפה את המאבק הקולקטיבי של האזרחים הערבים למען שוויון ומעודדת כל ראש מועצה להתמקד בבעיות כפרו. היא מתנגדת למאבק בעל גוון לאומי של האזרחים הערבים ומתעקשת להתייחס אליהם כאל עדות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים, ובדווים.

מעצבי המדיניות הישראלים חורגים מהגישה הרדוקציוניסטית רק במקרה שהיא לא תשחק לידם. למשל: לאחר שנפלו 13 החללים אזרחי המדינה הערבים מירי השוטרים הישראלים, העלו הערבים דרישה לחקור את נסיבות הריגתם ופציעתם של מאות אזרחים ערבים אחרים. במקרה הזה העדיפה ממשלת ברק למנות ועדת חקירה שלא תתמקד בנסיבות ההריגה והפציעה בלבד אלא לחקור את כל המאורעות. חריגות מהגישה הרדוקציוניסטית מסתמנות כשמעצבי המדיניות נדרשים להסביר מדוע אין שר ערבי, ומדוע לא הקימה מדינת ישראל ישובים ערבים חדשים בגליל. בסוגיות האלה נוח לישראל להסביר זאת בהקשר הכללי של הסכסוך ושל התנאים הכללים שטרם בשלו לצעדים כאלה.

וכך ישראל שולטת בדעת הקהל הישראלית על ידי שליטתה בזום Zoom של העדשות שמהם מסתכלים על המציאות וכך מעצבת את המציאות בצורה שתתאים למדיניות של כיבוש.

 3) סימטריה ואסימטריה:

בכל מה שנוגע לחובותיה של ישראל היא מאמצת את עיקרון הסימטריה, ובכל מה שנוגע לזכויותיה היא מאמצת את עיקרון האסימטריה.

מול תביעות הפלסטינים לנסיגה מהשטחים הכבושים, הישראלים תובעים נסיגה מקבילה מהעמדות הפלסטיניות. זהו עיקרון ההדדיות שבנימין נתניהו מתגאה בו. כמו כן, מול תביעות האזרחים הערבים לשוויון יש מי שמעלה, על פי עיקרון הסימטריה, את החובות כתנאי לקבלת זכויות.

  לא זו בלבד שישראל תובעת סימטריה במציאות שאיננה סימטרית בין מדכא ומדוכא, אלא גם שישראל תובעת אסימטריה הפוכה שבה היא מציגה את עצמה כקורבן. בכל מה שנוגע לקורבנות הישראלים האסימטריה חוגגת. חלל ישראלי שווה לעשרות חללים פלסטינים. אמירה אנטי-ישראלית בעיתון מצרי חמורה בהרבה מאמירות אנטי-ערביות של מנהיגים ישראלים כגון הרב עובדיה יוסף (נחשים) מנחם בגין (חיות על שתי רגליים) אלוף בן גל (סרטן). אמירתו של ערפאת לברק "שילך לגיהינום" חמורה בעיני הישראלים בהרבה מגיהינום שברק עושה בפועל לערפאת ולעם הפלסטיני. האבן בידו של נער פלסטיני חמורה יותר מהירי ומהטילים שמושלכים לעבר עזה ורמאללה.

מול דרישת ישראל לשמוע גינוי מהאזרחים הערבים על כל פגיעה ביהודים, לא ראינו שהצד הישראלי מביע כל גינוי על הריגת אלפי אזרחים לבנונים ומאות פלסטינים חפים מפשע במהלך השנים האחרונות.

המשחק בין עיקרון הסימטריה והאסימטריה מאפשר לישראל להצדיק את הכיבוש והדיכוי ומהווה חלק חשוב מנרטיב הכיבוש.

4) דה-ההומניזציה והשימוש בשפה:

על מנת למנוע הזדהות עם סבלם של הפלסטינים ולמנוע את רגשי האשמה על העוול הנגרם להם, מעצבי המדיניות מגייסים את השפה כדי לרכך את השפעת האירועים. הם משימים (label) אנשים ואירועים בצורה שתכהה את התגובה הרגשית האמורה להתעורר עם משמע האירועים, ותחסום תהליכי הזדהות אנושיים והתעוררות רגשי אשמה. ובכן, הלוחמים הפלסטינים הם "מחבלים" ומאבקם הוא "טרור" ופעולות המחאה של האזרחים הערבים הם "התפרעויות". אלה הם דוגמאות של דה-ההומניזציה של הפלסטינים.

בדיווח על קורבנות פלסטינים בכלי התקשורת בדרך כלל חסר שם פועל. זה מנוסח בערך כך: נהרגו שני פלסטינים במהלך עימות עם צה"ל. לעומת זאת בדיווח על קורבנות יהודיים הדגש הוא על שם הפועל וזה מנוסח בערך כך: בהתקפת המחבלים על אוטובוס נהרגו שני ישראלים. על ידי ניצול השפה, ישראל מציגה את הצעד היהודי כקורבן ואת הפלסטיני כתוקפן.

במה שנוגע לפעולות הישראליים ישנה נטייה הפוכה של הומניזציה לפעולות האיבה תוך ניצול השפה למטרה זו: למשל, "מלחמת שלום הגליל" (במקום הפלישה ללבנון), "הגדר הטובה" (במקום גדר הגבול), "הקו הירוק" (במקום הקו השחור).

מעצבי המדיניות הישראלית משתמשים במושגים בעלי ערך חיובי מאוד, כגון דמוקרטיה וחוק, כדי להשפיע על עמדות הציבור לגבי נושאים מסוימים. למשל: אלפי הבתים של הערבים שנבנו ללא רישיון בגלל העדר תוכניות מתאר בכפרים הערבים, מקבלים את התואר "מבנים בלתי חוקיים" וכך קל להתנגד להם ולהסכים להריסתם. הפלישה ללבנון וההתנחלויות הנם פעולות שהתבצעו על פי "חוק והחלטות דמוקרטיות " וכך מקבלים משמעות חיובית.

 

הפסיכולוגיה של המדוכא

 

במהלך הסכסוך הערבי ישראלי ספגו האזרחים הערבים מכות קשות. בן לילה הם נותקו מבני עמם ומקרובי משפחותיהם, איבדו את אדמותיהם, הפכו לאזרחים מדרגה שנייה במולדתם. התבוסות החוזרות השאירו את הערבים אזרחי המדינה בחוויית עצב וחוסר אונים מצד אחד וכעס מצד שני. ביטויי האפקטים האלה השתנו מתקופה לאחרת וממצב לאחר. ניתן להבחין בשני צירים שעליהם נעו תגובות האזרחים הערבים:

1)      התמודדות ישירה לעומת הזדהות עם המדכא:

"ההזדהות עם המדכא" היינו מנגנון קיום והסתגלות קולקטיבי שמאמצים אותו הרבה עמים הנמצאים תחת שלטון מדכא. המחנך הברזילאי פאולו פרירה (Paulo Freire) היטיב לתאר מנגנון זה בספרו על "ההזדהות עם המדכא".

לאחר התבוסות שספגו הערבים ב-'48 וב-67' האזרחים הערבים גילו סימני "הזדהות עם המדכא" כדרך לשרוד בתנאים הקשים. באותה תקופה כ' 90% מהם הצביעו לרשימות הקשורות לשלטון הישראלי למרות היותם תחת ממשל צבאי. משתפי הפעולה עם הממשל שהייתה להם גישה לשלטונות הישראלים זכו לסטאטוס גבוה בגלל יכולתם לספק צרכי קיום בסיסיים כגון רישיונות יציאה מהכפר, תעסוקה, וכדומה.

לאחר כשלושים וחמש שנות של חוסר אונים והזדהות עם המדכא, התאוששו האזרחים הערבים באמצע שנות השבעים וחשו העצמה מחודשת שהתבטאה ביום האדמה 1976 ולאחר מכן חלה תקופה חדשה של התמודדות פעילה וישירה כנגד מדיניות האפליה והדיכוי הלאומי שנמשכת עד היום.

2) התמודדות ישירה לעומת התקת הכעס והתוקפנות.

"התקת התוקפנות" (displacement) היינו מנגנון מוכר מאוד בפסיכואנליזה שמאפשר לאדם להתיק את כעסיו מכתובת אחת לאחרת. ההתקה מתרחשת בדרך כלל כשביטוי הכעס כלפי הכתובת המקורית עולה במחיר פיזי או נפשי בלתי נסבל.

עוצמת התסכול והכעסים שהאזרחים הערבים חווים בצל מדיניות האפליה הלאומית איננה ברת ביטוי ישיר ללא מחיר כואב, לכן חלק ניכר מאנרגיית הכעס מותקת לכתובות אחרות. הגבר המובטל או המושפל בעבודתו או במוסדות המדינה מתיק את כעסיו כלפי אשתו ובני משפחתו, והאישה המתוסכלת מדיכוי בעלה ותנאי החיים שלה מתיקה את כעסה כלפי בניה, והבנים הגדולים כלפי הקטנים, והקטנים כלפי הצעצועים והרכוש. המורים בבית הספר שנושאים על גבם תסכולים רבים הקשורים לתנאי חייהם ולתנאי בית הספר הערבי פורקים את כעסם על התלמידים והתלמידים על עצמם וכך הלאה. מהמחקרים האמפיריים שערכתי על האלימות בסקטור הערבי ניתן ללמוד שחלק גדול מהאלימות בקרב הערבים בישראל היינה תוקפנות מותקת.

ככל שערוצי המאבק כנגד מקורות התסכול החברתי והכלכלי והפוליטי נחסמים בפני הערבים,ככל שביטויי התוקפנות יהיו מותקים לכתובות לא רלוונטיות וכך התסכול גובר ומעגל הקסמים של אלימות מותקת ממשיך.

 

פסיפס הזהויות של האזרחים הערבים:

 

חוקרים ישראלים טוענים שזהותם של האזרחים הערבים היינה חצויה בין הזהות הלאומית הפלסטינית לבין הזהות האזרחית  הישראלית. מצד שני, המנהיגות הלאומית של הערבים נוהגת להתכחש לחשיבות הזהות הדתית והחמולתית ומבליטה את הזהות הלאומית.

שתי הגרסאות הן הישראלית והן של המנהיגות הערבית מחפשות זהות חד גונית: ישראלית או פלסטינית, לאומית או סקטנטית. הדבר נראה בעיני תמוה מאחר שלכל קבוצה אתנית מגוון של זהויות שלכל אחת יש תפקיד בהוויה הקולקטיבית.

לדעתי שזהותם של האזרחים הערבים איננה חצויה ואיננה חד גונית. הם נהנים מפסיפס זהויות מגוון ועשיר הכולל את הזהות הפלסטינית, הישראלית, הדתית, והחמולתית.

הזהות הפלסטינית לעומת הישראלית:

הניגוד לכאורה בין שתי הזהויות היינו ניגוד הקיים בתוך תפיסת עולמם של החוקרים הישראלים שעדיין תקועים בקונסנסוס הישראלי של סיפוח וכיבוש, וכך אינם מבינים אך האזרחים הערבים יכולים לממש את זהותם הישראלית יחד עם הפלסטינית. הישראליות שהאזרחים הערבים מאמצים היא ישראליות אחרת של מדינת שלום ושוויון לידה של מדינה פלסטינית עצמאית. תפיסת השלום של הערבים בישראל היא כנה ואמיתית, ומתוך תפיסה זו הם תומכים במאבק העם הפלסטיני למען שחרור ועצמאות, ותומכים במאבקו של חזבאללה נגד הכיבוש הישראלי בלבנון, ובעמדות הסוריות לשחרור רמת הגולן בלי שעמדות אלה יפגעו במאומה בזהותם ובשייכותם הישראלית. הדבר יראה תמוה בעיני חוקרים שישראליותם פירושה הצדקת הכיבוש.

המעניין בזהותם הדואלית של האזרחים הערבים איננו בניגוד אלא בכך ששתי הזהויות אינם מגובשות דיים. האזרחים הפלסטינים נדחפים לשוליים הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני.

מצד אחד הרגשת השייכות למדינת ישראל רופפת בגלל מדיניות האפליה הלאומית ומדיניות ההתפשטות של המדינה. זה לא הם שלא מעוניינים להשתייך למדינה אלא שהמדינה היא זו שאיננה מצליחה להכיל אותם ולתת להם הרגשת שייכות למדינה ולסמליה.

מצד שני גם הזהות הפלסטינית בכלל בקרב העם הפלסטיני איננה מושלמת עוד. בשל המצאות הפלסטינים במאבק למען שחרור זהותם הלאומית הפלסטינית היינה בעלת אופי מאבקי ולא שייכותי. זאת מאחר שהרכיב השייכותי בזהות הלאומית מתגבש בדרך כלל לאחר מימוש העצמאות ולאחר שהמדינה הלאומית  מהווה בית תומך וחם לעמה. אז מתפתח קשר פטריארכאלי בין המדינה לאזרחיה שבמהלכו מתגבש הרכיב השייכותי של הזהות הלאומית. מסיבות ברורות רכיב זה טרם גובש בקרב הפלסטינים.

הזהות הפלסטינית והישראלית לעומת הדתית והחמולתית:

מאחר ומדינת ישראל איננה נותנת מענה מספיק לצורכי הקיום של האזרחים הערבים מצד אחד, ומאחר וצרכים אלה לא יקבלו מענה במסגרת הפתרון המתגבש בין ישראל והרשות הפלסטינית, מצד שני, נשארו מסגרות השייכות החמולתיות והדתיות משמעותיות ביותר. החמולה עונה על צרכי חבריה הרבה יותר מאשר המדינה. הצעירים בכפרים הערבים סומכים על החמולה למציאת פרנסה, מגורים, והגנה יותר מאשר על משרד העבודה, השיכון, והמשטרה. גם השייכות הדתית נותנת גאווה ועונה על צרכים רוחניים שהמדינה איננה יכולה לספק. ובכן, החמולה והדת ממלאים תפקיד מאוד חיוני בחיי האזרחים הערבים, מכאן מרכזיותם של הזהויות האלה.

התנהגותם החברתית והפוליטית של האזרחים הערבים מוסברת במידה רבה על פי הנחיות החמולה והדת. בבחירות למועצות המקומיות רואים את התפקיד המרכזי של החמולה והדת שעולה על האידיאולוגיה. כל עוד שהשייכות האזרחית והשייכות הלאומית לא נותנת מענה הולם ימשיכו החמולה והדת לשחק תפקיד מרכזי בחיי האזרחים הערבים.

הזהויות החמולתיות והדתיות אינם בהכרח נוגדות, לדעתי, את הזהות הפלסטינית והזהות הישראלית. הן יכולות להיות משלימות. למרות זאת, המנהיגות הלאומית של האזרחים הערבים אינה רואה בעין יפה את המרכזיות שהחמולה והדת תופסים. הדבר נובע במידה רבה כתגובת נגד למדיניות "הפרד ומשול" שהונהגה על ידי המנדט הבריטי ונמשך על ידי ישראל, מכאן הדגש על הזהות הלאומית הפלסטינית. ניתוח מעמיק של התנועה הלאומית בקרב הערבים בישראל מראה שהשייכות החמולתית והדתית חיזקו בדרך כלל את התנועה הלאומית. הרבה מהמנהיגות הדתית והחמולתית השתלבה יפה במאבק הלאומי. מכאן שהשייכויות האלה יכלו בעבר וימשיכו להיות רכיבים בפסיפס הזהויות של האזרחים הערבים.

המודרניזם לעומת המסורתיות:

בשל התפקיד החיוני שהמבנים החברתיים המסורתיים ממשיכים למלא מצד אחד, ובשל היות הערבים חלק ממערכת כלכלית פוליטית בעלת אוריינטאציה מערבית מצד שני, האזרחים הערבים ממשיכים לאמץ שני מודלים בעת ובעונה אחת. במה שנוגע לעסקים, צרכנות, ולפוליטיקה האזרחים הערבים מאמצים לרוב את המודל המודרני הליברלידמוקרטי. ובמה שנוגע לחיי החברה והמשפחה והחינוך הם ממשיכים לאמץ את המודל הקולקטיביסטי המסורתי שאינו מעודד עצמאות אישית ומימוש עצמי אינדיבידואליסטי.

כתוצאה משתי מסגרות ההתייחסות האלה אפשר לראות את הערבי משחק על פי כללי המשחק הדמוקרטי ונלחם למען חופש ושוויון במדינה, ובו בזמן ממשיך לנהל את חיי משפחתו על פי כללי המשחק המסורתיים, בעלי האופי הסמכותי והקולקטיביסטי.

 

סוף דבר

 

כל מי שמחפש סימטריה במציאות האסימטרית של הסכסוך יתבדה.  חוויית המדכא שונה לחלוטין מחווייתו של המדוכא. לכל אחד נרטיב שונה ותהליכים פסיכולוגים שונים. הפסיכולוגיה של הצד הישראלי המדכא פועלת לעיוות המציאות להצדקת הכיבוש והדיכוי. הדבר נעשה באמצעות מנגנוני הכחשה, רציונליזציה, והשלכה, ובאמצעות גישה רדוקציוניסטית וסימטרית תוך שימוש בשפה לצורך הדה-הומניזציה של הפלסטינים. לעומת זאת הפסיכולוגיה של המדוכא הפלסטיני פועלת כדי לעזור לו להסתגל ולהתקיים מצד אחד, ולהיאבק למען הסרת הדיכוי מצד שני. במהלך ניסיונות ההסתגלות והמאבק מתגבש פסיפס זהויות מגוון, כאשר הזהויות הישראלית והפלסטינית אינן מגובשות דיים, והזהויות החמולתיות והדתיות ממלאות את החסר ששתי הזהויות הקודמות השאירו.  בפסיפס הזהויות המגוון, ניתן להבחין במגמות מודרניזם בתחומים מסוימים ובמגמות מסורתיות בתחומי חיים אחרים.

במסגרת האסימטריה הקיימת נדרשים מהצד החזק הישראלי צעדים משמעותיים לפתרון הסכסוך, על בסיס פשרה היסטורית שתאפשר לפלסטינים לחיות בכבוד במדינה פלסטינית עצמאית ותאפשר לאזרחים הערבים להרגיש שמדינת ישראל היא גם מדינתם.

 

 

1/1/2009