מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

בתור בצרכניה

 

מאת איה קניוק *

 

בצרכניה ברחוב רמב"ן בירושלים עמד בתור בחור שאי אפשר היה לטעות שהוא פלסטיני. אחז כיכר לחם, בקבוק קולה וקופסת קוטג'. אני משערת שהוא היה פועל שקנה אוכל לכל היום.

בדיוק כשהגיע תורו הגיע גבר (יהודי) עם סל מלא דברים ונעמד אחריו. הבחור הפלסטיני שכבר החל להניח את המצרכים הספורים שלו על הדלפק לפני הקופאית, הרים אותם מיד, וסימן לאיש שהגיע אחריו לעקוף אותו. והאיש אכן מיד עקף אותו, ערם את מרכולתו על הדלפק, והבחור נעמד מאחוריו לבינתיים. האיש שילם ופנה ללכת ושוב הגיע תורו של הבחור, אלא שבדיוק אז נעמד מאחוריו אדם אחר. (יהודי). הבחור הפלסטיני מיהר והציע לאיש לעקוף אותו, ואכן האיש עקף אותו, הניח מרכולתו, שילם ויצא.

הבחור הפלסטיני הספיק להניח את בקבוק הקולה על הדלפק ועמד להניח את השאר, כשהתקרבתי ונעמדתי מאחוריו.
מיד הרים את בקבוק הקולה והציע לי לעקוף אותו, ואמרתי לו: אתה היית לפני. והוא הביט בי עוד רגע כשאינו זז. ואמרתי לו שוב: היית לפני.

הוא הביט כך כמו שהביט בי אני חושבת, כמוודא שראיתי מי הוא, ומה הוא, דהיינו שהבנתי שהוא פלסטיני, ושאני בכל זאת אומרת לו שזה תורו.

כשעבר די זמן מבלי שנסוגותי או עקפתי אותו, סובב פניו, הניח שוב את מרכולתו במהירות על הדלפק, שילם ויצא בצעדים חפוזים.

אני לא מניחה שהבחור הפלסטיני נתן להם לעבור אותו כי חשב שהם שווים ממנו וראויים ממנו. או כי הפנים את יחסי הכוח כמייצגים יחסי ערך.

אולי הוא פחד, כי יכול להיות שכבר היה לו נסיון בעבר, ולמד להניח שכל יהודי באשר הוא, יראה כטבעי וצודק לעקוף אותו כי הוא פלסטיני. ושסיכוייו לשרוד במקום כל כך מאיים ומסוכן טובים יותר אם ינמיך את ראשו וייתן לבעלי זכויות היתר להיות לפניו.


ואולי גם מחיר הצדק כבד מדי. ועדיפה לו עבודתו מתביעת צדקתו. וממילא סביר שידע שהצדק היחיד השורר באזור הוא צדק הגזע לרוב. ושהוא בגזע הלא נכון.

אני גם מניחה שהגבר שעמד אחריו וגם הבחור השני ראו בדיוק כמו שאני ראיתי, את זה שהוא עמד לפניהם, ושהוא החל כבר במהלך הקנייה שלו, ושיש לו מעט מצרכים. וגם הם ראו שהוא פלסטיני בדיוק כמו שאני ראיתי.
אני לא חושבת בהכרח שהיו עוקפים אותו אם לא היה מציע להם, אלא אולי במסגרת הגסות התרבותית המקומית הרגילה, למרות שהוא פלסטיני.

ואולי אפילו אינם מאותם יהודים שתחושת האדון פשתה בהם כך שאכן היו תובעים ממנו את זכותם העליונה כדבר מובנה.
סביר שלא באמת חשבו.

אבל כשאמר בבקשה הם פסעו ועקפו אותו. הם לא אמרו תודה. ולא תמהו ולא שאלו מה פתאום זה שעומד שם לפניהם ושסוחב מעט וכבר מניח על הדלפק מצרכים, נותן לעבור למי שסוחבים יותר והגיעו אחריו. וזה היה נראה להם טבעי ובטבע הדברים.

הם לא אמרו דבר כי מבחינתם, כך נראה, לא קרה דבר. כי לא ראו דבר. כי האיש שעקפו לא היה אדם שיש לו שם, ויחוד, וישות חד פעמית, אלא סמל. הוא היה פלסטיני. הדומה דמיון שווה ומֻשטח לכל פלסטיני אחר. שהוא מה ולא מי. לא נראה במסוימותו. שאינו דבר. שהוא שקוף. וממי שאינו דבר לקחו את התור ולקיחתם לא נרשמה בשום רשימה.
במחסום קלנדיה לפני כמה שנים אב ובנו הקטן עמדו וחיכו לתורם, ואז ניגשו, תעודתו של האב נבדקה והוא היה 'רשאי' לעבור, בנו הקטן לפניו. כשחייל ללא כוונה תחילה אני חושבת, אלא מתוך נמהרות לא קשורה, מקרית, התנגש באב מאחור.

האב נהדף טיפה קדימה ופגע בבנו שהשתטח על האדמה.

האב שידע כי דחף אותו חייל, לא אמר דבר, לא התקומם ולא מחה, קימור פניו לא השתנה, לא הביט אחורנית, בדממה הרים את בנו הקטן, שקם מחריש אף הוא, והם המשיכו ללכת, כמו לא נפל דבר, בנו הקטן לפניו והוא אחריו.
החייל שדחף את האב, ראה כי נדחף האב ושבנו השתטח. הוא איננו עיוור. אבל כשהסתובב אל חבריו והחל מתבדח איתם על דא ועל הא, זו לא היתה מחמת אכזריות מיוחדת, ולא נראה היה שהיתה בו כל התכוונות מיוחדת. הוא לא רווה שום נחת נראית ממה שקרה, ואני די בטוחה שהוא לא התכוון להפיל את הילד.
כשצחקק עם חבריו זה היה בענייניהם שלהם וזה לא היה קשור בכלל למה שבדיוק קרה.

כובש ונכבש - הנכבש יודע, רואה, אבל שותק, מחריש, כובש עצמו. הולך, כי את חייו עליו לשאת. את בנו, את מה שנותר. ברגע הזה לעבור את המחסום היה חשוב מלזעוק את צדקתו. מלתבוע אותה.
הכובש אינו רואה, מביט ולא רואה. דבר לא קרה מבחינתו, אב פלסטיני שנדחף ומפיל את בנו איננו דבר.
כמה קל לעקוף בתור כמו האחר שקוף. לדחוף אדם מבלי שדבר כביכול קרה. לעקוף ולדחוף ולרצוח ולנשל ולגזול ולהתעלל בו.

די בזה שהקורבן הוא 'הם' והתוקף הוא 'הוא', ושייך ל'אנחנו'.

די בזה שזה מקובל.

די בזה שזה מה שעושים כולם.

ושהאחר הוא קצת יותר מחיה וקצת פחות מאדם.

די בזה שהקורבן הוא פלסטיני.

-----------------

* המקור: www.mahsanmilim.com




 

8/5/2009