לפני שנים לא כל כך רבות, בתחילת התמחותי בהרדמה בשנות השבעים, כאשר הכירורגיה המודרנית הייתה בחתוליה ואילו ההרדמה קטלה אחד מכל 3000 מנותחים, הייתה האווירה בחדר הניתוח תלויה באישיותו של הרופא המנתח. צעקות והטחות מכשירים ברצפה היו דבר יום ביומו. העלבת האחות, כנויי גנאי למרדים היו חלק בלתי נפרד ממה שהתרחש בחדר הניתוח. קרוב לוודאי שבטויי האלימות של הכירורגים נבעו מחוסר ידע, מטכנולוגיה שלא הייתה מפותחת דיה ומשיעור גבוה של אי הצלחה. מאמרים בעיתונות המקצועית הרפואית קבעו כי הכירורג הוא המנהיג בחדר הניתוח. כי הוא ה"קברניט",  הרודן בעל הסמכויות בדומה לקברניט ספינת "הבאונטי" שמלחיה התמרדו לבסוף. הרופאים המרדימים היו למעשה כפופים לכירורג שהיה תולה בהם כל אשמה. היו שאמרו כי תפקיד המרדים לספוג את כישלונות המנתח. אבל בהדרגה חלו מספר שינויים חשובים ששינו את התמונה לחלוטין.

 

קבוצות של מרדימים וטכנאים בבוסטון החלו לחקור בדרך מעמיקה את הסיבות לתקלות בהרדמה, שהיו רבות מאוד. כתוצאה מכך הוכנסו אמצעי בטיחות רבים והתמותה ירדה. המרדים החל לשלוט בפיזיולוגיה של החולה ובד בבד התפתחו מכשירי מדידה מדויקים, אזעקות מתוחכמות ומערכת חינוך לבטיחות  אשר הביאו לכך שההרדמה הפכה לבטוחה יותר. בהדרגה התפתחו יחידות לטיפול נמרץ בחולים המנותחים, יחידות שברובם הגדול אוישו על ידי רופאים מרדימים שנטלו מהכירורגים את העול שבהשגחה המדוקדקת בשלבים שלאחר הניתוח. כתוצאה מכך החל שיתוף פעולה פורה בין המנתחים למרדימים והאווירה בחדר ניתוח לה הייתי עד בתחילת דרכי בחדר הניתוח פינתה מקומה לאטמוספרה נינוחה יותר והערכה הדדית. לא עוד צעקות וזריקת מכשירים והאשמות הדדיות אלא עבודת צוות מתואמת בה כל אחד מחברי הצוות תורם חלקו למטרה המשותפת – בריאות ובטיחות החולה.

 

עבודת הצוות בחדר הניתוח אינה נחלת שני המקצועות הללו אלא כוללת גם את הצוות הסיעודי. אחיות חדר הניתוח אשר אינן רק מגישות מכשירים, אלא מהוות את פרקליטי החולה, מבצעות את נוהלי הבטיחות ככתבם וכלשונם ומגינות על החולה מתקלות רבות שכולן ( כולן !) ברות מניעה. יתר על כן. ניתוח מדוקדק של הפעילות בחדר הניתוח מעלה כי להנהלה הרפואית של חדרי הניתוח ובית החולים חשיבות עצומה במהלך התיקון ובבטיחות הרפואית. החל בפיקוח על קבלת עובדים מיומנים ובדיקת כושרם וכלה באחזקת מכשירי הניתוח והבקרה. וכל הצוותים הללו נושאים במידה שווה באחריות לשלום המטופל. לפני כול ניתוח הנעשה כיום בבתי חולים בארץ ובעולם ניצב כול הצוות לתדריך בו כל אחד מספר מה חלקו בתהליך וכך לכול אחד מהמשתתפים יש תמונת מצב על העומד להתרחש. בדרך זו הורדנו בלמעלה מ 40 אחוז את שיעורי התקלות בעבודה.

 

מערכת המשפט, לצערי הרב, בוחנת את המצב בהתאם לכללי משפט שכבר מזמן אינם רלבנטיים למתרחש בחדר הניתוח. מערכת המשפט פועלת למצוא אשם או אשמה , להטיל אחריות על מי שהאקדח המעשן בידו.

אם רופא מרדים בבית חולים, יבצע את פעולות ההרדמה ואחר כך יתיישב בכורסא, יתכסה בשמיכה ויכבה את מכשירי הניטור ואיש מבין אנשי הצוות האחרים: האחות הרחוצה והאחות המגישה והרופא המנתח והסניטר והתלמידה והסטודנט, איש מבין אלה לא יעיר לו על כך והמנתח ימשיך לנתח כאילו הוא אחראי רק להליך הניתוחי – אם זה יקרה פירושו של דבר שהמערכת הזו חולה ולקויה ובעיקר מסוכנת מאוד . פירושו של דבר שאין הנהלה ואין פיקוח וזו הנורמה.

 

בית המשפט התעלם מהמערכת, זיכה את בית החולים מכול אשמה, לא הביא לדין את מנהל מחלקת ההרדמה, את האחות בחדר. נשארה המרדימה והכירורג. זה האחרון שניתח ילדה מתה משך דקות ארוכות "ישלם חובו לחברה" במספר חודשי עבודת שירות. כי הרי הוא לא יכול לראות שעמיתתו לצוות נרדמה. הוא , נתון בניתוח... הרופאה המרדימה נושאת בעונש הכפול הנוראי של מצפונה המייסר וכליאתה. אבל כל עוד הקברניט האמיתי, האחראי, קרי הנהלת המוסד והנהלת המחלקה נפטרו מכול אחריות. יהא בזמן הקרוב ילד נוסף, או מבוגר או יולדת שיפגעו מפסק הדין הזה.

-----------

ראשית יולי 2009