באו להפריד

מאת חררדו לייבנר*

* במהלך ההפגנה נגד המלחמה בעזה בתל-אביב (3.1.2009) הותקף ד"ר חררדו לייבנר מאוניברסיטת תל-אביב, פעיל בתנועת התחברות-תראבוט, על-ידי פעילי ימין ואפו נשבר. להלן דיווחו.

ניסיתי להגיע אליו. לעצור אותו, למנוע ממנו לחטוף את הבד שהחזיקו הנערים. הגעתי אליו ואז הרגשתי חבטה בפנים. זה בא מהצד. לא ראיתי את היד החובטת. ניסיתי להסתובב אבל נתפסתי מאחור ונסחבתי. חברים ניסו לחלץ אותי. תוך דקה הייתי בפינה מוקף שוטרים. הפנים שלי נטפו דם, הרגשתי כאב ונפיחות גוברת מתחת לעין. אחד השוטרים שינה את סוג האחיזה. הוא שאל מה קרה, ואז הבנתי שעברתי ממעמד של מועמד למעצר למעמד של קורבן מוגן. התוקפים כבר ברחו.

הערב דווקא התחיל אופטימי. ירדנו באבן גבירול בקבוצה מעורבת, יחד עם טל וחוריה ועוד חברים צעירים מלוד ומרמלה עם כאפיות, בדרך פגשתי גם את שלמה. הלכנו ביחד לאורך המאתיים מטר עד למקום ההפגנה, כדי להתמודד עם התנכלות גזענית אפשרית. המבט המופתע-מסוקרן הראשון מתוך בית קפה שינה לרגע את הלך הרוח, מדריכות לסיפוק קל. ערבים בתל אביב מפגינים את זהותם.

בכיכר ההתכנסות מצב הרוח השתנה. גדרות הפרדה גם כאן. והפגנת נגד בפינה. הנה חברינו מכפר קאסם מודאגים אחרי שעברו ליד מפגיני הימין. הנה כמה ותיקים וכמה חדשים בשמאל התל אביבי.

אנחנו צועדים. בצד הרפרטואר המוכר, מנסים סיסמאות פחות משומשות: "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים", "די להרג, די לפחד – חייבים לחיות ביחד". סיסמאות טובות, עם חזון מינימליסטי. הרי אנחנו רוצים לחיות ביחד, לא רק מתוך כורח. בלילות של הפצצות קשה להביע חזון חיובי באמת.

בכל צומת כמה עשרות עם דגלי ישראל צועקים ומקללים. כמה חברות שלנו מקללות בחזרה. הם מופתעים, גם השוטרים. לתוך הפגנת שמאל, שאמורה להיות אשכנזית-ערבית, הסתננו כמה עורבות מהשכונה. שומרי הסדר התבלבלו קצת נוכח חילופי הקודים. גם סדרני ההפגנה שמאיצים בחברות הסוררות נבהלו קצת. גם אלה עם הג'ל ודגלי ישראל, ימנים בורגנים שכאלה, נראו מבולבלים מהתוקפנות המילולית הרגעית מתוך שורות המפגינות. אבל התהלוכה המשיכה הלאה ללא התגרויות מיוחדות במפגיני הנגד – זולת עצם קיומה המעורבב.

סמוך ל"לונדון מיניסטור" היתה הפריצה של בריונים לתוך שורות התהלוכה עליה סיפרתי בהתחלה. תוך דקה מצאתי את עצמי בפינת הרחוב והרבה שוטרים סביבי. תחקרו אותי והחליטו שאני זקוק לטיפול רפואי. הבת שלי נאבקה כדי להגיע אליי. היא צעקה לחוצה, פילסה דרך, השוטרים משכו אותה לאחור, מנעו ממנה להגיע, ניסתה להסביר ולא הקשיבו לה. צעקתי שזאת הבת שלי ואז הניחו לה. "את הבת שלו?" שאל מופתע אחד הקצינים, "חשבנו שאת באה לתקוף אותו". ערסית מזרחית בת של שמאלן אשכנזי, בודאי חשב לעצמו. הרי תפקידם להפריד.

הדם נטף ואז מישהו פילס את דרכו: "אני חובש, תנו לי לראות אותו". באי נוחות הצלמים והשוטרים נתנו לערבי לעבור. עָזְמִי הסתכל בפצע, וידא שאני שוב ממוקד ושטף אותי במים. עוד חברות התקרבו. ההפגנה כבר המשיכה. בחוסר סבלנות שאלו השוטרים: "שנזמין לך אמבולנס או תתפנה בעצמך?"

כמו בכל מקרה של פציעה מאלימות הרופא הצעיר באיכילוב שאל על הנסיבות ולא רק על כאבים. "ההפגנה שלך הייתה בעד או נגד המלחמה?" "נגד", עניתי בחשש של מי שנתון בידי אנשי החלוקים הלבנים. החיוך שלו הפתיע, "טוב מאוד, גם אני מתנגד". כעבור דקות הודיע, "ההפגנה שלכם נכשלה". לרגע חשבנו שמגיעים עוד חברים לקבלת טיפול. לא, לא זה התכוון: "הפלישה היבשתית החלה".