מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

אין כמו מלחמה טובה

מאת יעקב גלילי

 

ביום רביעי (7.1.2009) נתקלתי באייטם חדשותי שהטריד אותי. הוא כלל ראיון עם אישה שילדה תינוק, ועם בעלה המשרת בשדה הקרב. החברים לנשק איחלו לשניהם מזל טוב, וכך גם המראיין (שלא ריחם על היולדת התשושה והמנומסת מדי, המשיך ושאל עוד ועוד). "סיפור אנושי" קלאסי של מהדורת חדשות, שופע אופטימיות ואור. מה לי כי אלין?

 

מלין אני, כי המלחמה, המבצע, "המצב", הפעולה (תבחרו) – מחזירים אותנו תמיד עשרות שנים אחורה, מבחינת השיח הציבורי (ובסופו של דבר הכל מתגלגל מהשיח הציבורי אל החיים האישיים של כולנו). הגבר בשדה הקרב, והאישה יולדת. יולדת בן, אלא מה – הרי צריך לספק דור חדש למטחנות הבשר החרוצות. ואם איתרע מזלם ונולדה תינוקת – לא נורא, הטובים שלטייס תמיד יצטרכו עוד כמה "טובות" לטייסים. מי לקפה ומי למיטה;  וה"טובות פחות" לירוקי המדים, שהרי ההיררכיה ברורה.

 

אם לא די בפרסומות המאוסות שלא רק מלמדות אותנו שהפתרון לכל מכאוב (או סתם שעמום) הוא עוד מוצר, אלא גם מחלקות אותנו נורמטיבית – מי לדיאטה ומי למנוע, מי לספירת קלוריות ומדידת היקפים, ומי למניית כוחות סוס וסיבובי מנוע לדקה;

 

אם לא די בתוכניות הטלוויזיה המסחרית והרוצה-להיות-כמו-המסחרית, לרבות כמה מתוכניות ההומור – שאין כמוהן לשעתק דפוסים דכאניים וריאקציוניים של יחסי מגדר, ובעצם של יחסי אנוש בכלל, והכל בעטיפה נוצצת של עדכניות (המסתירה שמרנות חשוכה מאין כמוה); ואם תתקומם, תשים עצמך ללעג ולקלס, כי אין לך חוש הומור, רדיקל מגוחך ונודניק שכמוך;

 

אם לא די בגלים החוזרים של הסתה נגד כל מי שאינם משרתים בצבא, עד כדי רדיפות הזויות לחלוטין נגד זמר או זמרת (או סתם ידוען מקצוען, שידוענותו אמנותו), עשר או עשרים שנים אחרי שחל עליו חוק שירות ביטחון. ופלא פלאים, שעדיין לא ניסו להעביר את מנצחי התזמורות, בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, שרשרת חיול, ואם צריך גם גיור מזורז (ואולי עוד חזון למועד?);

אם לא די בסנקציות רטרואקטיביות קפקאיות, כגון החקיקה המאושרת ומתבטלת חליפות, ושוללת את רישיון הנהיגה מאלה שקיבלו פטור משירות - שאין בה משום הטבה ממשית לחיילים (הטבות ממשיות עולות בממון רב ותשפענה על מסגרת התקציב המקודשת) או עידוד סמלי – רק מחוות קולקטיבית של השפלה וניסיון לזריעת טינה ושמחה לאיד בין אדם לחברו;

 

אם לא די בקצינים בכירים המגדפים את המטרופולין, שלא שולחת מספיק מבניה – מספיק לטעמם, כמובן – למלא חלקות קבר צבאיות טריות. זאת, עוד לפני שפשטו מדיהם; ואולי לעולם אין הם פושטים אותם באמת, ובטח לא את דרגותיהם-גאוותם; 

 

אם לא די בכל אלה – באה איזו מלחמה קטנה ומשובחת ומחזירה אותנו לסדר ה"נכון": זה יורה וזו דואגת. זה מעמיס פגזים וזו סורגת, כפפות או כיפות. זה נובח בקשר וזו פוכרת אצבעות. ממש כפתור ופרח. בצבא אמנם אלפי בעלות תפקידים מקצועיים וטכנולוגיים, אבל ה"פוסטר" כמו תמיד: הכותש והדאגנית. ומה על שאר הגברים? או שהם "מייעצים" מתוקף ניסיונם הקרבי, או שנכונו להם תפקידים "נשיים" למכביר – לדאוג, לחזק, לדאוג עוד קצת, ולחכות לטלפון מרגיע. רק לא לחשוב או לבקר. העיקר שנדע איש איש את מקומו. המורה יחנך לציונות ולהקרבה וישמח בתלושו הדל, הרופא והאחות יטליאו ויתפרו את השבור והקרוע, ואף מילה על מצוקת המיטות או עומס המשמרות. כל הארץ דגלים-דגלים.

 

נסו לדבר בימים אלה על סוגיות של תעסוקה, חינוך, תחבורה, תרבות, סביבה... לא תגיעו רחוק. הכל זוטות ופרפראות, בהשוואה ל... אתם יודעים להשלים את החסר. אם תשמיעו, רחמנא לצלן, סתם טרוניות של יומיום – הדוד דולף, פלוני לא שילם בזמן, החיבור לאינטרנט קרס, מייד יתרומם על רגליו האחוריות הפטריוט התורן וינחר "אתה/ם עסוק/ים בשטויות והחיילים שלנו מסכנים את חייהם בשבילכם"; במקרה שלי, זאת היתה הפטריוטית התורנית. לחלופין, ישוו בין המותרות של עיסוקיכם היומיומיים לבין שגרת החיים של תושבי קו העימות; אם אתה לא גר שם, אתה חי ב"בועה", ורוץ מיד להתנצל על קיומך המאוס והלא-פטריוטי. ואידך זיל גמור, נסתום כולנו את פינו ונפתח אותו רק כדי להלל ולשבח ולקלס. את ימיננו נקבע לרקה בהצדעה תמידית.

 

קורבנותיה העיקריים של המלחמה הם ההרוגים והפצועים. רובם המוחץ אזרחים, רובם פלסטינים תושבי הרצועה. יש דוברים טובים ממני לתבוע את עלבונם, את עלבון החיים המבוזבזים לריק; ואולי קטנוני ואנוכי מצדי לתבוע את עלבונה של החברה האזרחית בתוך ישראל והסיכוי ההולך ומתרחק לעצב לה נורמות ומנהגים אחרים משגרת הצ'פחות על הכתף והצביטות בישבן. אבל אם נגזר עלינו לדבר אודות חיילים וחיילות, אז בתיאבון:

 

לאחרונה, אחרי תחילת יציקת העופרת אך לפני הפלישה הקרקעית אל התבנית ליציקה, ביליתי שני ערבים בחברתם של מכרים, רובם חיילים ומעט תלמידי שמינית; איש מהם לא היה פעיל שמאל ובודאי לא סרבן שירות, ואמנם גורלם של תושבי הרצועה לא מילא תפקיד מרכזי בשיחה (לצערי). אבל דווקא משום כך חשובה בעיניי הפרספקטיבה שלהם: קשת הדעות שהובעה (את שלי שמרתי לעצמי; סברתי שיש מספיק מי שילחץ עליהם) נעה בין "שייגמר כבר" ל"רק שייגמר כבר החרא הזה". גאווה גדולה לא היתה שם, גם לא ציפיות גבוהות להישג צבאי או פוליטי. כל מה שהם ראו לנגד עיניהם היתה הסתבכות אחת גדולה. הפעולה הקרקעית  נראתה להם מאיימת ומפחידה (הניסוח היה בערך "אוי לא, רק לא זה!"), לא הזדמנות "לגמור את העבודה" או "לשנות את המציאות". משום מה, את הנמרצות הזאת "לגמור את העבודה" שמעתי רק מפי אזרחים.

 

אני לא רוצה לדאוג להם כשהם "שם". אני רוצה שהם לא יהיו "שם". אפשר, בבקשה?

 

 

2/1/2009