ומה עם מאות אלפי היהודים שניצלו בברה"מ?

תהייה בעקבות קריאת ספרו המקיף של פרופ' שאול פרידלנדר,

שנות ההשמדה, 1939-1945 – גרמניה הנאצית והיהודים, הוצאת עם עובד ויד ושם, 2009

מאת פאולה רובינק

קראתי את ספרו של פרופ' שאול פרידלנדר, זוכה פרס פוליצר לספרות עיון 2008, שסורק במסרק צפוף ביותר את שנות הטרור, הרצח ההמוני וההשמדה של היהודים. חיפשתי בו בראש ובראשונה את הקטעים הנוגעים להיסטוריה שלי ושל משפחתי. כך למדתי על נתיב ההשמדה של אבי, שהטרנספורט שלו הגיע מהולנד למשרפות של סוֹבִּיבּוֹר ביוני 1943 דווקא כי באושוויץ פרצה מגיפה באותו זמן. וכך אף למדתי משהו על נתיב ההצלה האפשרי שלי, שאולי קשור לתושייה והאומץ שגילתה מנהלת בית הילדים היהודים באמסטרדם, שהשכילה להשמיד תעודות של ילדים שהגיעו למוסד ולהבריח את הפעוטות. פרטים מאלפים רבים למדתי על האופן שבו שמונים אחוזים מהיהודים בהולנד הושמדו ועל דרכי המילוט של עשרים האחוזים הנותרים.

לכן כל-כך הופתעתי ממיעוט ההתייחסות (עמודים 68-66) לנתיב ההצלה של בעלי, ראובן רובינק, שהצטרף לזרם הנמלטים  של מאות אלפי היהודים ששטפו את הגבול מפולין לברה"מ וניצלו והם למעשה המרכיבים את רוב רובה של מה שמכונה שארית הפליטה. בעלי הוא היחיד מכל משפחתו שנותר בחיים.  אני מביאה כאן ציטוטים ממה שסיפר והקלטנו בשנת חייו האחרונה, אך אין צורך לחטט בארכיונים, יומנים וקטעי זיכרונות כדי לעמוד על מימדי ההצלה, הלוא המוני היהודים שהצטופפו במחנות העקורים בתום המלחמה ואלה החיים עדיין בקרבנו, מעידים. יש המפקפקים באמיתות הצו המפורסם של נשיא ברה"מ דאז, מיכאיל קלינין, עם פלישת גרמניה לברה"מ שציווה להעמיד את רכבות ההצלה בראש ובראשונה עבור הקומוניסטים והיהודים, אך גם כך נדמה לי, שהיה ראוי להתייחס לכך.

וכך סיפר רובינק על הלילה שבו חצה את נהר הסאן (San) בנובמבר 1939:

"הבנתי שהמעבר לצד הסובייטי, חציית הגשר, אורכת כמה ימים. יש לקחת מספר ולעמוד בתור. בתחילה אמנם עשיתי כדבריהם ועמדתי שם כמה שעות. ראית את אנשי הגסטאפו עוברים בין העומדים כטורפים. מדי פעם הוציאו מישהו, רצחו או שדדו. ראיתי כמה מהחוזרים מהמפגש הזה. הם נראו כל כך מושפלים, שאפשר לשער את הקורות אותם. החלטתי לא לחכות, אלא ללכת לאורך נהר הסאן ולנסות לחצות אותו... נכנסנו לנהר והתחלנו ללכת ברגל. שלג כבר ירד בצד השני...הגענו לגדה מנגד. כאן עמדו רוסים והם לא נתנו לעבור. 'רק בגשר מותר לעבור. כאן זה לא לגאלי!' מישהו אמר לחייל: 'תראה חבר, אתה יכול לירות בנו אך לחזור לא נחזור'. הם הסתובבו ונתנו לנו לעבור. כשהגענו לצד השני הייתה הרגשה שיצאנו מהגיהינום...אספו את כולנו וכינסו אותנו במנזר שהיה בקרבת מקום. הורדנו את הבגדים, ייבשנו אותם ושם בילינו את הלילה". לאחר לילה בז'ורקוב (Jurgov), המשיך רובינק לפשמישל (Przemysl) וללבוב (Lvov). "מצב הרוח בצד הסובייטי היה שונה לגמרי. בבת אחת נעלמו הפחדים... הגענו ללבוב. חיפשנו מקום לינה, אך בלבוב הסתובבו באותה עת כחצי מיליון פליטים בעוד שהאוכלוסייה המקורית הייתה של 250,000 איש." רובינק ראה מודעה שדרושים עובדים במכרות בדונבאס (Donbass) ונרשם. "בדרך כשעברנו את הגבול הסובייטי הישן וראיתי את העמודים הצבועים בלבן ואדום של הדגל הפולני, הרגשתי שאני עוזב את המדינה בה נולדתי, בה לחמתי ובה השארתי את כל היקר לי בחיים".  על שהותו בדונבאס היו לו סיפורים מאד מעניינים, שלא כאן המקום להביאם.

פרופ' פרידלנדר מסכם בסוף הספר מי הניצולים:

נשארו בחיים גם הניצולים ההמומים שנותרו מאחור במחנות, השורדים במצעדי המוות, מי שהגיחו ויצאו ממחבואיהם במוסדות נוצריים ואצל משפחות "אריות", בהרים וביערות, בין הפרטיזנים ובתנועות ההתנגדות, מי שחיו בגלוי בזהות בדויה, מי שנמלטו בעוד מועד מן השטחים שבשליטת הנאצים, מי שדבקו בזהותם החדשה, וגם אלה – הידועים והלא ידועים – שבגדו ושיתפו פעולה כדי להינצל.

"מי שנמלטו מן השטחים שבשליטת הנאצים". זה הכל.