Joseph Algazy יוסף אלגזי

ביום ד' ה-1 ביולי 2009 החלה לפעול יחידת האכיפה החדשה של הרשות למנהל אוכלוסין, הגירה וביקורת גבולות. ביומה הראשון היא ביצעה מבצע אכיפה רחב היקף באזור גן לוינסקי ונווה שאנן בדרום תל אביב. כמאה אנשי היחידה, "עוז" שמה - שמחליפה את משטרת ההגירה בכל הנוגע לטיפול במי שמוגדרים "שוהים בלתי חוקיים – פשטו על אזורים אלה, פרצו לתוך בתים ועצרו בגיבוי שוטרי משמר הגבול למעלה מ-300 מהגרי עבודה ופליטים לבדיקת מסמכים. המבצע חזר על עצמו ביום א' (5.7.2009). היוזם והמבצע של המדיניות החדשה הוא יעקב גנות* שצוטט בעיתון "הארץ" אומר: "ניתן חודש ימים להתארגנות ומי שלא חוקי יצטרך לעזוב. אחר כך, אם נעצור מבוגרים הם יצטרכו לקחת את הילדים אתם. הילדים לא נותנים הגנה להורים" (...) "יהיו הרבה מעצרים. בתי הסוהר היום ריקים. [בית המעצר] קציעות ב-50% תפוסה. הפעילות צריכה להיות אלפי מורחקים בחצי השנה הקרובה. הרבה מאוד אלפים. נעשה הכל כדי להצדיק את הקמת היחידה”.

* יעקב גנות – תזכורת קצרה : באוגוסט 1994, בעת שהיה מפקד המחוז הצפוני, הואשם בחשד לקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים על קבלת טובות הנאה מקבלן מנצרת. במשפט זוכה מחמת הספק בכלל העבירות שיוחסו לו, אך שופטי בית המשפט העליון מתחו ביקורת חריפה על התנהגותו. שופטי הרוב, שזיכו אותו, כתבו: "כמות המקרים מקנה את הנופך המושחת, ואולם נותר ספק אם המקרים חצו את גבול השחיתות, ואם עברו מתחום העבירה המשמעתית לתחום העבירה הפלילית". בדעת מיעוט היה השופט יעקב קדמי, אשר ביקש להרשיע את גנות בעבירה של הפרת אמונים. בפברואר 2007, בעקבות התפטרותו של המפכ"ל משה קראדי, נבחר גנות על ידי השר לביטחון פנים אבי דיכטר למחליפו של רב-ניצב משה קראדי. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, סבר שהמינוי "כשר" מבחינה חוקית וקבע כי "אין מניעה משפטית" שיכולה לגרום לפסילת מינוי גנות למפכ"ל. עם זאת, סבר מזוז כי המינוי בעייתי עקב עברו של גנות והביקורת שהועלתה נגדו, ועקב הצורך ברכישת אמון הציבור במפכ"ל החדש. עמותת אומ"ץ עתרה לבג"ץ נגד המינוי. בעקבות זאת, הודיע השופט בדימוס יעקב טירקל, יו"ר הוועדה למינוי בכירים בשירות המדינה, כי הוועדה לא תתכנס לאשר את המינוי עד להכרעת בג"ץ בנושא. במרץ 2007 הסיר גנות את מועמדותו לתפקיד מפכ"ל המשטרה.ביולי 2007 מונה על ידי שר הפנים דאז, רוני בר-און, לראש מינהל האוכלוסין במשרדו (המקור: ויקיפדיה).

אתמול פשטו עשרות חיילי-שוטרי משמר הגבול על אזור התחנה המרכזית החדשה, מלווים בכמה אוטובוסים גדולים של חברת AlantTours (מס’ הטלפון על האוטובוס: 052-3649274) ובמספר קטן יותר של המגרשים המקצועיים ממשטרת ההגירה המופרטת. למעלה ממאה חיילים ושוטרים עברו ברחובות בקבוצות, צדו “חשודים”, פרצו לתוך בתים. הם צדו אנשים והובילו אותם, עשרות עשרות, למעצר. זה עדיין לא הגירוש הגדול, גירוש המשפחות והילדים, זה ניסוי כלים. אין שום צורך בכמות כזו של חיילים ושוטרים חמושים כדי לחטוף את הפליטים ומהגרי העבודה המבוהלים מהרחוב, אבל זה לא עניין של צורך. המטרה היא הפחדה.

עונת ציד האדם נפתחת הקיץ, חודש לפני שיתחיל הגירוש הגדול – אם להאמין לדברי שר-הגירוש יעקב גנות – במפגן מעורר אימה של עוצמה, של חוסר-מעצורים, של ברוטאליות. שאלתם את עצמכם מה עושה כאן משמר הגבול, איך הגיע הגבול לדרום תל אביב? ברוכים הבאים לישראל. כאן הגבול משיג אותך, בוואדי ערה, בנגב, ביפו, בדרום תל אביב, וכמובן גם בלב הגדה המערבית, ובכלל: בכל מקום בו המדינה בוחרת לבנות גדר דמיונית סביבך, “שטח צבאי סגור”, עם או בלי צו של מפקד הצבא. התופעה הזו אינה חדשה. ערב פינוי או הריסה בשכונות עג’מי וג’בליה ביפו, בשכונת כפר שלם בתל אביב, נוכחות עשרות ומאות חיילים-שוטרים נועדה לסמן למי שמעזים להתנגד, שלא יטפלו בהם במישור האזרחי, אלא דינם עתה דין נתינים חסרי זכויות ומעמד, ובשעות הקרובות מצפה גיהינום להם ולכל מי שיעמוד בדרך. שיקול הדעת של מפקדי משמר הגבול הזוטרים והאלימות הספונטאנית של החיילים-שוטרים בשטח, הם אלה שיקבעו כמה עצמות ישברו, כמה אנשים יאסרו, כמה דלתות יפרצו, כמה ילדים יישארו בלי הוריהם.

למה להפחיד את הפליטים ומהגרי העבודה? כדי שילכו בשקט, כדי שלא ינסו לעזור לחבריהם, כדי שהקהילות יתרחקו אחת מהשנייה, רק לא למשוך אש, וכולן יישארו מנותקות מהאזרחים הישראלים; בין אם מדובר באזרחים סוג ב’ שהמדינה תשלח אליהם את מג”ב בסיבוב הבא, ובין אם באזרחים ה”אמיתיים” של המדינה הזו, שצריכים לשתוק ולסגור את החלונות במגדלים שלהם, להשתיק את הצעקות שבאות מלמטה. למה ליצור פרובוקציה? למה לשלוח עשרות חיילים חמושים ללב אזור מגורים? תשאלו כל משפחה ביפו שהתמודדה עם צווי הפינוי וההריסה של העירייה, ושל חברות “עמידר” ו”חלמיש”; תשאלו כל משפחה שהתמודדה עם ההוצאה לפועל; כל מי שנאחז בציפורניים בדיור הציבורי שעוד נשאר; תשאלו את תושבי השטחים הכבושים. העניין הוא פשוט מאוד: אין דבר שהשלטונות רוצים יותר מאלימות של המפונים והמגורשים, “העבריינים”, “המסתננים”, “השחורים המסוכנים” האלה. אלימות יחידים חסרת סיכוי, שתתן הזדמנות נוחה לשבור עצמות, להרוס בתים, לפרק משפחות, למען יראו וייראו. והכוונה גם לאזרחים המועדפים, שיראו את גילויי האלימות מצד האויבים התורנים, יראו – וייראו – ויסתמו את הפה.

אלימות יחידים, כן; מאבק משותף, בשום אופן לא. זה בדיוק האיום הגדול שהמדינה ומפקדי הצבא והמשטרה חוששים ממנו. כמו תמיד, הדבר שמפחיד אותם יותר מכל הוא ההתייצבות של אויבי המדינה זה לצד זה, תמונות של ישראלים ו”זרים” חוטפים מכות ביחד, מתנגדים ביחד, מניפים שלטים ביחד ומקיפים את מתקני הגירוש ביחד. כל מצלמה נוספת שמופיעה בשטח מורידה את רמת האלימות, את אווירת ההפקרות המוחלטת ברחובות, את הקלות בה ניתן לגרור ולזרוק אנשים כמו ציוד, כמו חיות משק. המפגינים נגד גדר ההפרדה, או נגד כביש 6 בטרם נסלל, או נגד ההריסות בוואדי ערה, ביפו, בכפר שלם, הפינויים בכל שכונה ובכל “עיירת פיתוח”, כולם כבר יודעים איך נראה מפגש עם חיל החלוץ של התנועה הזו, מכבש הנישול והדיכוי שאין לו מעצור, מה הסיכוי להתמודד אתו לבד, וכמה יכול המאבק המשותף לערער את ההיגיון של “הכרעה” מהירה בשטח, הפחדה והפרדה, וחיסול “תאי ההתנגדות” המבודדים.

אחד ממבקשי המקלט שנמצא לרוע מזלו באזור, זכה לטיפול קשה במיוחד מחבורה של חיילים-שוטרים. זה נעשה גרוע בהרבה כמה דקות מאוחר יותר, כשניסה להימלט מידיהם. הנוכחות שלנו במקום, במיוחד של המצלמות, חסכה ממנו עונש מיידי של מכות רצח. זה אולי עוד יבוא, אולי בצורה של “פעולות תגמול” בבית בו הוא מתגורר, או בבניין, נוהל קבוע של משטרת ההגירה זה שנים, שמופעל נגד כל מהגר או מבקש מקלט שמעיז להסתובב בלי מסמכים מזהים. אין זיהוי? נלך לשבור את דלתות הבית, וניקח אתנו את שאר הדיירים.

כל זה לא חדש. הרבה מהשיטות בהן משתמשים היום נגד הפליטים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה, הרבה מההיגיון הבסיסי של דיכוי וגירוש מצד אחד, ומדיניות “הדלת המסתובבת” של החלפת המגורשים במהגרי עבודה חדשים מצד שני, הרבה מזה הוא פשוט חזרה על מה שנעשה בעבר. האנשים שעומדים היום בראש גל הגירוש הזה, הם האנשים שטיפלו לפני כמה עשורים ב”בעייה” של עובדים פלסטינים, “שוהים בלתי חוקיים”, בכלים דומים מאוד. החיילים-שוטרים שמסתערים על הבתים העלובים בשפירא ובנווה שאנן, רגילים ל”פעולות תגמול” נגד בתי פלסטינים בגדה ובעזה, נגד המפגינים בתוואי גדר ההפרדה. וגם כאן התשובה העיקרית שאנחנו יכולים להציע היא שותפות, מאבק משותף של המדוכאים ואלה שנמצאים שלב או שניים מעליהם בסולם האזרחות של המדינה.

הרבה אומרים לי לאחרונה, שאת זעקת הפליטים ומהגרי העבודה ה”ישראלים” ישמעו, שהנושא הזה הוא פחות טעון, פחות פוליטי, ואנשים יוכלו להזדהות בקלות. הלוואי שבאמת יהיה קל כל כך לגייס תמיכה, ולעצור את הסיוט הזה, או לכל הפחות לעזור לחלק מהאנשים. מה שאני לא יכול לקבל, ונאמר באותה נשימה, הוא הטענה שהגירוש הזה הוא משהו נפרד, אחר, לא קשור למציאות חיינו כאן, בעיה “גלובלית”, “הומניטארית”. זו טעות איומה. בפעם הבאה שיאמרו לי שמאסר קטינים וקריעת משפחות הוא חסר תקדים, אני אספר על ילד בן שלוש עשרה שבילה ארבעה חודשים בצינוק, ב”מעצר מנהלי”, כנקמה של הצבא ושב”כ באחיו, תושב הגדה, שהעז ליצור קשר עם ישראלים; על אינספור מקרים של גירוש “פנימי” בין המובלעות בגדה, והפרדת משפחות בין עזה, הגדה ומזרח ירושלים; על משפחה שנקרעה ברגע, בגלל החלטה של חייל במעבר הגבול בירדן, לא לאשר לאב לחזור. זה קורה כל יום, זה קורה מזה שנים. מעבר לשאלות טקטיות, בחירת דרכי הפעולה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לראות רק חלק קטן מהתמונה. זה בדיוק היה האסון של מי שבאו לפנינו – לא רק כאן, לא רק עכשיו.

במהלך החודשים האחרונים, חברו יחדיו מספר נציגים מהקהילות הזרות השונות בישראל, על מנת לקדם את העיסוק בסוגיית העובדים הזרים וילדיהם, אשר שוהים בארץ ללא כל סטאטוס ומעמד. ההערכה היא כי כיום חיים בישראל כ-2000 ילדים שנולדו בארץ לעובדים זרים, אשר מוגדרים כתושבים בלתי חוקיים. בנוסף לעובדה כי ילדים אלה הינם משוללי כל זכות והטבה אשר ניתנות לשאר הילדים בישראל, הם נאלצים, בעל כורחם, לחיות תחת מציאות תמידית של פחד ואי וודאות מפני גירוש.

ילדי העובדים הזרים מתפקדיםכילדים ישראלים לכל דבר. הםמדברים עברית, גדלים ומתפתחים בשכונותישראליות. ישראל היא המדינה היחידה אותה הם מכיריםועבור רביםמהם, המדינה היחידה בה שהו כל חייהם.ילדים אלה, שנולדו בישראל, חייבים לשאת את משקלהגירוש על כתפיהם הקטנות. בכל רגע נתון, הממשלה הישראלית יכולה להחליט לשלוח אותם “הביתה”, למדינה אותה הם אינם מכירים. עבור רוב הילדים הללו, אותו “בית” שוכןבמדינה מדוכאת, מוכת מלחמה או כזאת המתמודדת עם מצוקה כלכלית קשה. גירוש הילדיםלסביבות כה מסוכנות ועניות משמעו ירידה חדה בסיכויים לשרוד והרעה משמעותית ברמתרווחתם הכללית. מדינת ישראל, בה נולדו וגדלו הילדים, חייבת לשאת אחריות בהגנה עליהם, במסגרת גבולותיה.

ילדי העובדים הזרים מוענשים, שלא בצדק. ילדים אלו נולדו בישראל, נשלל מהם כל מעמד חוקי, וזאת בגללשהוריהם עשו עבירה בכך שהביאו אותם לעולם והפכו להיות לא חוקיים. מהעונש העבירהעובר דור וכעת הילדים מעומדים לגירוש. כל זכויותיהם של אותם הילדים נשללות מהם, לאבעקבות מעשיהם שלהם אלא בגלל טעויותיהם של אחרים. ילדים אלה, אשר נולדו בישראל, הינם תמימים וחפים מכל פשע ולכן זכאים לביטחון ולקביעות, אשר יוקנו להם עם קבלתמעמד חוקי בישראל.

מאות בני אדם הפגינו במוצאי שבת בשדרות בן ציון בתל אביב במחאה נגד מבצע גירוש מהגרי עבודה ופליטים שהחל בתחילת החודש ומבוצע בידי יחידה המכונה "עוז". בין המפגינים היו גם מהגרי עבודה ממדינות שונות ופליטים מאפריקה החוששים כי יגורשו מהארץ בעקבות המבצע. המפגינים צועקים: "כולנו פליטים" ו"אין אדם לא חוקי".

ב- 3 ביוני 2009 אישרה הכנסת דין רציפות להצעת חוק למניעת הסתננות. על-פי החוק צפוי פליט מדרפור (המגיע מסודן) למאסר של 7 שנים ואם עבר את הגבול יחד עם מבריח המצויד בסכין, למאסר של 20 שנים.אדם המסייע לפליט, על מנת להקל על שהותו בארץ, עונשו כדין הפליט וגם הוא צפוי למאסר של עד 20 שנה. על-פי החוק אסור אפילו להציע לפליט כוס מים. חוק שמטיל 20 שנות מאסר על מי שעוזר ל'מסתנן' מדרפור הוא אות קלון לכנסת ישראל ולחברה הישראלית. החוק הזה יהיה כתם שחור בספר החוקים שלנו וכל בעלי המצפון בישראל חייבים להתגייס כדי להכשילו.

לקחי ההיסטוריה האנושית והיהודית לא יכולים להשלים עם ענישה דרקונית של פליטים ומבקשי מקלט. במקום לציין לשבח את הפעילים והארגונים המסייעים לפליטים, מטילים עליהם עונש מאסר. זוהי עוד הצעת חוק בשרשרת החוקים של הממשלה הנוכחית המצמצמת את המרחב הדמוקרטי שלנו".