מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

 

בעקבות ההפגנה בתל אביב שקראה לקץ הכיבוש /
 
שבת 6.6.2009
 
על התפקחות ועל גניבת דעת
 
מאת יוסף אלגזי
 
ההפגנה שקראה לקץ הכיבוש אשר התקיימה בתל אביב בשבת (6.6.2009) עשתה טוב לרבים. השתתפותם של צעירים רבים, מי שנולדו אחרי אותה מלחמה, מלחמת יוני 1967, שהביאה עלינו את כל אסונות הכיבוש – חיממה את הלב והשרתה אופטימיות ותקווה במאבק נגד הכיבוש. קורת רוח רבה הסבה לי העובדה שלצד אותם חברים מעטים שהתנגדו לאותה מלחמה, הבחנתי בנוכחותם בהפגנה של אנשים רבים שבזמנו, לצערי הגדול, תמכו בה. לזכותם של אלה ייאמר, רבים מביניהם נאבקים מזה שנים ללא ליאות נגד הכיבוש. בזמנו הם טעו, המציאות המרה טפחה על פניהם, הם שינו את דעתם, ומאז הם נאבקים נגד הרעה החולה שהיא יצרה, הכיבוש.
 
ואולם, שבוע לפני ההפגנה התפרסם במוסף "הארץ" (28.5.2009) מאמר שתוכנו לא העיד לא על התפקחות ולא על התפכחות אלא על גניבת דעת. כוונתי למאמר, "חבר סנה, ועכשיו מה? מאת ראול טייטלבאום.
מאחר והמחבר נמנע מלציין ליד שמו את תפקידיו לפני 42 שנים, אמלא אני את החסר. טייטלבאום היה פעיל בקבוצה שהתפלגה מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית באוגוסט 1965 בהנהגתם של משה סנה ושמואל מיקוניס והיה הכתב הפרלמנטרי של ביטאון הקבוצה, "קול העם". עד אותו פילוג כואב, שנינו היינו חברים במפלגה וכתבים של "קול העם". טייטלבאום היה מבוגר, ותיק ובכיר ממני בעיתון.
לבד מההערה אחת המרמזת על תמיכת מפלגתו במלחמה (סנה צוטט כמי שאמר למחבר ביום בו פרצה המלחמה, "עכשיו לנצח ומהר") – טייטלבאום התאמץ במאמרו ב"הארץ", 42 שנים אחרי, להציג את סנה כיונת שלום צחורה, "ברגע שהתבררו לו ממדי הניצחון הוא היה איש הציבור הישראלי הראשון שהציג בפומבי, כבר ביום השישי למלחמה, 10 ביוני, תוכנית שלום מגובשת ..."
האומנם?
 
אם ניפנה לגיליונות "קול העם" של אותם ימי המלחמה ולאחריה ולנאומיו של נציג הקבוצה בכנסת, ח"כ מיקוניס, נגלה תמונה שונה לחלוטין, נגלה את ההתלהבות בה תמכו סנה וחבריו, ובתוכם גם את החסיד הנלהב טייטלבאום, כלפי אותה מלחמה. לא אלאה את הקוראים אלא בציטטות מעטות:
 
למחרת פרוץ המלחמה בעמוד השער של "קול העם" (6.6.1967):
-        במסגרת מתחת לכותרת הראשית ובאותיות גדולות וחגיגיות הובאו "החלטות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית"* בה היא הודיעה שהיא "ניצבת במערכה זו יחד עם העם כולה";
-        במאמר הראשי תחת הכותרת "במערכה" הוסבר, "זאת מערכה לא רק על בטחונה, על עצמאותה, על חירותה של מדינת-ישראל – זאת מערכה על עצם קיומה".
-        ובחלון של העמוד הראשי הובאו דבריו של ח"כ מיקוניס בכנסת שאישרה כמעט פה אחד את החוקים למימון המלחמה; מיקוניס חזר על המנטרה לפיה מפלגתו "עומדת במערכה זו יחד עם העם כולו להגנת קיומה של ישראל";
-        ב"דברי ימי הכנסת" (חוברת ל', עמ' 2318), לאחר שמיקוניס אמר משפט זה, מופיע בסוגריים המשפט, "(קריאות : כל הכבוד.)"
 
בסוף אותו שבוע פתח סנה את מאמרו הארוך, "במערכה הזאת" ("קול העם", 9.6.1967),  במלים, "המערכה הזאת היא מערכה לאומית הגנתית מצד ישראל, ולכן ניצבה בה המפלגה הקומוניסטית יחד עם העם כולו בכל לב-ונפש" (ההדגשות במקור, י"א).
 
ב"קול העם" (11.6.1967) שיתף "כתבנו ט. ראול" את קוראיו העיתון ברשמי סיורו הראשון "בעיר-השלום אחר המלחמה"; ולמחרת (12.6.1967) שוב שיתף "כתבנו בירושלים ט.ראול" את קוראיו ברשמי סיורו הפעם בחברון בה "החיים חוזרים למסלול..."
לא בדקתי עד עכשיו מתי ואם בכלל "כתבנו בירושלים ט.ראול" סיפר לקוראיו על החורבן שהותירו  אחריהם הדחפורים שגייסו צה"ל וקצין ההנדסה סרן איתן בן-משה אחרי שהרסו עד עפר את בתי שכונת המוגרבים שבירושלים כדי ליישר את הרחבה שליד הכותל המערבי ב-מוצאי שבת של ה-10 ביוני 1967 ... אם טייטלבאום לא ידע על אותו חורבן או שפרח מזיכרונו אני מציע לו שיעיין באתר www.thekotel.org או שיקרא את הכתבה שפרסם גיורא אילון בעיתון "תל אביב" (26.11.1999) תחת הכותרת, "כשגמרנו למחוק את השכונה גילינו גופות בין ההריסות".
 
---------------
* למחרת הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית באוגוסט 1965 ניכסו משה סנה ושמואל מיקוניס בסיועו של הממסד הפוליטי והמשפטי את שמה עליו הם שמרו עד היום שבו מפלגתם שבקה חיים. למען הגילוי הנאות אוסיף: לא כל החברים במפלגתם תמכו במלחמה; במשך השנים רבים מתוכם חזרו בהם מתמיכתם בה.           
6/16/2009