אינטלקטואל מצרי מבקש להשיב מן הנשייה את זיכרון הקהילה היהודית בארץ הנילוס

יהודים בני ארצנו

מאת נביל שרף אל-דין

במאמר שפרסם בעיתון המצרי, "אל-מצרי אל-יום" (25.11.08), הפובליציסט המצרי נבּיל שרף אל-דין מספר את סיפורה של הקהילה היהודית במצרים אשר עד לאמצע המאה שעברה היוותה מרכיב חשוב בחברה הקוסמופוליטית המצרית. המאמר תורגם לעברית על-ידי ברוריה הורביץ, והוא ראה אור לאחרונה בכתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ובאתר "זווית אחרת על העולם הערבי".

ייתכן כי אומות תתקדמנה באמצעות יהירות והַתְרָצָה או בזכות מידת הענווה, אומץ הלב והנכונות להודות בטעויות ולהתנצל עליהן? מבחינה הגיונית התשובה על שאלה זו נראית ברורה, אך במציאות שִכחו מזה, שהרי תרבות התירוצים והיוהרה רווחת בחברות שלנו עד שנעשתה אחת מתכונותינו, בניגוד לעמים במערב, כדוגמת הגרמנים, ולעמים אחרים במזרח, כדוגמת היפנים.  לאחר מלחמת העולם השנייה הודו הגרמנים שהנאצים היו פרק שחור בהיסטוריה שלהם, פרק שנגנז לעד, וגם היפנים לא התמסרו לנקמה באמריקאים, שהטילו עליהם פצצה גרעינית. יתרה מזאת, לאחר שעברו שני העמים מסע של תלאות ומרורים, הם שקדו על בניית חברה יצרנית ומפויסת עם עצמה – חברה שאינה מסתופפת במאורות העבר ולא טורחת להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. העמים הללו מיקדו את כוחותיהם בעתיד. כך הוכתרה גרמניה בתואר “נסיכת אירופה”, אותו נשׂאה עשרות שנים, וכך מיצבה עצמה הכלכלה היפנית בראש כלכלות העולם.הַקְדָּמָה זו מובילה אותנו לדיון בטרגדיה של יהודי מצרים בני דורנו עקב היכחדות הקהילה המצרית השורשית הזאת, שלא נותרו ממנה, אלא כמה זקנים. עם מותם של אלה, ייהפכו תולדות יהודי מצרים לפרק אומלל מפרקי ההיסטוריה שלנו, הגדושים באכזבות ובמרורים.

“מדוע אני ומשפחתי צריכים לשלם מחיר של סכסוך מדיני, שאין אנו צד בו, בין הערבים ובין ישראל?” תהה איזק, יהודי מצרי, שפגשתיו באקראי בשווייץ לפני שנים. הוא סיפר בערגה סוחפת על חייו בשכונת אל-סכּאכּיני שגדל בה, עד שעיניו מלאו דמעות. הוא, ישיש בשנות השמונים לחייו, הבין את עובדות החיים, את חכמתם וגם את האבסורד שבהם, וידע בוודאות שבלתי אפשרי להשיב את מחוגי הזמן לאחור, ושבניו ונכדיו לעולם לא ישובו לחיות במצרים, שכן הם פשוט אינם מכירים אותה.

במסעדה מפוארת באחד האזורים ההרריים משובבי הנפש בשווייץ, במקום הנראה כלקוח מתוך מערכה בסרט מצרי ישן, שאת גיבורו מגלם מֻנִיר מֻרַאד, ושׁרה בו אחותו, לַיְלַא מֻרַאד [1], הייתה הרצפה מכוסה שטיח צמר, בקדמת הטרקלין היה מונח עוּד, ולצדו תרבוש אדום. בפינות רבות התנוסס הדגל הירוק היפה, העטור בשלושת כוכביו, המונחים בחיקו של הסהר [2]. אפילו כרזות של סרטים מצריים ישנים מצאו את מקומן על הקירות. ברקע זרמו ממכשיר הגרמופון צלילי שירים מצריים ישנים, והם השרו על המקום אווירה חמימה. עבּד אל-והאבּ סלסל בקולו את יצירת המופת שלו, “הנהר הנצחי” [’אל-נהר אל-ח’אלד’].

איזק נראה חסר מנוחה ומוטרד מסיפור יציאתו ממצרים, והסתפק באומרו שזהו אחד מני אלפי סיפורים שחזרו וסיפרו יהודי מצרים בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. הם העדיפו לחיות בבטחה, ועל כן היגרו ממצרים לאחר שמקצתם נאסרו ועל מקצתם הוטל הסגר. אלה הואשמו בתמיכה בישראל אך ורק בשל היותם יהודים.

האיש הביע את תמיהתו בכאב: “מדוע מתעקשת האם הנבונה לתת לבניה לבחור בינה ובין אביהם? אנחנו נולדנו יהודים, אך אנו גם מצרים, והתכחשות לנו משמעותה מחיקת דף מדפי ההיסטוריה של מצרים. יש כאלה החוזרים ומזכירים את דבר מעצרם של ‘סוכנים’ מקרב הקהילה הישראלית במצרים, שכך, אגב, היא מכונה עד היום; והרי יש גם ‘סוכנים’ בקרב המוסלמים והקופטים. אין זה צודק להעניש קהילה שלמה בגין חטא שחטאו כמה מבניה”. איזק השתתק לרגע ואחר כך חייך ואמר באירוניה מרה: “מן הראוי היה שמסעדה זו תהיה ממוקמת על גדות הנילוס או בלב קהיר”.

שאלתי אותו: האם אתם באמת חושבים להגיש למצרים תביעות פיצויים? הוא הכחיש זאת בנחרצות ואמר: “לי עצמי אין שאיפות כספיות. כל מה שאני מבקש הוא שישמרו על בתי הכנסת ובתי הקברות שלנו, ושהמדינה לא תזניח אותם, שכן הם עדות חיה לכך שחיו שם פעם יהודים. האם זו בקשה מוגזמת?”

התשובה על כך, בלא שמץ של הסתייגות, היא שאנו חייבים לאחינו היהודים המצריים התנצלות היסטורית על העוול שנגרם להם, על שקהילה, ששורשיה בארץ מצרים מגיעים עד לנביא מוסא [משה רבנו], ושבניה השתתפו בתקומתה של מצרים בכלכלה, באמנות, בספרות, בחקיקה ובכל תחומי החיים, הייתה כלא הייתה. כל אלה לא הועילו להם. יתר על כן, הגזענים השמיצו אותם בשל דתם, וראו בהם לא יותר מאשר “גיס חמישי” הקשור לישראל. היה ביכולתנו לקלוט אותם וליצור אקלים נוח להישארותם, שכן אין לנו ריב עם היהדות, אלא עם אלה הגוזלים אדמות של אחרים בשם הדת.

-------------------

[1]  הבחירה באחים לבית מֻרַאד איננה מקרית: הם היו שחקנים מפורסמים ממוצא יהודי, שעשו חַיִל בעולם הקולנוע המצרי בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.

[2]  הכוונה לדגל הממלכה המצרית בשנים 1952-1922.